שני השופטים שמינה דונלד טראמפ לבית המשפט העליון – ניל גורסוץ וברט קוואנו – לא שינו את פניו של בית המשפט בשנת המשפט הראשונה שלהם יחדיו. כך מסיק רוברט ברנס, כתב המשפט הבכיר של וושינגטון פוסט, עם סיום פרסום פסקי הדין של העליון לשנת 2018. הסיבה המרכזית לכך היא, ששיעור ההסכמות שלהם נמוך בהרבה מזה של שופטים אחרים אשר מונו בידי אותו נשיא.

בדיקתו של החוקר אדם פלדמן העלתה, כי גורסוץ וקוואנו הסכימו ב-70% מפסקי הדין – הרחק מ-96% של סוניה סוטומאיור ואלנה קגן (מינויים של ברק אובמה), 92% של ג'ון רוברסט וסמואל אליטו (ג'ורג' בוש הבן) ו-89% של רות בדר-גינזבורג וסטיבן ברייר (ביל קלינטון). בנושאים המרכזיים, היו מוכנים גורסוץ וקוואנו לקחת את בית המשפט ימינה – אבל יחד עם הנשיא רוברטס.

הן גורסוץ והן קוואנו תמכו בדעת הרוב, לפיה ניתן להפעיל שיקולים פוליטיים בקביעת מחוזות ההצבעה. הם היו מוכנים לאשר את שאלת האזרחות במיפקד האוכלוסין בשנה הבאה, אך נותרו במיעוט. שניהם מפגינים עמדה קשוחה בעתירות נגד עונש המוות ושניהם פתוחים יותר לטענות של גורמים דתיים; הם עשויים לתמוך בחוקים נגד הפלות.

אבל ההבדלים בין שני השניים – בסגנון ובתוכן – מושכים את מירב תשומת הלב. הם פוסעים בנתיבים שונים ואינם מתכוונים להיראות כתאומים, אומר גרגורי גאר, שהיה פרקליט המדינה בממשל בוש הבן. הדבר בולט במספר הפעמים בהם כל אחד מהם היה חלק מדעת הרוב. קוואנו הוא השיאן של העליון – 91% מפסקי הדין; גורסוץ נמצא במקום האחרון עם 75% (כמו בדר-גינזבורג, סוטומאיור וקלרנס תומס). רוברטס היה עם הרוב ב-85% מפסקי הדין, אליטו וקגן ב-82%, וברייר – ב-76%.

היו שחשבו, כי הרקע הדומה של גורסוץ וקוואנו יהפוך גם את פסיקותיהם לדומות. הן בני כמעט אותו גיל (54 ו-51, בהתאמה) ומכירים זה את זה מאז למדו בבית ספר קתולי בוושינגטון. שניהם למדו באוניברסיטאות עילית (הרוורד וייל, בהתאמה) ושניהם התמחו בבית המשפט העליון אצל אותו שופט: אנתוני קנדי. גורסוץ וקוואנו עבדו בממשל בוש הבן ומונו לשופטי ערעורים באותה שנה – 2006. דעותיהם השמרניות הפכו אותם לחברים באגודה הפדרליסטית, ושניהם מונו לעליון בידי טראמפ.

ואולם, בפועל נראה ששניהם הולכים בעקבות השופטים אותם ירשו: גורסוץ אחרי אנטונין סקליה השמרן, קוואנו אחרי קנדי המתון יותר. גורסוץ מוצא את עצמו ביותר מקרים יחד עם אליטו ותומס; הוא ותומס, במיוחד, מוכנים לבטל תקדימים ליברליים. אבל גורסוץ גם מוצא את עצמו מסכים עם הליברלים יותר מאשר קוואנו.

ניקול שרנסקי, המופיעה לעיתים קרובות בבית המשפט העליון, אמרה לפוסט, כי גורסוץ סולל דרך משלו ומשוכנע שביכולתו לעשות זאת בעצמו. לעומת זאת, קוואנו ממצב את עצמו במרכז וקרוב לרוברטס. אין זה מפתיע, שהוא שומר על פרופיל נמוך מאז השימוע הסוער סביב מינויו, והוא אינו מופיע בפומבי פרט להרצאות בפני שופטים ועורכי דין. בעת הדיונים הוא מנומס, מכבד את עמיתיו ולעיתים מתלוצץ בשקט עם קגן היושבת לצידו. גם הוא מסכים לעיתים עם הליברלים; בדר-גינזבורג, הבכירה בין שופטי הרוב, הטילה עליו לכתוב את דעתם בפסק דין בו נקבע שניתן להמשיך בתביעת הגבלים נגד אפל; גורסוץ כתב את דעת המיעוט.

ההבדלים בין גורסוץ לקוואנו בשנת המשפט האחרונה בלטו, משום שכמעט ולא היו פסקי דין בעלי השלכות פוליטיות – מסביר ברנס. בשני הפוליטיים ביותר – גבולות איזורי הבחירה ושאלת האזרחות במיפקד – הם היו באותה דעה. ובשנה היוצאת גם היו קואליציות מוזרות רבות. לפי הנתונים של פלדמן, כל אחד מחמשת השופטים השמרנים (רוברטס, תומס, אליטו, גורסוץ וקוואנו) הצביע לפחות פעם אחת עם הליברלים (בדר-גינזבורג, ברייר, סוטומאיור וקגן) כדי להעניק להם רוב; וכל אחד מהליברלים הצביע לפחות פעם אחת עם השמרנים.

"בשורה התחתונה, בשנה היוצאת בית המשפט פעל כאילו הוא בתנועה, כאשר השופטים עדיין בוחנים את זה", אומר גאר. "עושה רושם שאפילו השופטים לא יודעים לאן הולך כרגע בית המשפט".