האירוע הנוכחי בו נורה למוות צעיר יהודי ממוצא אתיופי מהווה עליית מדרגה מאז הירי הקטלני הקודם, אשר התרחש בינואר השנה. באירוע הנוכחי אנו כבר עדים להתפתחות נוספת אשר נועדה לעצב מחדש, שלא לומר לבטל, את הוראות הפתיחה באש הקבועות בחוק. מספיק אנשים בעלי היכרות עם פקודת מטא"ר 6.2.14 הרימו גבה כאשר נטען ל"ירי מוצדק" בצעיר יהודי ממוצא אתיופי בשל העובדה שנשא עליו סכין והתקרב, לכאורה, "בצורה מאיימת" לעבר שוטר. והנה, לפתע פתאום, הגיע מישהו למסקנה כי זריקת אבנים, ככל שהתרחשה שכזו במקרה הנוכחי, עלולה לעלות לכדי סכנת חיים המצדיקה ירי על-מנת להרוג, על-פי אותה פקודה משטרתית.
"פקודת השימוש בכלי ירייה" הנהוגה במשטרת ישראל אינה שונה מהותית מזו הנהוגה בצה"ל: בשתיהן קיים דגש חזק על צמצום השימוש בירי חי ככל האפשר. לפי הפקודות, ירי חי אמור להתבצע אך ורק כאמצעי אחרון, לאחר שהוברר כי אין כל אפשרות אחרת לעצור סכנה מיידית. גם אז, ירי חי אמור להתבצע "רק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש בנשק לבין התוצאה אותה מבקשים למנוע".
לשון החוק, כרגיל, מזמינה התפלפלויות משפטיות: מהי "סכנה מיידית"? האם די בתפיסת האיום הסובייקטיבית של איש החוק על-מנת לבצע שימוש בנוהל? מהו "יחס הגיוני"? האם קיים הגיון אוביקטיבי המכתיב את אופן החלת הפקודות? זאת ועוד.
אך בהתייחסות פשוטה למהות החוק, נראה כי טענות המשטרה בשני אירועי הירי האחרונים הינן בבחינת "חידוש" עבור כל שוטר מג"ב ששירת בשטחים בארבעים השנים האחרונות, או עבור כל לוחם צה"ל שכבר יכול לדקלם מתוך שינה את "נוהל מעצר חשוד" המחייב "אמצעי וכוונה" בכדי לאפשר ירי חי.
פארסה מיותרת
קשה לראות כיצד טענות המשטרה בשני אירועי הירי האחרונים מתיישבות עם אותן הוראות שערורייתיות, הקובעות שאפילו זורק בקת"ב, מרגע זריקתו, כבר איננו בן מוות, בניגוד למתחייב מתוקף ההיגיון הבריא.
אלפי שוטרים ולוחמי צה"ל נושאים פציעות גופניות וטראומות נפשיות בשל ההקפדה הקנאית של כוחות הביטחון על הוראות הפתיחה באש, הקפדה המגובה במשפטיזציה נוירוטית אשר איבדה כבר מזמן כל קשר למציאות המבצעית. הרי כל לוחם שאי-פעם עשה קו בשטחים חונך לראות ביידוי אבנים, השלכת סלעים ואפילו ממטר אקראי של בלוקים מהגגות, אירוע ברמת סיכון השקולה למשהו בין גשם חזק לברד בינוני - מעין ביש-מזל הגורם לך להצטער ששוב פעם יצאת מהבית בלי מטריה. כל זאת, ובלבד שלא להסתבך עם הפצ"ר או מי מטעמו.
האם כולנו, לוחמים, שוטרים,
מתנחלים, חקלאים וסתם תושבים הגרים בסמיכות לאי-אלו מוקדי חיכוך, חיינו עד כה בשקר? האם יידוי אבנים מצדיק, לפתע פתאום, ירי למרכז מסה? האם לחינם נדקרו למוות לוחמים מהשורה הראשונה אשר ירו לעבר רגלי הסכינאי ולא לעבר ראשו? האם כל הסיפור של
אלאור אזריה היה בכלל פארסה מיותרת, ואיש לא טרח לספר לנו על כך?
אלא מסתמן ש"הממזרים שינו את הכללים", שוב. בכדי להוציא שני שוטרים מהבוץ המשפטי אליו נקלעו, מוכנה משטרת ישראל להנדס מחדש את התודעה של כולנו. אין מנוס מהתחושה הקשה לפיה משטרת ישראל שומרת את הפרשנות הליברלית ביותר להוראות הפתיחה באש דווקא לסיטואציות בהן מעורבים צעירים יהודים ממוצא אתיופי.
