עורכת הדין לאה צמל קשרה את חייה באויבי ישראל ובעוכריה. היא מגינה על אסירים ביטחוניים וייצגה את הבוגד והמרגל אהוד אדיב. אך היא לא חרגה ממסגרת החוק, וזו זכותה. אגן על זכות זו גם בהיותה נתעבת בעיניי.
מישהו הכין סרט על צמל (טרם ראיתיו) ואני מניח כי הוא נופת צופים על הפרקליטה שמצאה את מקומה בשורות
בל"ד. בואו נניח לרגע שהוא כזה, פולחן אישיות (אם לאו - טיעוניי מתחזקים).
הסרט זכה בפרס דוק-אביב. הלכה הנהלת מפעל הפיס, התורמת למטרה ראויה זו של עידוד סרטים מדי שנה, ובלחץ ציבורי כלשהו ביטלה את תמיכתה הכספית הן לסרט זה והן בשנים הבאות. מעשה מכוער, מסוכן, מהזן של רוסיה הסובייטית בימי יוסף דשגשווילי סטאלין ושר התרבות שלו זאנדריי 'דנוב.
קומיסר התרבות ז'דנוב היה אדם נתעב, שכפף את היצירה הסובייטית לאינטרס המפלגתי. באותן שנים הוצאו סופרים יהודיים ואחרים רבים למוות בברית המועצות או הוגלו לסיביר כי כתיבתם לא נשאה חן בעיני השליט. זה מתחיל כמו במקרה של צמל.
בעצם זו אינה התחלה. מחיקת היצירה התרבותית של השני, האחר, המתנגד, תביא צעד ראשון בדרך לדיקטטורה. לפני כמה שנים פסל ביבי לקראת הבחירות, בעודי מועסק ב
ישראל היום, ועדות מקצועיות שכבר החלו לעבוד בבחירת חתני פרס ישראל. הייתי אחד המועמדים והתפטרתי מיד, ונתתי ביטוי לדעתי אצל
רזי ברקאי בגלי-צה"ל. ביבי מסכן את חרות התרבות.
גם מנגד יש מי שאינם צדיקים. מפעל הפיס העניק את תמיכתו גם לספר מרהיב בשם "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים", שערכו יגאל שוורץ וזיסי סתוי, שבעזות מצחם מחקו מבין דפיו את
נעמי שמר, אבל השאירו אזובי קיר. כאשר חשפתי זאת הם הגנו על צעדם, אחר כך התנצלו והבטיחו לתקן (מה נעשה בנדון? איני יודע).
אך לא רק את הטרובדורית הגדולה נעמי שמר הם מחקו אלא גם יוצרים מעולים כמו שבתאי טבת שתחומי יצירתו רבים ומגוונים ואת שלמה סקולסקי שכתב בין השאר את השיר הנפלא על ראש פינה ("חבויה בחיק ההר... אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד"). ואני מפםציר בכל מי שיש לו נגיעה תקציבית או אחרת לפוליטיקה של התרבות למשוך ידם ממעשים כאלה. הסנקציות חונקות את היצירה. עתה הגיעה העת לתבוע ממפעל הפיס לחזור ולתמוך במפעל הספרותי גם אם בחירה זו או אחרת אינה לרוחם של העומדים בראשו. זו מהות התרבות של בני חורין.
כן - לריב, לא - להחרים.
