ח"כ עמיר פרץ, היושב-ראש החדש של מפלגת העבודה, לא מבזבז זמן. פחות משבוע אחרי שנבחר ברוב גדול לעמוד שוב בראש מפלגת העבודה, הוא נפגש עם יו"ר כחול לבן בני גנץ, ולאחר הבחירות שייערכו ביום שלישי במרצ, הוא מתכוון להיפגש גם עם היו"ר הנבחר של מרצ ניצן הורוביץ, ועם ציפי לבני יו"ר התנועה. המטרה המרכזית של ח"כ פרץ, היא לנסות לגבש שיתוף פעולה של גוש שמאל מרכז, ולהביא לכך שמפלגות השמאל והמרכז יפסיקו לירות בתוך הנגמ"ש.

פרץ היה רוצה לראות את יובל דיסקין, שהיה ראש השב"כ, בחמישייה הראשונה של מפלגת העבודה לכנסת, ועד כמה שזה תלוי בו הוא יציע לדיסקין להצטרף לעבודה וידאג לו לשריון.

יובל שלום דיסקין, שעמד בראש השב"כ בשנים 2011-2005 מרבה להתבטא פוליטית, אבל סירב עד היום לקפוץ למים הפוליטיים. הוא צוטט כמי שאמר לכתב "כלכליסט", ש"המערכת הפוליטית שלנו הזויה, וכל המפלגות קמות סביב משיחים – לפיד, גנץ, לבני וכחלון". לדבריו של דיסקין, "מדובר במפלגות דיקטטוריות. כשאין היום מפלגה עם ערכים, אין אידיאולוגיה, והאווירה היא אפרורית שקופה בלי שום התחייבות".

מיד אחרי שנבחר, הבטיח פרץ שיביא חמישה עשר מנדטים, ארבעה מהם מהימין, ועכשיו חובת ההוכחה עליו.

פרץ, שנפגש בעבר לשתי פגישות עם אהוד ברק, לאחר שהשניים לא דיברו יותר מעשר שנים, לא מתכוון לתת לברק להוביל את מפלגת העבודה, וגם לא לשמש מריונטה שלו. פרץ התבטא יותר מפעם אחת שהוא זה שנבחר לראשות העבודה ורק הוא זה שיוביל את המפלגה.

אורה נמיר ז"ל, השרה וחברת הכנסת שהלכה השבוע לעולמה, תחסר לי. הכרתי את אורה לפני יותר משלושים וחמש שנים, בעת שסיקרתי את תחום הכלכלה וההסתדרות בקול ישראל. כשנפגשנו התרשמתי מיד מיושרה, מהגינותה, מאומץ ליבה הציבורי ובעיקר מהכריזמה שלה.

במשך הרבה שנים נפגשנו בקביעות ב"קפה בתיה" המיתולוגי ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אורה הייתה מקדימה להגיע לפגישה לפני שהגעתי, ולכן הייתי מקדים. כשהערתי לה על כך בבדיחות, היא הסבירה לי שאיננה נוהגת לאחר, והיא לא מוכנה לכך שמי שנפגש איתה ייאלץ להמתין לה.

כבר בפגישה הראשונה למדתי את כלל הברזל. את אורה נמיר לא מזמינים לעולם, לא משלמים עבורה לעולם, וגם היא גם לא מזמינה ולא משלמת עבור האנשים שנפגשים איתה. כשניסיתי להתקומם נגד ההחלטה, היא הסבירה לי ברצינות ובתקיפות, שזהו כלל שכל מי שמעוניין לסעוד בחברתה חייב לכבד אותו. היא לא הפרה מעולם את הכלל, ותמיד הקפידה לשלם עבור מה שהזמינה.

אורה הייתה כריזמטית, על כך אין מחלוקת. היא דאגה לחלשים לא רק כי היא הייתה שרת העבודה והרווחה, אלא כי הייתה בן אדם. נמיר התעניינה והעניקה תשומת לב רבה לבעיות סוציאליות ולבעיות חברתיות שעמדו במרכז עולמה. היא התנהלה בפשטות, בחברות אמיתית וידעה לשוחח בגובה העיניים.

לפני שנים לקתה נמיר באלצהיימר. זה נודע לי לאחר שלפתע הפגישות התכופות בינינו נדחו, וכל הניסיונות שלי להשיג אותה נכשלו. הסובבים אותה שמרו את דבר מחלתה בסוד. רק אחרי שהודעתי שיש לי כוונה לקפוץ לביתה כדי לברר מה קורה איתה, נמסר לי בסוד שזה בלתי אפשרי, משום שנמיר לקתה במחלה שלא מאפשרת לה לזהות את הסובבים אותה, דבר שעלול לגרום לה למבוכה.

לא אשכח לעולם את הפגישות איתה ועם חברתה שריקה הרמלין, אחותו של השחקן יוסי גרבר, שהייתה רעייתו של יוסף הרמלין, שהיה אז ראש השב"כ. שריקה הייתה אז חברתה הטובה ביותר. נמיר הכירה אותה בתקופה שבה הייתה פעילה בנעמ"ת, בתפקיד מזכירת סניף תל אביב, ומעת לעת הייתה מצרפת את הרמלין לפגישות איתנו.

נמיר הייתה במשך שנים מסמלי מפלגת העבודה והאישה החזקה במפלגה. העובדה הזאת לא פגעה מעולם בהתנהלות הצנועה של המושבניקית ממושב חוגלה, שבו גדלה והתחנכה, לאחר שמשפחתה עזבה את חדרה ועברה למושב, השוכן בעמק חפר.

אורה נמיר ז"ל חסרה לי. ככל שאני נזכר בה, אני משתכנע שלא ניתן לערוך השוואה בינה לבין חברות הכנסת או השרות שכיהנו או מכהנות בממשלות ישראל. נמיר דאגה לכלל וראתה עצמה משרתת ציבור במלוא מובן המילה. בעוד שמי שבאו אחריה דאגו בעיקר לעצמן.

ח"כ אילן גילאון הוא לדעתי המועמד הראוי ביותר להיות מספר 2 במרצ. להבדיל מתמר זנדברג, שהייתה יושבת-ראש התנועה ונבעטה החוצה מתפקיד יושבת-הראש לאחר תקופה קצרה. גילאון הוא לא רק מועמד טבעי להיות מספר 2. הוא מועמד חברתי עם קבלות, שמרצ יכולה להתגאות בו.

נכון עשה גילאון כשתמך במועמדותו של ניצן הורוביץ לתפקיד יושב-ראש מרצ. עכשיו הורוביץ צריך להפגין מידה דומה של תמיכה בגילאון, שזקוק היום יותר מתמיד לתמיכתו של הורוביץ.

גילאון אושפז לאחרונה תקופה ארוכה בבית חולים, והוא נמצא בשלבי החלמה מתקדמים. העובדה הזאת חייבת להיות לנגד עיניו של הורוביץ. גם הוא יודע שח"כ אילן גילאון יתקשה לפעול כפי שפעל כדי לגייס תומכים שיצביעו עבורו.

גילאון, שמזוהה עם מרצ יותר מכל חבר כנסת אחר של הסיעה, חייב להיות במקום ריאלי וחייב להיכנס לכנסת. זנדברג, שעשתה למרצ מחווה גדולה כשלא עזבה את הסיעה לאחר שלא זכתה באמון הבוחרים, לא חייבת בהכרח להיות מספר שתיים ברשימה.

להבדיל מאילן גילאון, אני מתקשה מאוד להיזכר מה עשתה למען הזולת, אבל לא שוכח את קמפיין הבחירות האחרון שנועד להאדיר אותה. לו זנדברג הייתה נבחרת שוב לתפקיד יושבת-הראש, היא הייתה נושאת את ארון הקבורה הפוליטי של מרצ. את אופיה האמיתי ניתן היה לגלות בתחקיר "המקור", שבו נרמסו זכויותיו של פעיל מרצ בלא סמכות, ללא ביסוס, ומבלי שהוגשו נגדו תלונות במשטרה.

הדברים נעשו כשהאיש, שהיה עוזרו של ח"כ אילן גילאון, הואשם ללא שום הוכחות ביצירת סיטואציה מינית, ללא הסכמה מצידה של אישה שעימה היה בקשר מיני ארוך טווח. מה שעשתה לכאורה זנדברג במקרה הזה הוא יצירת שיימינג, כאשר המתלוננת עצמה חזרה מכל טענותיה נגד הפעיל, התנצלה וחשפה את השיטה העלובה שבה התנהלו הדברים ונתפר לו תיק. ח"כ זנדברג טענה בצדקנות, תוך גלגול עיניים, דבר שהיא מתמחה בו, כי עשתה זאת למען הנשים.

כל מי שעיניו בראשו אינו יכול להתעלם מהתנהלותה החובבנית והלא ראויה, שלא רק שלא מאפשרת לה ציבורית ומוסרית לעמוד בראש מפלגה פוליטית, אלא שספק בעיני אם היא מאפשרת לה בסיטואציה שנוצרה, לזכות באמונם של חברי מרצ ולכהן בכנסת.

איוב קרא הוכיח שהשיא עוד לפניו. אם היה ספק שקרא הוא לא בדיוק העיפרון המחודד ביותר שישב ע"י שולחן הממשלה, הראיון שהעניק קרא בסוף השבוע שעבר לישראל היום, מוכיח שהשיא כנראה עוד לפנינו.

לאחר שהוציא את הערמונים מהאש לראש הממשלה, והחליט להתפטר מיוזמתו מתפקיד שר התקשורת, אמר איוב קרא למראיין יהודה שלזינגר בכל הרצינות את המשפט הבא: "מסתכלים עלי וחושבים שאני בגין הדרוזי. אני המשך של שושלת בגיניסטית, אני נחשב סמן ימני מאוד, לא רק אצל הדרוזים, בכל המדינה. זה אצלי מדורי דורות".

קרא, שהסביר בעבר שהוא נאמן לראש הממשלה, דימה עצמו לרות המואבייה, גיבורת מגילת רות, שהתפרסמה בכך שהפגינה מסירות. מכיוון שאיוב קרא נתלה במקורות, אני חושב שגם המשפט שמופיע בספר משלי [י"ז, כ"ח] "אוויל מחריש חכם יחשב" הוא משפט שראוי שאיוב קרא יאמץ, שהרי אין כמו המשפט הזה לסייע לקרא, שלפחות בעתיד יידע שטיפש ששומר על שתיקה, מצטייר חכם בעיני אחרים.

אריה דרעי, שר הפנים, ממתין בפינה כבר הרבה זמן לרון קובי. בקרוב יתברר לו שההמתנה משתלמת. קובי לא חסך מאז שנבחר לראש עיריית טבריה, ביקורת מאריה דרעי. הוא התבטא יותר מפעם אחת ש"דרעי מושחת ושצריך להוציא אנשים מושחתים ממעגל ההשפעה".

דרעי, פוליטיקאי משופשף, ישב בשקט והמתין להזדמנות. מי כמוהו יודע להתמודד עם טירונים בפוליטיקה שלא מבינים עם מי לא כדאי לריב.

נכון לשעה זו, נראה שהפה הגדול של קובי עלול להוביל לכך שבקרוב מאוד, הוא יוכל להתהדר בתואר ראש העיר לשעבר של טבריה. מה שבטוח, דרעי לא יצטער על כך. קובי לא מצליח להעביר את התקציב. הוא לא היחיד. גם ברהט, באור עקיבא, בירכא ובעספיא נתקלים ראשי הרשויות בבעיה דומה, ושר הפנים מאשר להם וגם לקובי ארכה נוספת של שבועיים, שלאחריה ראשי רשויות שלא יעבירו את התקציב יודחו מתפקידם.

קובי הוא לא ראש הרשות היחיד שזוכה משר הפנים לחבל הצלה, אבל כאשר הדברים נוגעים לקובי הם מצטיירים כנדיבות של מנצח מצדו של דרעי, שיודע שלרון קובי אין כמעט סיכוי להצליח במשימה.

ההחלטה של השר דרעי מוגדרת על-ידי משרד הפנים כהחלטה שניתנה לפנים משורת הדין, למרות שלראשי הרשויות ניתנה חצי שנה לאישור התקציב, מאז הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באוקטובר 2018.

אם קובי לא יצליח להעביר את התקציב לשנת 2019, יפטר משרד הפנים את כל חברי מועצת העיר, ושר הפנים ימנה ועדה קרואה שתחליף את קובי ואת המועצה בניהול העיר. שבועיים אחר כך יזומן קובי לשימוע, שלאחריו יוחלט האם הוא יפוטר מתפקיד ראש העיר, ואפשר כבר עכשיו להעריך שזה מה שיקרה.

קובי, שלא הצליח להעביר את התקציב שלוש פעמים, לא יצליח לעשות את זה גם בפעם הרביעית. המשמעות היא שבקרוב הוא לא יהיה ראש עיריית טבריה. קובי מאמין ששר הפנים לא יכול לפטר אותו ומאיים בפנייה לבג"ץ, אבל גם בית המשפט לא יוכל לעזור לו, ספק גדול אם בית המשפט העליון יתערב בהחלטתו של השר, שפועל כפי שקובע החוק.

כמוצא אחרון מבטיח קובי לבוחריו להמתין עד העשרה באוקטובר, אז הוא מבטיח שייבחר ללא פחות מאשר שר הפנים והשר לענייני הנגב והגליל. זאת כמובן הבטחה דמיונית שאין לה כיסוי.

מה שנראה הגיוני יותר הוא שרון קובי ייאלץ להיפרד בקרוב מאוד מתפקיד ראש העיר. מועצת העיר כבר הצביעה בעד הדחתו. קובי הזדרז להצהיר שזהו "יום שחור", רק שלא ברור עבור מי. עבור חברי מועצת העיר של טבריה, שלראשונה מזה 81 שנים מאז הוכרזה טבריה כעיר מדיחים ראש עיר מכהן, או עבור ראש העיר רון קובי, שעומד לסיים בקרוב מאוד את הקריירה הפוליטית הקצרה שלו.