מעניין היה לקרוא דוח של מבקר המדינה על הראיונות עם מבקר המדינה היוצא, יוסף שפירא, המתפרסמים בכמה עיתונים (יום ו', 5.7.19). דוח כזה היה מגיע למסקנה, כי בעוד שנאמרים שם כמה דברים חשובים ואף מדויקים, יש בראיונות הללו כמה וכמה בעיות - הן במסגרת והן בתוכן. אבל מאחר שאיש אינו מבקר את המבקר, ושפירא הוא יקיר התקשורת בגלל דוחותיו נגד בנימין נתניהו, נקח על עצמנו משימה זו.

שפירא צודק לחלוטין בדברו על חשיבותה של הביקורת, על עצמאותה ועל עבודתה בזמן אמת. מי שאינו רוצה ביקורת, רוצה להיות רודן ואולי אף מושחת. מי שרוצה להכפיף את הביקורת למרותו, רוצה להבטיח שיוכל להיות רודן ואולי אף מושחת. ומי שאינו רוצה ביקורת בזמן אמת, לא רוצה ביקורת אמיתית - וזה סימן שהוא רוצה להיות רודן ואולי אף מושחת. ביקורת אינה שיעור היסטוריה, אלא כלי ניהולי חשוב ביותר לשיפור תהליכים, לחיסכון במשאבים ולטיוב ההחלטות.

אם היה נכתב דוח של מבקר המדינה על הראיונות עם שפירא, הוא היה מביא את הפסקה הקודמת בראש סיכום הדברים - ומשם פונה לסקירת הליקויים. גם אנחנו נלך בדרך זו.

הראיונות והעיתוי. ספק רב האם עובד מדינה בכיר יכול להחליט להתראיין לאמצעי תקשורת מסוימים ולא להתראיין לאחרים. המידע שברשותו והדעות שבפיו אינם רכושו הפרטי, אלא באו לו מכוח תפקידו הציבורי ומופקדים בידיו כנאמן הציבור. הוא לא יכול לעשות בהם כרצונו - בדיוק כשם שעובד מדינה אינו הבעלים של פטנט שהמציא במהלך עבודתו. לכן, אם יש לו מה לומר - הוא חייב לומר את זה לכל הציבור דרך כל אמצעי התקשורת בצורה שוויונית, למשל במסיבת עיתונאים.

תאמרו: שפירא כבר איננו עובד ציבור. על זה נענה בשתיים. ראשית, הוא מדבר על מה שעשה ומה שמצא במסגרת תפקיד ציבורי בכיר ביותר, אותו סיים רק לפני ארבעה ימים. שנית, לפחות הראיון לידיעות אחרונות ניתן כנראה לפני שסיים את תפקידו; כתבת שער ב"7 ימים" איננה נכתבת, מעוצבת ומודפסת בתוך 24 שעות. מבקר המדינה היה אומר על כל אלו: טעם לפגם ופגיעה בעקרון השוויון שהוא אבן יסוד בעבודת השירות הציבורי.

בנימין נתניהו. שפירא אומר למעריב, כי מאז פרסום דוח המעונות - "נתניהו הפסיק אפילו להגיד לי 'שלום'. באירועים שהשתתפנו הוא התעלם ממני ואפילו לא החלפנו מבט". אולי מבחינת הנימוס נתניהו צריך היה להתנהג אחרת, אך בואו נחזור לדוח המעונות ונראה שמבחינה אנושית - אפשר לגמרי להבין את נתניהו ואפילו להצדיק אותו.

שפירא פרסם את דוח המעונות ביום 17.2.15, בדיוק חודש לפני הבחירות לכנסת ה-20. זה היה דוח מיוחד ולא חלק מהדוחות השנתיים הקבועים. גם אם לוח הזמנים נקבע קודם לכן, אסור היה לשפירא להתעלם מהקדמת הבחירות ולפרסם חודש לפניהם דוח, שכל תינוק ידע שישמש את יריביו של נתניהו. זו הייתה התערבות בוטה וכנראה חסרת תקדים מצידו של מבקר המדינה בהליך הפוליטי.

כעת נראה מה היה בדוח. במבוא, אותו כתב שפירא בעצמו, נאמר ששבועיים קודם לכן הועברו הממצאים ליועץ המשפטי דאז, יהודה וינשטיין, "הואיל והם העלו חשש לכאורה לפגיעה בטוהר המידות, עד כדי חשש למעשה פלילי". אבל בגוף הדוח, אותו כתבו אנשי המקצוע במשרד המבקר, אין מילה וחצי מילה על חששות לפלילים, ואפילו נקבע שלא היו חריגות מהנוהל. כלומר: שפירא לקח דוח שלא העלה חשש לפלילים, קבע שהוא כן מעלה חשש לפלילים והמשיך משם.

הדוח עסק בהכנת ארוחות במעון ראש הממשלה בירושלים, בהוצאות הניקיון בירושלים ובקיסריה, במימון היטל הבצורת בקיסריה (5,482 שקל), במימון הוצאות האיפור של נתניהו, בקיזוז חוב של נתניהו (6,124 שקל), בהעסקת חשמלאי חבר ליכוד בקיסריה ובמימון הוצאות של בני הזוג בידי עובדים במעון (42.18 שקל, 32 שקל, 45 שקל וכדומה). מה נשאר בסופו של יום מכל ה"חשש למעשה פלילי"? ההודאה של שרה נתניהו ועזרא סיידוף בהזמנת ארוחות ב-175,000 שקל, תוך ניצול טעות הזולת ללא מרמה. אלו העובדות.

אין ספק: דין פרוטה כדין מאה, ודאי בכספי ציבור. אין ספק: בני הזוג נתניהו יודעים היטב כיצד ליהנות על חשבון הציבור ולא ממש אוהבים לשלם בעצמם. אבל גם אין ספק, ששפירא התעסק בצורה קטנונית בזוטות שספק רב האם הן מעניינו של ראש הממשלה, עורר סערה שהסתיימה בקול דממה דקה, ואת כל זה עשה חודש לפני הבחירות. אז מה הוא מתפלא שנתניהו כועס?

נוהל חניבעל. בראיון לידיעות אחרונות, שפירא גאה בכך שביקורתו הובילה את הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, לבטל את "נוהל חניבעל" - אפשרות לפעול לשחרור חייל חטוף בצורה המסכנת את חייו. "סברתי שהנוהל לא ראוי ולא מתאים לתקופתנו", מסביר שפירא. ואנחנו אומרים: סליחה?! מה זה עניינך? תפקידו של המבקר הוא לבדוק את הניהול, הכספים והחוקיות. אין זה מתפקידו לבחון האם נוהל צבאי הוא "ראוי ומתאים לתקופתנו". זהו בדיוק המקום בו יש שיקול דעת מקצועי, ופסיקת בית המשפט העליון קבעה מאות פעמים: כל עוד תהליך קבלת ההחלטות תקין - ההחלטות עצמן הן בסמכות הבלעדית של אנשי המקצוע.

מתניהו אנגלמן. שפירא נשאל על-די כתבי שני העיתונים בדבר העובדה שמחליפו הוא רואה חשבון ולא שופט. לשניהם הוא אמר, שלדעתו מבקר המדינה צריך להיות שופט. יש לו גם ביקורת אישית על הבחירה באנגלמן: "ראוי שתפקיד מבקר המדינה יהיה תפקיד של סוף הקריירה, וספק אם נכון שימלא אותו אדם החושב על התפקיד הבא שלו".

אנחנו אומרים: עם כל הכבוד, זה לא עניינך. החוק קובע שהכנסת היא זו שבוחרת את המבקר, לפי שיקול דעתה הבלעדי. החוק ממש איננו מחייב שיהיה זה שופט או משפטן או כל מקצוע אחר. החוק ממש איננו מציב מגבלת גיל כלשהי. לא מוצא חן בעיניך? תיכנס לפוליטיקה ותשנה את החוק. עד אז, אדוני, אתה מחויב לציית לו. ובוודאי שאין זה ראוי שתמתח מראש ביקורת פומבית על מחליפך (גם אם בידיעות אחרונות שפירא אומר שהוא בטוח שאנגלמן יהיה מבקר מצוין).

שדה דב. הנקודה האקטואלית ביותר היא גם המקוממת ביותר בשני הראיונות. שפירא אומר למעריב: "בסופו של דבר האינטרסים של הנדל"ניסטים ניצחו. גם אחרי שכבר נתקבלה ההחלטה על סגירת השדה, עוד ניסיתי לשנות והמלצתי לדחות את סגירת השדה עד אחרי יולי-אוגוסט, עונת הנסיעות החמה, אך לצערי לא הצלחתי. העברתי כמה הצעות לראש עיריית אילת, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא יועיל. הגעתי למסקנה שהמדינה תרוויח מהסגירה הרבה מאוד כסף... לצערי, הזניחו את האינטרסים של תושבי אילת על מזבח הכסף, וכל כלכלן מתחיל יודע את זה. לא יכולתי לכתוב דוח ביקורת בגלל זכות הקניין שיש לבעלי הקרקעות".

תראו כמה חשיבה לקויה והתנהגות פסולה יש במשפטים הבודדים הללו:

• לא האינטרסים של הנדל"ניסטים ניצחו, אלא שמירת החוק וכיבוד פסקי הדין. מדובר בקרקע פרטית, שאמורה הייתה לחזור לבעליה לפני עשרות שנים. קיים הסכם מ-2008 על השבתה, כאשר הבעלים העניקו למדינה מחצית מזכויות הבנייה (!) כדי שתואיל בטובה לתת להם את הרכוש שלהם. יש פסק דין של בית המשפט העליון מינואר 2016, ולפיו הפינוי יהיה באפריל 2017. תארו לעצמכם שהמדינה הייתה ממשיכה להפר הסכמים ופסקי דין; מה היה אומר על זה מבקר המדינה?

• נכון, המדינה תרוויח הרבה כסף מן הסגירה. מה פסול בזה? האם המדינה אמורה לוותר על זכויות בנייה ב-5 מיליארד שקל, לשלם עוד 5 מיליארד שקל כפיצוי לבעלים ולספוג עלויות נוספות המוערכות ב-2 מיליארד שקל? מה עדיף - לקבל 5 או לשלם 12? ושוב: מעניין מה היה אומר המבקר אם זה מה שהיה קורה בסופו של דבר.

• מה פתאום שפירא מעביר הצעות לראש עיריית אילת? הרי ההחלטה היא של הממשלה, ושלה בלבד. ראש עיריית אילת הוא צד לוויכוח, צד מאוד מעוניין ושהאינטרס שלו חד וברור: לא לסגור את שדה דב. שפירא למעשה אומר, שהוא העניק ייעוץ חינם לאחד הצדדים ואף צייד אותו בתחמושת נגד הממשלה הנבחרת.

• איש לא הזניח את האינטרסים של תושבי אילת. הוצעו להם פתרונות וכולם נדחו. ואפילו אם נניח שכן - ממשלה חייבת לראות תמונה כוללת ויש החלטות שמועילות לרבים ופוגעות במעטים, ולמרות זאת הן לגיטימיות לחלוטין. בית המשפט העליון קבע במפורש, שפינוי שדה דב הוא אחד מהמקרים הללו.

• שפירא אומר שלא יכול היה לכתוב דוח "בגלל זכות הקניין שיש לבעלי הקרקעות". אז מה פתאום הוא מתעסק בזה? ואם הוא מכיר בכך שיש כאן זכות קניין - זכות מוגנת על-פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו - מדוע יש לו טענות?

• את החמור ביותר שמרנו לסוף: שפירא הציע לדחות את הסגירה. מה הוא מתערב?! יש נבחרי ציבור שזה בדיוק תפקידם - לשקול, להחליט ולשאת באחריות. תפקידו של המבקר הוא לבדוק האם ההחלטות היו ראויות, לא להתערב בהן. ביקורת בזמן אמת, משמעותה בדיקת תופעות מתמשכות (שפירא עצמו נותן דוגמא: זיהומים בבתי חולים) - לא דחיפת האף לתהליך קבלת ההחלטות. זה נכון לא רק בגלל ההפרדה המתחייבת בין מקבלי ההחלטות לבין המבקר, אלא גם משום שרק לחמור מראים חצי עבודה, וייתכן שבסופו של דבר התהליך יהיה תקין וההחלטות יהיו טובות.

כמו בדוחות מבקר המדינה, נסכם גם אנחנו: הראיונות עם שפירא מעלים נקודות עקרוניות חשובות, הראויות לדיון ציבורי. לצד זאת, נאמרו בהם דברים שלא היו צריכים להיאמר, ואשר הצביעו על ליקויים בדרך החשיבה וההתנהלות של המבקר היוצא. כמו-כן, מן הראוי לקבוע נוהל לראיונות של אישי ציבור, בעת תפקידם ומיד לאחר פרישתם, אשר יבטיחו את השוויון והשקיפות, וימנעו פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי.