האם השנתיים הארורות, אחרי בית הספר היסודי, שבראשונה שבהן, נאלצתי לוותר, על החלום ללמוד בתיכון, והלכתי ללמוד בבית ספר לפקידות, ושם עברה עלי שנה קשה ומתישה, ואחריה, שנה ריקה, מבוזבזת ומחניקה, שנה שבה לכאורה, סיימתי את הלימודים ואין יותר בית ספר, אין מבחנים ושיעורים, כי צנחתי לעולם המבוגרים, והשיממון אחרי העבודה, לא הפסיק להכות בי ולהלום, על שפספסתי את התיכון. תחושת ההחמצה, שעלי נחתה, גרמה לי להרגיש נחותה והגעתי להחלטה, לא לתת לתשוקה, שבערה, להיחנק. עלי להיאבק, לא לדשדש, ולא להשלים עם מה שיש, כשבנות בגילי מתקדמות ולומדות ולהן תהייה "בגרות" והן תגענה לפסגות, ועבורי היעדר הסיכוי להגיע ל"בגרות", גרם לי להרגיש זרות ולהיעדר קבוצת שייכות.
לא הרגשתי, שיש לי עליהן יתרון, שלמדתי מקצוע ואני עובדת ומשתכרת ולמשפחה עוזרת, ועולם המושגים שלי מתעשר, ולא חסר לי ממון ואני עובדת עם אנשים נפלאים, שאותי הם מלמדים ומקדמים, ונוטעים בי הרגשת גאווה, שאני באמת שווה. אנשים, שנשלחו אלי כמו משׁיחים, לגלות לי את הדרך בה הולכים. האם אצליח לשים קץ, למה שעלי כל כך לוחץ?
התקווה לא אבדה, אמרו לי, שאפשר ללמוד אחרי העבודה, בבית ספר אקסטרני לבגרות. מה משמעות של המלה "אקסטרני"? מה פרוש המלים "מורים אקדמאים", שהופיעו בשלטי החוצות, המפרסמים את בתי הספר השונים? מה פרוש "בחינות מוקדמות"? שצריך לעבור לפני הבגרות? מושגים שמתגלים לי לראשונה, ועדיין דבר איני מבינה... נסעתי לתל אביב, עברתי מבית ספר אחד לאחר, כדי לברר, מה נדרש, כדי להתקבל. זה נשמע לא פשוט ונורא מבלבל.
בחרדת קודש הגעתי לאותו תיכון עירוני, שראיתי דרך חלון בית ספרי (בית הספר לפקידות), שלא האמנתי, שאי פעם אכנס לשעריו, וביררתי, מה ממני נדרש. בטרם נרשמתי ללמוד שם ארבע שנים, פגשתי באקראי אדם מוכר, המנהל הקשוח, של בית הספר לפקידות. כל האימה ממנו, נעלמה. החלטתי, לומר לו שלום, ולא לברוח. הוא אותי זכר והכיר והיה אלי חביב, ושאל, מה אני עושה בתל אביב. עניתי, שנמאס לי מהחופש ומהשטויות, אני רוצה לעשות בגרויות, ואני מחפשת בית ספר מתאים, שבו אוכל את השכלתי להשלים, ללמוד בו אחרי העבודה, ולמצוא בו את דרכי שאבדה.
הוא אמר, שבמקרה היום הוא פתח בית ספר אקסטרני חדש, שמכין לבגרות, ברחוב בלפור שש בתל אביב, וכדאי, שאמהר לשים אליו את פעמיי, ולהתרשם, כדי לאפשר לחלומי להתגשם. האומנם יהיה בי הכוח, ללמוד באופן אינטנסיבי, חמישה ימים בשבוע, משעות אחר-הצהריים עד שעת לילה מאוחרת, אחרי יום עבודה של שמונה שעות? האומנם אני ברמה המתאימה? האם יש דרך אחרת? איך אצליח ללמוד בזמן קצר, פחות משנתיים, את מה שבתיכון מלמדים בארבע שנים אינטנסיביות? האם אין פה תרמית? אצטרך לשלם את מרבית הכנסתי כשכר לימוד, יידרש לי כסף וזמן לנסיעות, לספרים ולמחברות. האם משכורתי תספיק? יהיה עלי להפסיק לעזור לאבי, לאזן את התקציב. איך הוא יסתדר? איך הוא יגיב? האם הוא יכעס? יוותר? או את צעדיי יצר?
בכל זאת, הרגשתי שהוא משמים, אלי נשלח, ואת מה שהוא הציע, אני אקח. על כל הקשיים אתגבר. ואנצל את מה שמתאפשר. קורה לי נס ולא אפספס... לדבריו, דרושות לי רק שנה וחצי של לימודים, חצי שנה ל"מוקדמות" ושנה ל"בגרות". ואם אתחיל כעת, אסיים את לימודיי ואגש לבגרות לפני שחברותיי, הלומדות בתיכון אינטרני, יתחילו את הבחינות שלהן ביוני, ואני כבר במֶרְץ, את מותניי אשנס ולתקופת בחינות אכנס... הרגשתי מנצחת. זה המקום שלי יאה, אבא יהיה בי גאה.
אצא מהדרך שהכאיבה וכבדה, ואשוב לדרך שלי אבדה. כעת יש לי עבודה, ויש לי כסף לשלם בעדה. לא אחפש תירוץ, ולא אפסיק את המרוץ להשיג את תעודת בגרות. יותר לא אדרוך במקום, עלי להגשים חלום. אני חופשייה ועל חיי מולכת, ואין שום סיבה, שלא אקום ואתחיל בדרך חדשה ללכת. לא רוצה להמשיך להיות שבויה. אקח את חרותי ולא ארגיש דוויה. אחזור לשפיות, אגשים משאלות ואברא לי עולמות, וכל אחד יוכל לראות שאני לא שווה פחות...
רצתי לרחוב בלפור בעיר, נכנסתי לשיעור, שכבר התחיל. אורו עיניי, הוקסמתי, נשביתי. החלטתי שמקומי עם הנערים והנערות הרבות, שגם הם, כמוני, אחרי העבודה, באים ללמוד. תהיה לי קבוצת השתייכות, שכל כך חסרה לי בשנתיים האחרונות... הייתי בת שש עשרה וחצי, קטינה... אבא היה צריך לחתום לי על השטרות, שבהם נקוב גובה שכר הלימוד, שמונים לירות לחודש. אבא חתם לי ולא מאן. את הלימודים מכספי אממן. הוא נתן לי את ברכת הדרך, שבה החלטתי ללכת, ואמר, שהוא יעזור לי אם אצטרך. הוא יצא מלך...
התקווה לא אבדה, שוב אהיה תלמידה. אשלים את החסר ואפסיק להתייסר. הגורל אותי לא זנח, התסכול ממני ברח, מגדל החלומות, שקרס, שוב צמח. את מה, שמזמנים לי החיים, בחפץ לב אקח. החלום לא התפוגג, הוא שוב פרח. אשיג תעודת בגרות, זה הכרח!
אך האם זה אמתי, שיום אחד אוחז תעודת בגרות בידי? יש לי חרות להגשים את הרעיון לעשות בגרות בתיכון ערב, שללימודים בו יש בערך אותו ערך, אך בלי שיעורי חינוך גופני ובלי גדנ"ע, בלי טיולים ובלי הצגות, בלי מחנות אימונים והכנה לצה"ל, בלי טקסים ומסיבות ושיעורי חינוך. בקיצור, בלי "סל תרבות", ובלי כל החוויות המעצבות, שעבורי הן אבודות ואותן לא אוכל לחוות... אין מה לעשות.. עלי להסתפק בפחות... אני מודעת להפסד ולרווח, וזקוקה לברכת הדרך. יצאתי לדרך חדשה, ואמלא את משימתי הקדושה. יש מכשולים בדרך להגשמת החלום. אתגבר, לא אשבר, אגייס כוחות ודבר אותי לא יעצור...
עבודה. כדי להגיע בזמן ללימודים בתל אביב, ביקשתי לקצר את יום העבודה בשעה. הבוסים החביבים, שהיו אלי טובים, לא הצרו את צעדיי, ולא הערימו קשיים, נתנו לי את ברכת הדרך, אישרו לי את קיצור יום העבודה, ואפילו לירה, לא נגרעה לי משכר העבודה, וזו הייתה עזרה אדירה, שאת לימודיי אפשרה ואת צעדיי לא הצרה. ועל כך מגיעה להם תודה.
מקום מגוריי. היווה אבן הנגף בדרכי. גרתי בכפר, שהיה פעם מעברה. רוב הדרך הביתה בינות פרדסים עברה. בשעות הערב לא הייתה אליו תחבורה, ובדרך הביתה מהמרכז חזרה, לא הייתה תאורה, כל הכפר נם ונרדם, וגם בבתים האור כבה. שום קרן אור לא הבליחה. הלכתי ברגל בחשכה, והדרך הייתה ארוכה, והאימה אחזה בי ואיימה. זה לא היה פשוט. היה מפחיד ומסובך ללכת לבד, בדרך שאיש בה לא הלך. איש לא חשב, שזו הדרך ללמוד, כשאין להורים יכולות לממן לימודים בתיכון. בשעת לילה מאוחרת, צעדתי לבד, וכששמעתי את הדי צעדיי, חששתי, שמישהו הולך אחריי... מה הוא רוצה מחיי? האמנתי, שאיש בי לא יפגע, כי לא עשיתי שום רע, ואני הולכת בדרך הישרה, ומכל צרה, אני איוושע. ובקטעים, שהיו פרדסים משני עברי הדרך, התנים המשיכו לילל והחושך מולך, ואני אנא אלך? גם לא היה נעים, שהדרך עברה גם, בין שלושה בתי משוגעים. ואם אני אותקף על-ידי איזה משוגע, זה מטורף... לוּ רק עבר בדרך עוד אדם מוכר, אולי הפחד היה נעלם... הלכתי לבד והפחד היה נוכח וקיים. אני חייבת להיות חזקה! משהו אותי מניע, ושום פחד אותי לא יכניע. בכוחות על אנושיים, הזזתי לפינה את הסכנה, שעלי ריחפה כמו עננה, שעלול לתקוף אותי תן או שועל, ואני כוחי דל. חזק תפסתי את הפחד המחריד, שיפסיק לתקוף אותי ולהטריד, וכשהיה משתחרר, הייתי לו שחה, שאין מצב שבגללו אני נחה. ואתו או בלעדיו, לא אסטה מדרכי הברוכה. הוא היה נורא ואיום וכל יום ניסה להפיל אותי לתהום, והוא לא קלט, שאני לא אדום, ושהוא לא ישבור לי את החלום. הוא עליי לא יאיים, ואת הבטחתי לעצמי, אקיים!!!
לפעמים ירד גשם והגעתי רטובה הביתה, ובדרך שרתי וגם שחזרתי את מה שלמדתי וככל שבאותו יום למדתי יותר, ידעתי ששום דבר לא יגרום לי לוותר. מול ביתי היה פרדס. שהגעתי בשעה אחת עשרה, אף אחד לי לא חיכה. כל המשפחה ישנה. דלת הכניסה לא הייתה נעולה. נכנסתי מהר ונעלתי אותה. יללות התנים נותרו מאחור, ובלב ההולם נסגר הבור. עברתי ליד חדרי האחים והאחיות שלי, שכולם ישנו שנת ישרים, וכך גם ההורים. האם לא היה להם חשוב, להמתין שבשלום אשוב? לא כעסתי ולא היה לי עצוב. הם בוודאי את צעדיי שומעים, וישובו להירדם יותר רגועים. לא רציתי, שמישהו יתעורר וירצה, שאספר לו מה עלי עובר. זה לא היה לי חסר...
בלבי חשבתי, הם "מתים"!, אני חיה! לא רציתי לישון ולא קנאתי בהם בשנתם. חשתי שבזמן שהם ישנים, אני חווה דברים אדירים, וחבל לי לבזבז את השקט ואת הזמן על שינה. העדפתי מהר להתארגן ולשבת ללמוד ולנצל את הדממה, שהביאה מרגוע לנשמה, בבית שכל היום המה. בשעה כל כך מאוחרת, לא המתינה לי ארוחה חמה לנחמה. לפעמים שרדה מהצהריים צלחת מרק, או הכנתי לי חביתה וירק, ואכלתי אותה עם פיתה. זה היה מעדן מלכים, יותר מזה, לא צריכים.
לא היה לנו דוד מים חמים. חממתי מים בקומקום על הכיריים. מהלתי אותם במי ברז והתקלחתי והסרתי מעלי את עמל היום. הרגשתי נפלא פתאום. הייתי נקייה, שבעה ורגועה ולגמרי ערה. נכנסתי לחדרי וישבתי ליד שולחן הכתיבה, שנתן לי הרגשה, שאני תלמידה שללמוד מתמידה, והוסיף לי תואר, שיאה לגיל הנוער. בתשוקה עזה עברתי על החומר, שאותי עניין, עד שעיניי נעצמו, או עד שאבי התעורר, וראה אור בחדרי וציווה עלי ללכת לישון, כי השעה מאוחרת. ובבוקר אני לא מתעוררת...
אמא. בדרך קבע, אמא העירה אותי בשבע, אחרי שינה של ארבע או חמש שעות. לפני שאתעורר הייתי צריכה קצת להרהר, והיה לי קשה לקום יחד עם כל היקום. שטפתי פנים, התלבשתי ויצאתי בחיפזון, שלא אפסיד את האוטובוס ואחטוף גערה מהבוס. בינתיים, אמא חממה לי כוס חלב ורדפה אחרי עד לאוטובוס, והנהג הקבוע והטוב, שעבד על הקו, שכבר עזב את התחנה, ליד ביתנו עצר, חייך והמתין עד שאשתה את החלב עם התה ואעלה. הרגשתי, שלא עלי הוא ריחם, אלא על אמי המסורה, שאת לבו שברה. ואמא חשה סיפוק אדיר, שכוס החלב שבִּתָהּ שתתה, נתן לה שלווהּ והסיר דאגה מלבבהּ...
את אמי ראיתי בבוקר כהרף עין. כבר איני ילדה קטנה, לא יד ימינה, לא קשורה לסינרה, לא מסורה, לא התעניינתי בשלומה. התרחקתי ממנה ומעולמה. כאימא, את תפקידה היא סיימה... לא פעם הרגשתי יתומה. אין לי אִתָה שפה משותפת, ואותה בבעיותיי, אני לא משתפת. לא חיפשתי אצלה עוגן הצלה, ולא רציתי לחסות בצלה. לא ציפיתי ממנה לשום תמיכה. ידעתי שלתת לי, אין בכוחה. כדי עליה להקל, לא רציתי דבר ממנה לקבל. את כל מה שהיה לי נתתי לה, ומהמעט שיש לה, דבר איני רוצה. כמו שפרי בשל, נושר מהעץ, לבד יצאתי לעולם הרחב. לא היה לי גב, אך האמנתי שאסתדר בלעדיו. אני ילדה מבוגרת, שורדת, לא מוותרת, את בעיותיי אני לבד פותרת, מסתדרת ועל כל הקשיים אני מתגברת.
כשהייתי נוסעת לבחינות ה"מוקדמות" וה"בגרות", שנערכו בשעות אחר-הצהריים, אמא הייתה טובה אלי כפליים. למרות שהייתי אליה מנוכרת, כאילו שום דבר טוב אני ממנה לא זוכרת, אותי הבינה, לא שמרה לי טינה, והייתה מפנקת אותי באוכל טעים שבמיוחד עבורי הכינה. למרות המתח והחרדה ואובדן התיאבון, אכלתי אותו ברעבון. הוא היה מתובל בתבלין שעשוי מאהבה, שאמא מלבה במסירות ערבבה ושמה בו גם איחולי הצלחה. ובשעה שאכלתי והיא בי התבוננה, הרציתי בפניה את החומר, שאני לומדת לבחינה. והיא הייתה עומדת נפעמת וכל מילה קולטת ורוצה עוד לשמוע, ללמוד ולגלות עולמות, שממנה היו עלומות. ואת כל מה שממני למדה, בגאווה לחברותיה ספרה. הבנתי כמה אני בת-מזל, שנפלה בחלקי הזכות לעבוד, להרוויח כסף ולא להיות תלויה כמוה, לומדת ושואפת גבוה, וכמה אומללה אמי, שהפסידה, בגלל מסורת ותרבות מפלה, שאת הנשים קיפחה והפכה את חייהן לבדיחה.
עם כל הבורות שלה, אמא למדה אותי ש"דרך ארץ קדמה לתורה", ו"כל עכבה לטובה", ו"כבוד אדם מלבושו", שחלחלו בי וממני לא משו. ושרה לנו את "שיר השירים אשר לשלמה..." ואת "משלי שלמה בן דוד... לדעת חוכמה ומוסר להבין אמרי בינה..." ו"מודה אני לפניך..." וברכה אותנו בברכת יצחק ליעקב: "ייתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ..." ידעה לדקלם את המלים. ושננה לנו את פסוקים מהמקורות, שמבית אביה לה זכורות. ולא וויתרה, על הפסוק, שעל לבנו חקוק: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". ולמרות שאמא לא קראה, ולא כתבה, הקנתה לנו ערכים שמקורם במקרא.
אני מודה לאמי על ערכים שלנו העניקה. מלבד זאת, ידהּ הייתה ריקה. היא נותרה בורה. לא התקדמה מאז שארצה עלתה. לא עבדה, ומקצוע לא היה לה. עברית לא קלטה. לא יכולתי לתקשר אתה. התביישתי לדבר בשפת אמי, ולה היה קשה להבין את שפת בתה, לכן לרוב שתקה. ובאמת, לא היה לה הרבה מה לתת, מלבד הרחמים, החסד והאמת, כוס החלב והלחם, שלתת לנו תילחם. ככל שגדלתי, הבנתי שעלי לוותר, ואני לא יכולה לצפות ממנה ליותר. ועלי לעשות מאמצים, לא להיות כמוה, עלי להיות אחרת, משופרת. רק כך אהיה מאושרת... הכעס עליה ליווה אותי שנים, עד שגיליתי את כוחותיה הרמים, וקלטתי מה עבר עליה באותם ימים, שבהם התחילה בתנאים קשים חיים חדשים.
ואנו היינו עיוורים וחרשים ורק לבעיותינו היינו ערים... וכשאני כותבת זאת, בעצמי אני בושה ונכלמת, וזה לא נותן לי מנוח, איך העזתי אותה לזנוח.
אבא. מילדות אבא היה דמות ראויה לחיקוי. הוא היה מעולם אחר, יכולתי להעריץ אותו ובו להתהדר. הוא היה מורה, אדם משכיל ונאור. עברית ידע היטב, ובשפה הזו בארץ לימד. הייתה לו ספרייה עשירה, ספרי סופרים ורומנים, אנציקלופדיות וספרי תנ"ך עם פרושים, שנעזרתי בה בהכנת השעורים. אך הוא לא היה בבית באמת, כדי שיוכל לי לתת. הוא נתן לי אהבה ונתן לי להרגיש שאני מיוחדת ושווה. ועשיתי הכול, כדי שלא תהייה לו ממני אכזבה. ידעתי שהוא יהיה מאושר, אם אלמד ואנצל את יכולותיי כמה שאפשר. הפריע לי שההורים שלי כל כך שונים. הוא לא היה לה לחבר ולא הבנתי מה אותם מחבר. אהבתי את שניהם, אך את אבא, אהבתי יותר.
לא על הלחם לבדו. למרות שעבדתי, אמא נתנה לי לירה ליום, כדי שאוכַל אוכֶל לקנות. קניתי חצי לחם שחור וגביע גבינה במכולת, ואותם במשך היום הייתי אוכלת. מעולם אמא לא ביקשה הנחות... ולא אמרה, אין לי היום... יכולתי לוותר, ולא לקחת ממנה יותר, אך רוב היום הייתי מחוץ לבית, ולא אכלתי בו אפילו זית. רציתי להרגיש שיש לי הורים, שלפחות לאוכל לי הם דואגים...
לפעמים, כשהייתי עוברת ברחוב אלנבי, בדרכי לבית הספר, הייתי קונה לחמנייה חמה עם נקניקיה, שעלתה קצת יותר מהתקציב, והייתי מתחילה עם עצמי לריב, למרות שאת נפשי זה השיב. לפעמים כדי לגוון, הייתי מעיזה לקנות שוקולד "גליל", עשר פרלינים עטופים בצורת גליל. זה היה מתוק וטעים. רציתי לאכול רק אחד מתוך עשר, ושכל יום אוכל אחד, אך לא יכולתי להתאפק, והרשיתי לעצמי להתפנק, אכלתי עוד אחד ועוד אחד, עד שלא נשאר, אפילו לא אחד. ערגתי למתוק לא ידעה גבול, ולא היה לי סיכוי לעמוד בפיתוי. לפעמים, רציתי קצת לגוון, קניתי בייגלה חם, והטעם היה מושלם...
ולפעמים לפעמים, התפרעתי!!! כשהיה לי טרמפ מהעבודה עם הבוס, חסכתי את דמי הנסיעה באוטובוס. לעיר הגעתי מוקדם, ועברתי דרך מסעדת פועלים, שממנה עלו ניחוחות עדנים, שמשכו אותי להזמין, צלחת מרק שעועית, מהביל וטעים, מעדן מלכים, שאת נפשי השיב. מחירו היה זול ולא היה עוֹל גדול.
בדרך לבית הספר, עברתי יום יום בתחנה המרכזית בתל אביב, ומעולם לא קניתי קילו פרי בשל ועסיסי. אהבתי את שלל הצבעים, הסנפתי את הריחות והניחוחות המגרים, אך נמנעתי מלקנות אגסים או שזיפים יפים. פרות וירקות היו מחוץ לתפריט, כי לא רציתי לעבור את התקציב.
לעבודה נהגתי לנסוע על אופניים, אך כשהתחלתי ללמוד בערבים בתל אביב, אחרי ההשכמה, נסעתי באוטובוס לעבודה. מהתחנה, היה לי קטע הליכה בין שדות חקלאיים, שהתחלתי להתבונן בהם ולראותם בצורה אחרת. למדתי את שירי רחל המשוררת, והייתי מהרהרת, מה רחל עליהם הייתה אומרת, איך אותם היא הייתה מתארת. חשתי ביופיים, שקודם לא ראיתי, שהוא קיים. קשה היה להבין את חדוות העמל והיזע, אך בזכות שיריה, רחל חדרה לי לעצמות, והתחלתי לאהוב שדות וגידולים וחקלאות, ודרך עיניה, התחלתי לראות את הטבע בכל גיא וגבע.
יום אחד אשת הבוס הגדול, שחזרה מחו"ל אחרי תקופה לא קצרה, נכנסה למשרד ופנתה אלי, ואמרה, שהיא שמעה, שהתחלתי ללמוד. עניתי לה, נכון! שאלה אותי, איך הולך? אמרתי לה, ממש נפלא, רק שבאנגלית אני מעט מתקשה. בלי לחשוב פעמיים, הציעה לתת לי שיעורים פרטיים. היא נפלה לי מהשמים... הגעתי לביתה פעמים בשבוע, על חשבון שעות העבודה. ונתנה לי להרגיש, כאילו אני בִּתָהּ, ולא נֶטֶל. הגישה לי קפה בספל ועוגת גבינה מקושטת בפטל. בתשוקה אכלתי את העוגה המתוקה, שתיתי את הקפה המעורר, והייתי קשובה יותר. תוך זמן קצר מצבי השתפר. זו הייתה מחווה אדירה מאישה נדירה, שאותי הכירה, והוכיחה, שהשם אותי ברך, ולאורך כל הדרך, הוא מפגיש אותי עם אנשים טובים, שעמי מיטיבים.
בית הספר ברחוב בלפור לבגרות, היה, באותה בעלות של בית הספר לפקידות, אך האווירה בו, הייתה שונה בתכלית. לא היה בו שום גורם לוחץ ומאיים, ואת כל מה שהוא הבטיח, הוא קיים. הלכנו שבי אחרי המורים הצעירים, שאותנו מעשירים, אווירה טובה משרים, והתייחסו אלינו כמו חברים. והיה אחד, יותר מיוחד, והוא היה גם מנהל בית הספר, שהיה בו משהו אחר, שאותו לעולם אשכח, איך עזר לי, עודד ותמך.
לפני שיום הלימודים בשעות אחר-הצהריים נפתח, החלו התלמידים לבית הספר נוהרים. המנהל הצעיר, עמד בכניסה, עם חיוך מקסים, עשה נסים. וכשעל פניו נהרה. הוא כבש לב כל נערה ובלבה החלה בערה. הוא קידם כל אחד בברכת שלום חמה ו"מה נשמע". את שמות כל התלמידים הוא ידע. וכל אחד הרגיש מיוחד ויחיד, ורצה לעמוד לידו וממנו ללמוד עוד. ברכת השלום שלו ליוותה אותי כל היום, הרגשתי שזכיתי ביהלום ואני במקום הנכון, שנותן לי להרגיש, שלימודים הם עונג גדול, ומהם אני רוצה עוד ועוד... זה היה מורה אדיר, שכמותו, איש מאתנו, מעולם לא הכיר. ללמוד ממנו היה כביר. הוא היה מקור השראה, ועל כולנו הייתה לו השפעה. דבקנו בו, ורצינו שמשהו מדמותו בנו ידבק. באנו בכל יום בהרבה חשק לדעת ובאור לגעת. ואני מודה בשקט, ואיני מתביישת, שגם אני הייתי נרגשת...
אני כבר לא לבד. דרכי לא אבדה, אני שוב תלמידה. הפערים ביני לבין חברותיי שהלכו לתיכון, ייעלמו. שום דבר לא אבוד, תעודת הבגרות, תהפוך למציאות! עוד אשלים את מה שחשבתי, שכבר מאוחר. אשב ואלמד שכל יום יש חדש תחת השמש. הרגשתי מועשרת, מוארת. אני לגמרי אחרת, שמחה ומאושרת. אני מתאווה ללמוד בחמדה ובחדווה, ויש לי תקווה, שאעמוד במשימה, ולא אעצור עד שאגשימה. הכסף שהרווחתי מעבודה קבועה ומסודרת, נתן לי שקט. לכל דבר יכולתי תקציב להקדיש. לא הייתי תלויה באיש. שילמתי שכר לימוד, קניתי ספרים ומחברות, הרגשתי טוב בעט נובע לכתוב, קניתי בגדים, כיאה לנערה מבית טוב, התלבשתי נאה. ומבלי להגזים, מדי פעם גם קניתי משהו טעים, שאת חיי הנעים.
חברות. בזמן שאני על לימודיי שוקדת, ורק בהם אני ממוקדת, מרצון נכנסתי לתוך קונכייה, ולבזבז זמן על חבר, לא הייתי פנויה. בלבי קִנְנָה אהבה עלומה, שמאוד נעמה, והרגיעה את הנשמה ההומה. איש עליה לא ידע מאומה. אפילו הוא לא ידע על קיומה. ולא הייתי זקוקה לאיש שיעיר ויסעיר וירנין. המקום הזה יישאר רגוע. בנשמתי, מלבדו, איש לא יוכל, לנגוע. לא חסר לי חבר, זה לא בוער, וגם אם נמצא מישהו יאה, שיחכה... ממילא, אין בכוונתי להתחתן מהר ולהינעל. הכל בפני פתוח ורוצה להינשא על גבי הרוח.
הייתי במרוץ ולא חיפשתי תרוץ להרים יד להפסיק את התחרות. גם עם חברות נפגשתי מעט. מדי פעם, יצאנו לסרט במוצאי שבת. הלימודים עבור חברתי, שלמדה בתיכון אינטרני, לא גרמו לה שמחה וגיל. היא לא הבינה, מהיכן אני נוטלת את הכוחות גם לעבוד וגם ללמוד, ומה גורם לי לחוש שמחה ומאושרת, ואולי יש איזה סוד, שאני לה לא מספרת...
הבית. הבית היה מלון אורחים עבורי. בבוקר עזבתי אותו בשבע וחצי, והלימודים הסתיימו בעשר בלילה, ולקח לי שעה לנסוע וללכת ברגל, עד שהגעתי הביתה בשעת לילה מאוחרת (אחת עשרה). כמעט לא דברתי עם איש מבני הבית במשך השבוע. הייתי מנותקת ומה שקורה בבית, לא היה לי ידוע. איש לא ידע מה עובר עלי, לא את חוויות הלמידה האדירות, ולא על הפחדים והחרדות, והעדר הכוחות. לא הפריע לי כך לחיות, את חיי אחרת רציתי לבנות. הייתי חייבת לתפוס מרחק, להיות לבד, לברוח מכל המצוקות, שמאוד הכבידו על כתפיי הדלות, ולברוא לי עולם שלי בלבד, מבלי שמישהו יטיל עלי צל, לא רוצה להתנצל בפני איש, שאלו הוריי, ואלו אחיי, ואלו הנסיבות של חיי. מהמשפחה שלי אני מתרחקת. את הנחשלות מהזיכרון, אני מוחקת, ואת כל מה, שלא נראה לי נכון, דוחקת. אני מנותקת. לא מרגישה שייכת. את עצמי אני עוקרת. "יתמות" על עצמי גוזרת. את כל מה שספגתי בבית לרוח מפזרת. מבטלת. קוטלת. מתבדלת. ועם מעט צידה יוצאת לדרך אחרת, ארוכה ומפרכת, אני הולכת ומהבית מתרחקת... ויודעת שלא אשוב לאותו בית שוב...
זה לא אומר שלא חשתי הרבה כעס, שאני לבד, ובדרך הקשה והמתישה, פוסעת, ומחפשת את מקומי, להיות מי שאני. זה היה מרד הנעורים שלי... כל לילה אני שבה הביתה לישון. ויש לי בו חדר, שהוא אי-בתוך ים גועש וסוער, בכול כוחותיי אני חותרת החוצה לצאת, לים הידע הגדול. לא יודעת לשחות ואני לא רוצה לטבוע. מחפשת קרש הצלה, לרכב על גל, שיוביל אותי לחוף מבטחים, בו חיים אחרים מובטחים. ואני יודעת, שרק ההשכלה, היא קרש הצלה, והיא תביא לי את הגאולה.
עגנתי במקום, שמעיר אותי כל בוקר, ופותח לי צְהָרִים, ומגלה לי עולמות רחוקים, שלא ידעתי שהם קיימים, מעשיר אותי בידע וגם מלמד אותי להתבטא נכון ולחוש רגשות ומלים חדשות, שלא ידעתי, שהן קיימות. מצאתי עצמי בעולם אחר, שחיבק אותי, ואלי לא התנכר. השם אותי ברך. אנשים טובים היו לי מורי דרך, הראו לי לאן אלך, ולהם אני מודה וכורעת ברך. הם היו עבורי דוגמה ומופת, לאן אני רוצה להגיע באמת.
השפעות. בזכות אנשים טובים, אני במקום אחר, שבו אני רוצה לגדול ולהתבגר. הדרך עוד רבה, ואעשה הכל כדי להרגיש שווה. הבערה בתוכי יוקדת ובלימודיי אני ממוקדת. את מקומי אני קובעת במקום שבו אני לומדת לדעת. רוצה לעלות ולטפס, להיות כמו המורים היקרים, וכמו האנשים הנפלאים, שמטפחים אותי וגורמים לי לגדול ולפרוח. ולא תם, לא אירגע, עד שאהיה כמותם. הם הזרקור והמקור, שהאיר את דרכי והלך אתי בלילות חשכה וקור.
מהאנשים שאני מכירה, אני נוטלת אבנים בצבעים שונים ומרכיבה פסיפס, שממנו מעצבת את דמותי, שמורכבת, מחלקים, שלקוחים מאנשים רבים, ואת הדמות הזו, אני אוהבת, ואליה אני מתחברת. ואין להם מושג, כמה קרבתם לי נותנת, וכמה בהם אני בוטחת, ולקלוט כל דבר חדש, אני נפתחת. אני עם עיניים פקוחות, בוחנת ולומדת ושואלת, מה אני משפרת, ואיך אני עושה אחרת, כדי להרגיש שייכת. אני מיישמת את מה שבעיניי נכון ומאמינה שהחזון ייכון. אני עם עצמי בתחרות, רוצה להצליח לסיים את בחינות הבגרות. לא אכנע ולא אמעד, ואגיע ליעד...
מהמקום הקשה שבו גדלתי אני בורחת. אני מטעינה את עצמי בדברים חדשים, מהאנשים שאני אוהבת, שמשמשים לי דוגמה ומופת. כל פער שאני מוצאת, אני מנסה מזה לצאת. כשאני בושה, או חשה כלימה, נלחמת כדי להעלימה, ולא מאשימה בה, לא את אמא ולא את אבא.
התגברות על קשיים: תקופת הלימודים בערבים, הייתה תקופה, שממני הרבה כוח, גבתה. עמידה בלחצים ובלוחות זמנים, במתחים, ובפחדים. היה לי דרוש רצון עז, להתעורר כל יום, ליום ארוך של עבודה ולימודים, מבלי ראש להרים, להסתפק במעט מזון, שיכולתי בלירה לקנות, להתגבר על פחד נורא ואיום, בדרך הארוכה הביתה בלילות עלטה, שעלי עטה, ורק האור שידעתי בתוכי לאגור, את לילותיי הקרים האיר וחולל את הפלא, שאיש לא מכיר.
עם כל הקשיים, אהבתי את התקופה הנפלאה, שהייתה מהיפות בחיי. אהבתי כל מה שלמדתי, שמחתי באנשים שנקרו בדרכי. בכל יום הרגשתי, שאני פורחת וצומחת, לא ממהרת לגדול, ולא רוצה שהזמן יעבור. אני במקום בנכון...
בחינות. אחרי קורס אינטנסיבי של חצי שנה, לקחתי מהעבודה את החופשה הראשונה, לא על-מנת לנוח ולבלות, אלא כדי להתכונן ולהיבחן בבחינות ה"מוקדמות", מטעם משרד החינוך והתרבות. למדתי יומם ולילה ונגשתי לשבע בחינות: בעברית, באנגלית, בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה, במתמטיקה ובתנ"ך. המון התרגשות והמון תקווה, האם הצלחתי לעמוד במשימה???הפלא ופלא, כן... עברתי את כולן במועד אחד. עשיתי את הלא יאומן. ריחפתי על ענן. קרני רמה. אך הדרך לא תמה, לא הסתיימה. אני שׁמה. את פעמי לבגרות אני שׂמה.
הדרך יפתה וקשתה, ומאוד מפתה...
ההצלחה שלי ב"מוקדמות", הבליטה אותי כתלמידה טובה בעיניי, ובעיני המנהל, שהשמיע באוזניי דברי הלל. מי פלל??? בתוכי מהפך התחולל. להצליח אמשיך להתפלל, את עולמי אקנה ולאט-לאט את עצמי אבנה.
קורס לבגרות. אחרי ההצלחה ב"מוקדמות", נרשמתי לקורס ארוך ל"בגרות", שנמשך עשרה חודשים, והמשכתי בדרך המרתקת, שאין כמוה מהפנטת. אפילו בשבתות, לא יצאתי לבלות. לפני הבחינות, שוב לקחתי חופשה. מועדי הבחינות היו צפופים, והייתי מאוד תמימה, שאצליח לגשת למנהל מחלקת הבחינות לבקש ממנו שירווח אותם, והוא מיד ייאות. איזו נאיוויות!!! הפגישה אתו הסתיימה במפח נפש ובהטרדה מחרידה, שעליה מעולם לא סיפרתי לאיש. זה היה מביש... הבנתי שגם בארזים נפלה שלהבת, והפעם היא אותי שורפת. וקשה לי לקלוט, איך במשרד החינוך, יושב מנהל, שבתפקידו מועל. הרגשתי כמו ציפור, שנלכדה, והיא לצאת החוצה רוצה, ואין מוצא... הכלוב נעול והיא מפרפרת, ואיש לא מבין מה זאת אומרת... יצאתי בושה ונכלמת...
הוא לא הזיז משהו בלוח הבחינות, וחלק מהבחינות נערכו יום אחר יום. הרגשתי נורא ואיום. האימון שלי בבני אדם נפגע, וגם התמימות נעלמה, פגה. הייתי צריכה לבד להירגע, ולא לתת לעצמי להיפגע, עברתי טלטול, שגרם לי בלבול, וזה היה עלול להפריע לי ללמוד בראש צלול. עברתי סבל שלא היה לו גבול...
במועד מרץ, ניגשתי לחמש בחינות בגרות (לשון, תנ"ך, גאוגרפיה היסטוריה וספרות). הקצתי זמן להתכונן לכל מקצוע. מקצועות שאהבתי יותר, השקעתי בהם יותר, והציונים היו בהתאם. באותו זמן חברותיי מהתיכון, עוד לא ניגשו לאף בחינת בגרות. הייתה לי הזכות להיות ראשונה לסגור פערים, ולהיות אפילו בזכות. השארתי את המתמטיקה ואת האנגלית למועד קיץ, יוני יולי, יהיה לי זמן להשקיע בהם יותר ועל הצלחה בהם לא אוותר.
התוצאות הגיעו בדואר. כל תוצאה הגיעה בנפרד ובמועד אחר. הציון הראשון שקבלתי היה של הבגרות בספרות. אחי, שהבין שמדובר בתוצאה של בחינת בגרות, שלה אני ממתינה, מיד כשהדוור נתן לו את המעטפה החומה, הוא רץ אלי לעבודה ומסר לי את המעטפה המצופה. שמחה אותי הציפה, כשפתחתי אותה, וראיתי את התוצאה הגבוהה. אמרתי לו, תודה, ונתתי לו נשיקה, והרגשתי שאני עפה. מדובר בהצלחה במקצוע הכי אהוב, שאותו אני רוצה להמשיך ללמוד, ורציתי גם להוכיח למורה שאותי לימד, שאני בעלת יכולת ואני מסוגלת... מיהרתי להתקשר אליו ולגרום לו לשמוח, שיתבשם גם הוא מהניחוח.
וכך מגיעים גם הציונים האחרים. ציונים גבוהים, מאוד משמחים על עבודה קשה מפצים, הוריי מרוצים. שערי האוניברסיטה בפני נפתחים, והלימודים בה לי קורצים. הרגשתי שאני ממריאה ואת עצמי מחדש ממציאה. הדרך לפני פתוחה ושמחה שעליתי על הדרך הברוכה.
מתמטיקה ואנגלית. בעצם סיימתי ללמוד. ואני כמעט לא צריכה להגיע לבית הספר, אך עלי ללמוד לבד לבגרות במתמטיקה ובאנגלית, שבהם לא השקעתי מספיק. יש לי זמן והמון מוטיבציה, לגשת לאלו הבחינות, במועד קיץ הקרוב. ניצלתי את ההטבה, שבית הספר נתן, ואפשר להשתתף בקורס חינמי למי שלא עבר איזה מבחן. הגעתי לשיעורי אנגלית, שאותם העביר מורה חדש יותר מוצלח. לבוא פעמים בשבוע ללמוד שעתיים בכל יום, היה חלום. כך שמרתי על קשר עם מנהל של בית הספר, שעודד אותי לשקוד על סיום הבגרויות. זו הייתה מתת אל להמשיך ללמוד אנגלית בָּמקום שממנו שתיתי לרוויה ואת נפשי הצמאה הֶחֱיָה.
באותם ימים גיליתי, שהמורה הצעיר, החל לכתוב מאמרי ביקורת בעיתונים השונים על ספרים חדשים. כדי להצטרף לקהל הקוראים, ביקשתי ממנו לדעת היכן מתפרסמים המאמרים. עשיתי הכל להשיג את העיתונים השונים, וחתמתי על כתבי העת, כדי לקרוא מפרי עטו. כשראיתי את שמו בראש מאמר, התרגשתי והייתי גאה, שזכיתי להכיר מורה מוכשר וצעיר, שאת עולמי העשיר. בזכותו עשיתי הכרה עם ספרים וסופרים חדשים, וגם קראתי ספרים, שבתוכנית הלימודים לא כלולים. זכיתי לרכוש ידע נוסף, מעבר לחומר לבגרות, בזכות הקשר המפרה, שהעניק לי אותו מורה, שמשמים אלי נשלח, והשפיע על חיי.
החלטתי שמתמטיקה אלמד, באופן אינטנסיבי, בשיעורים פרטיים. חוויה שלא חוויתי אף פעם בחיים. אני עובדת ומרוויחה ולקמץ בהוצאות, אני לא צריכה, העיקר שאקיים לעצמי הבטחה, שתביא לי הצלחה. אין לי הוצאות על שכר לימוד, ואוכל לעמוד בהוצאות. מדובר במקצוע שדורש הרבה עבודה ותרגול, כך אוכל להתמסר, ובזמן קצר, אשלים את החסר. חיפשתי מורה פרטי בעל ניסיון. חברה המליצה על מורה שלה מהתיכון, שללמדני היה נכון. מיד נוצרה בינינו כימיה. הוא היה מורה טוב, הערכתי וכיבדתי אותו מאוד, והוא לא חסך ממני מחמאות ומלים מעודדות. בחדווה וברצון ישבתי שעות רבות לפתור בעיות. הלך לי חַלַק ולא הרגשתי מחנק ולמרות העול, לא הייתי צריכה לסבול. התקדמתי בקצב מהיר, והיה לי סיפוק אדיר.
עברתי את הבגרות במתמטיקה בהצלחה נהדרת. הרגשתי מאושרת. ובדיוק אז, אחד מאחיי קבל נכשל במתמטיקה בתיכון. אבא תפס אותי ואמר, שעלי ללמדו, כדי שיצליח בבחינת המעבר. כמו ילדה טובה, עשיתי את, שאבא עלי ציווה. אחי הצליח והתחיל מתמטיקה לאהוב והלך לו טוב מאוד וזה היה גם הציון שלו בבגרות. והכסף שבו קניתי שיעורים פרטיים, מאבי נחסך. ובסך הכול, המשפחה יצאה ברווח. ואחי את "החסד", שבו זכה, לעולם לא שוכח.
בציון פחות טוב, עברתי גם את הבגרות באנגלית. בשעה טובה ומוצלחת, אני זכאית לתעודת בגרות. רגע גדול ומיוחד בחיי, שאותו אני נושאת כל ימיי. עשיתי נכון, קבלתי ביטחון...
בטרם קבלתי את התוצאות, נרשמתי לאוניברסיטה, היה ברור שאלך ללמוד ספרות. הייתי צריכה חוג נוסף ובחרתי בגאוגרפיה, בזכות הציון המצוין, שהיה לי בבגרות. הלימודים מלווים בטיולים וכך אלמד עוד ואגלה עולמות. עברתי בחינות כניסה וראיון והתקבלתי ללמוד כתלמידה ש"לא מן המניין" עד שתגענה תוצאות הבחינות האחרונות. חיכיתי לרגע, שאביא לאוניברסיטה את מכתב הזכאות לבגרות, כדי שיוענק לי מעמד חדש, "סטודנטית מן המניין", ולא יעשו לי עניין... ולא עשו. בתעודת הסטודנט, מיד שינו. לא היה שום ויכוח, הכל לפניי פתוח, הרגשתי במקום בטוח, וכעת אני יכולה ממתחים קצת לנוח...
באחד הלילות כששבתי הביתה מהלימודים באוניברסיטה, אבא ואמא במיטה, אך למרבה הפלא, הם ערים. הם קוראים לי לבוא לחדרם ולקבל מידיהם מעטפה קשיחה חומה, שעליה רשומה, "מדינת ישראל - דואר רשמי - משרד החינוך והתרבות - רשום. ואני היא הנמענת. זו לא טעות. זאת תעודת הבגרות... פתחתי, השם נכון. הציונים נכונים. כן היא שלי. מעולם לא ראיתי תעודת בגרות, ולא ידעתי איך היא צריכה להיראות, ניסיתי לדמיין, ובאותו רגע בידיים רועדות, התבוננתי בה היטב, וקרבתי אותה אל הלב, שלחבק אותה תאב. שמחה וששון, לא הצלחתי לישון, ריחפתי על-כנפי הדמיון... השקעה של שנים, של המון מאמץ ומתח וחלומות על הפתח, שלפניי נפתח, שלחיי הביא מהפך... זה לא סתם כך...
התעודה נתנה לי ביטחון. המניות שלי עולות, המעמד שלי משתפר, אני מתקדמת, מגיעה למקום הרבה יותר טוב ורק רוצה להיות אני - אני, בלי הילדה הקטנה שבי, בלי כל הדברים שבהם התביישה ובלי כל מסכת חייה הקשה.
על המושג "טעוני טיפוח", למדתי בבית ספר לחינוך מפי פרופ' שמעון זקס ז"ל. על-פי זקס, אני בטוח עונה על ההגדרה "טעונת טיפוח". למדתי, שיש שֶם לתופעה, שדור שלם מתמודד אתה. הפוטנציאל שלי היה נשאר פתוח, כי גם בבית וגם בבית הספר, היה חוסר טיפוח. כשלקחתי את העניינים בידיי, הכל לפניי היה פתוח, ועד שגיבשו מה צריך להקנות לטעוני טיפוח, כבר הייתי במקום בטוח. את עולמי במו ידיי אקנה ובעצמי אותו אבנה. זה לא קל, ויש כאלה, שהכול אצלם כבר קולקל, כי לבד לא מצאו את הנוסחא להצלחה, וגם הדרך לא הייתה קלה ומבטיחה. את הטעינה קבלתי מאנשים טובים שנקרו בדרכי, שדבר לי לא היו חייבים, ונוכחותם בחיי, קרבה אותם אלי. בזכותם התחלתי לחלום ולרצות להם להידמות ואת עצמי אחרת לבנות.
והמורה המשובח, שבי תמך, אותו לעולם לא אשכח. האמין שאצליח לשאת את המשא הכבד ואגיע לסוף המסע המפרך, בזמן שנראה כימים אחדים. שינה לי את החיים, ופתח בפני עולמות אחרים. עשיתי הכל כדי לצאת מהמצר, להרחיב את עולמי הצר, כדי שהילדה שבי, יותר לא תסבול. תצא מתוכי, שתבין שיש בכוחי להיות אחרת, מוארת. ואין כמוני מאושרת.
אני גאה בילדה שבי, ששחתה במים סוערים, גברה על משברים אדירים, לא שקעה, עלתה וצפה וטיפסה, את הפחד והקשיים הניסה. לא התפספסה. השיגה כל מה שרצתה ויש לה עבודה ותעודה וביטחון, ולא חסר לה ממון, ואחרי שבשמחה וששון, עברה בהצלחה את השלב הראשון, היא תגיע לכל פסגה, שעולה לה בדמיון. היא מאושרת ומבסוטה, שהגיעה ללמוד באוניברסיטה. להגיע לשם? מי חלם?
סוף דבר
זה שנים רבות שבארץ, הלימודים בתיכון, הם חובה וגם חינם. כל תלמיד במדינה זכאי וחייב לסיים לימודים בתיכון, גם אם עבורו זה לא הדבר הנכון. יתאמו לו מגמה, או סוג של בחינה, או ישימו אותו בקבוצה קטנה. הוא יזכה לטיפוח, כדי, שגם בכוח, הוא יזכה לקבל בגרות, ואם צריך, יקבל שיעורי תגבור, או שיעורי עזר, שרק יבקר בבית הספר!
המטרה שלכול ילדי ישראל, תעודת הבגרות, תהיה בת-השגה על חשבון המדינה. ויש הרבה הקלות והתאמות, יש בחינות בעל פה, ויש שיכתוב, לאלה שלא כותבים ברור, ותוספת זמן והקראת שאלון והתעלמות משגיאות כתיב. ויש מגמות רבות ומגוונות, שגם החלשים יכולים בהן להצליח.
בתי הספר עושים מאמצים אדירים, נותנים בחופשות תגבורים, על חשבון זמנם של המורים. המורה לועס להם את החומר, מסכם ושולח לתלמידים במֵיל, וּמְהַמֶר על השאלות שתהיינה בבגרות, על-פי המיקוד, כדי להכינם ולהביאם לתוצאות טובות. ויש תחרות בין בתי הספר, באיזה בית ספר אחוז הזכאויות לבגרות גבוה יותר.
גם משרד החינוך מעודד גידול באחוזי הזכאות לבגרות, ומגדיל בין בתי הספר את התחרות. ובכל פעם ששר חינוך חדש עולה, הוא משהו משנה. פעם עושים הגרלות, איזו בחינה בגרות, השנה תבוטל, ופעם מבטיחים בונוסים, לאלה שחמש יחידות עושים, ופעם מצמצמים את מספר המבחנים, ופעם מְמֵרִים את המבחנים בעבודות, ופעם מקטינים את ערכם של ציוני המגן. והכול נועד להקל, כדי שתעודת בגרות כל תלמיד יוכל בנקל לקבל.
רמת החיים בארץ עלתה. יותר אימהות יוצאות לעבודה. מספר הילדים במשפחה צומצם ולהשקיע בילדים, זה מובן מאליו. בנוסף, רמת הידע גַדְלָה. דרכי ההוראה השתפרו, הידע מונגש ומוחש, והכול יותר קל. לרוב המשפחות העול הוקל.
בזמני, הורים רבים היו חסרי אמצעים, לא יכלו לשלם שכר לימוד. נערים ונערות נאלצו לטרוח ולעבוד, כדי לקנות דעת בבתי ספר ערב. תנאי המגורים היו קשים, המשפחות היו גדולות, מספר רב של ילדים וילדות, שלא לכולם נמצאו מסגרות מתאימות, והם נפלו בין הכסאות. ההורים לא ידעו את השפה, וחלק לא מצא עבודה, לרוב לא השכלה, ולא היה מקצוע, והמצב הכלכלי היה גרוע. נערים ונערות נאלצו ללכת לעבוד, ואילו שלא וויתרו על הלימודים, לקחו על עצמם משימה לא קלה, שמעטים צלחו אותה, ואף הגיעו לגדולה...
אני גאה, שהציונים בזמננו, נקבעו רק על סמך בחינות הבגרות, שלא לקחו בחשבון שום מרכיב אחר. בבחינה בחשבון, לא השתמשנו במחשב או במחשבון, והשקענו שעות המון לפתור בעיות. ולא קבלנו שום ציוני מגן, שום בונוס ושום "מיקוד", אילו נושאים יכללו בבחינה בדיוק. למדנו את כל החומרים, ולא עסקנו בהימורים. איש עלינו לא חס, ולא הוריד מכמות החומר, שלראשנו נכנס.
אז, תעודת הבגרות הייתה משהו נכסף, דרשה משאבים אדירים, ולא גדולים היו שיעורי הבוגרים. ומי שהשיג אותה, הרגיש הקלה, שעבר משוכה, לגמרי לא קלה...
בהצלחה לכל ילדי ישראל בבחינות הבגרות, ושלא יחשבו, שתמיד זה היה, כל כך פשוט.
30.6.2019
