בחירת המינוח היא לעיתים חלק משמעותי מן הסיפור כולו. רצח הוא בכוונה תחילה, הריגה יכולה להיות בשוגג. מה שהאחד יראה כחיזור, האחר יראה כהטרדה. מעשה טרור לפלוני הוא מאבק שחרור לאלמוני. ומחאה היא פעולה לגיטימית במדינה דמוקרטית, בעוד התפרעות היא הפרת חוק וסדר.

מה שעושים יוצאי אתיופיה ביממה האחרונה איננו מחאה ואיננו הפגנה. אלו הן מהומות והתפרעויות. ההבדל הוא חד וברור: ברגע בו המעשים אינם חוקיים, הם יוצאים מהגדר המותר והופכים לעבירה. וברגע בו מדובר בעבירה, אין להשלים איתה - תהיה הסיבה אשר תהיה.

ליוצאי אתיופיה יש הרבה סיבות לכעוס בכלל ועל המשטרה בפרט. הקליטה שלהם הייתה, ואולי עודנה, קשה במיוחד. התרבות של העולים הייתה שונה לחלוטין משל הקולטים, השפה הייתה שונה לחלוטין, המנהגים היו שונים לחלוטין. וכן, הצבע היה ונותר שונה לחלוטין. לא יעזור כלום; בטבע האנושי, העיניים מבחינות והמוח מתייג.

כשלעצמי, אני סבור שמדובר בקבוצת אוכלוסייה מדהימה. הם שמרו על יהדותם בתנאים בלתי אפשריים, עלו ארצה בתנאים עוד יותר בלתי אפשריים, ונקלטו בה בתנאים בלתי אפשריים. יצא לי כבר לספר על אותה קצינה אתיופית חמושה ביחידה קרבית, שראיתי בעיר העתיקה. בעיני, זו תמצית הציונות וליבת הסיבה לקיומה של המדינה: להביא לירושלים את בני העדה היהודית המרוחקת ביותר ולהפוך אותם לקצינים בצה"ל. בעיני, זהו ביטוי מוחשי לכך שאנחנו חיים בעידן של גאולה ופעמי משיח.

גם את המשטרה ומח"ש אנחנו מכירים היטב. למרבה הצער, יש במשטרה - לצד רבבות שוטרים מסורים העמלים בתנאים קשים - גם לא מעט מי שנוטלים את החוק לידיים. לא מעט שוטרים שמבצעים חיפושים בלתי חוקיים, נוהגים באלימות כלפי מפגינים ועצורים, משקרים בבתי המשפט, מטרידים מינית את חברותיהם לשירות ועוד מרעין בישין. ומח"ש היא, לעיתים יותר מדי קרובות, סרט נע לסגירת תלונות ולטיוח עבירות.

נקודות המוצא הללו אינן אומרות בהכרח, שהשוטר שירה למוות בסלומון טקה פעל שלא כדין. אנחנו לא יודעים, המשטרה לא יודעת, החוקרים לא יודעים והמפגינים בוודאי אינם יודעים. החקירה בעיצומה וצריך להמתין לממצאיה, ואז לבחון אותם. ייתכן שהוא באמת הושפע מדעות קדומות, אפילו תת-הכרתיות, וירה במקום שלא היה צריך לירות. ייתכן שהוא באמת היה בסכנה ופעל בהתאם לנהלים. ייתכן שזה היה משהו באמצע. אנחנו לא יודעים.

מה שכן ברור הוא, שאין להשלים עם הפרות חוק - ולא משנה מה הסיבה. אסור לחסום כבישים וצמתים. אסור לתקוף שוטרים. אסור לידות אבנים. זה חל על פלשתינים, זה חל על מתנחלים, זה חל על נכים, זה חל על חרדים, זה חל על אתיופים. יש במדינה דמוקרטית דרכים להביע מחאה ואפילו זעם: הפגנות ברישיון, עצומות, אמצעי תקשורת, מדיה חברתית, בחירות. הפרת חוק איננה אחת מן הדרכים הללו.

בשנים האחרונות התרגלנו לזה שיש ציבורים שמותר להם, עם או בלי מרכאות, להפר חוק כאשר הם רוצים למחות - ויש כאלו שאסור להם. נכים חוסמים צומת מרכזית בתל אביב - וזה בסדר; חרדים חוסמים את הצומת שלהם במאה שערים - והם מפונים בכוח. אבל ככלל, עושה רושם שהמשטרה - הטרודה בשנים האחרונות ביחסי ציבור לפחות כמו במאבק בפשיעה - חוששת מן התמונות של פינוי מפגינים (שוב, לא כאשר מדובר בחרדים) ומעדיפה לאפשר להם לפרוע חוק ולפגוע ברבבות אזרחים שכלל אינם קשורים לעסק.

התפרעויות האתיופים הן חלק מאותו דפוס פעולה, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול. המשטרה הרופסת, שאינה מקבלת גיבוי מן הדרג המדיני, אינה יכולה כעת לפעול ביד החזקה המתבקשת כדי להבטיח את הסדר הציבורי - במיוחד כאשר המחאה מכוונת נגדה. התוצאה היא, שמה שאנחנו רואים כעת איננו מחאה דמוקרטית אלא אנרכיה.