ב-2 ביולי 2016, כאשר אלי ויזל הלך לעולמו, פורסמה כותרת בניו-יורק טיימס: "דונלד טראמפ מחק ציוץ שהראה את הילרי קלינטון בצורת מגן דוד". תומכי הפרישה מהאיחוד האירופי כבר ניצחו במשאל העם בבריטניה, ואירופה – היבשת בה נולד ויזל – הייתה בעיצומו של משבר פליטים.

למרות שפעמוני האזעקה צלצלו, לא ניתן היה לצפות, כי בתוך חודשים ספורים הימין הקיצוני בארה"ב יציף את המדינה בגל לאומני ובאנטישמיות שלא נראתה כמותה מזה עשרות שנים – כותבת נדין אפשטיין בניוזוויק. היה זה כמה חודשים לפני שהצדעה במועל יד נראתה בעצרת בחירות בארה"ב. היה זה שישה חודשים לפני שאתר האינטרנט הניאו-נאצי "דיילי שטורמר" החל לקרוא לפגוע ביהודים במדינת מונטנה. היה זה שנה לפני צעדת הימין הקטלנית בשרלוטסוויל. והיה זה למעלה משנתיים לפני טבח מתפללים בבתי כנסת בפיטסבורג ובקליפורניה.

כל אלו נחסכו מאלי ויזל – וקולו היה חסר כמי שייצא נגד אפליה על כל סוגיה, כולל אנטישמיות, סבורה אפשטיין. הוא הרי כבר התייצב נגד נשיא אמריקני. ב-1985 נעשה רונלד רייגן להזמנתו של הקנצלר הלמוט קוהל לבקר בבית הקברות ביטבורג, שם קבורים גם אנשי ואפן-ס"ס. ניצולי שואה הזדעזעו, ואת ההובלה נטל ויזל: "המקום הזה, אדוני הנשיא, אינו מקומך", אמר כאשר קיבל מרייגן אצמו את מדליית הזהב של הקונגרס. "מקומך הוא עם קורבנות הס"ס".

אפשטיין מאמינה, כי ויזל הוא מהאנשים הבודדים שהיו זוכים להערכתם של טראמפ וממשלו. הוא יכול היה להיות מדריך ובעל השפעה חיובית. היה לו מגע מיוחד. הוא הצליח להימנע מהקצנה, ודאי שמההקצנה המרה המאפיינת כיום את החברה האמריקנית. הוא היה מסוגל לדבר עם כולם, כולל מתנגדיו. כיצד ויזל עשה זאת?

ראשית, לא ניתן היה להתעלם מקורות חייו ומכך שנשא עימו את מוראות השואה מכלי ראשון. הוא הכיר את הרוע האנושי בצורתו המכוערת ביותר. הדבר העניק לו סמכות מוסרית שזכתה לכבוד מכל הכיוונים. למרות שידע שהשואה ייחודית, ויזל ידע שהסבל איננו ייחודי. כשם שידע לתת קול לשואה, הוא רצה שיהיה קול לסבלם של אחרים. הוא סייע לאפרו-אמריקנים שעוצבו בידי דורות של עבדות ואפליה גזעית, כמו גם לקורבנות של רצח עם בסודן, רואנדה, בוסניה, קמבודיה וארמניה.

ויזל ידע להתחבר לאנשים בדרכים שהבינו. עיתונאי סיפר לאפשטיין, כי הלך לראיין את ויזל בביתו מיד לאחר רצח יצחק רבין. במקום ראיון, הוא שמע כיצד עוד ועוד אנשים התקשרו אליו כדי לשוחח על הטרגדיה. ויזל ענה להם באנגלית, צרפתית, עברית ואידיש, והעיתונאי היה המום מהכנות בה דיבר עם אנשים בעלי רקע פוליטי, תרבותי ודתי שונה כל כך.

ויזל ידע להיות דיסקרטי. למשל: הוא לא הסכים עם על מעשיהן של ממשלות ישראל, אך הקפיד שלא למתוח ביקורת בפומבי, בהסבירו שהוא אינו חי בישראל. הוא התיידד עם נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. הוא היה איש העולם, אשר נלחם נגד שנאת זרים ודעות פוליטיות קיצוניות, ועודד התנהגות וחשיבה תרבותיות.

אפשטיין מסיימת: "איננו יכולים להיות אלי ויזלף. אבל אנחנו יכולים ללמוד מאנשים כמותו, ששרדו את השואה ומעשים אחרים של רצח עם. אנחנו יכולים – כפי שהוא הציע – לא לשכוח, לא להתעלם, לזכור לדאוג לכל הסובלים ולפעול נגד מעשים אלו. אנחנו יכולים להאזין לקולות אחרים ולעודד אותם, ולהיות נדיבים בהתנהגותנו התרבותית".