כאשר פסע הנשיא דונלד טראמפ לתוך שטח קוריאה הצפונית ב-30.6.19, נראה היה שזוהי התקדמות לקראת הפגת המתיחות הגרעינית באיזור. אבל במבט כולל – טוען אקונומיסט – המצב בתחום הפיקוח על הנשק הגרעיני נמצא בנסיגה.

לאחר שמשבר הטילים בקובה הוביל את ארה"ב ובריה"מ אל סף המלחמה הגרעינית, הן החלו להתייחס ברצינות לשיחות הגרעין ביניהן. מאז 1972 נחתמו מספר הסכמים המגבילים את הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים, וכך עוצמתו של נשק זה ירדה מ-1.3 מיליון פצצות הירושימה ב-1974 ל-80,000 כיום – עדיין כמות מפחידה.

ואולם, טראמפ הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין עם אירן, וזו מצידה החלה להפר אותו. באוקטובר שעבר הודיע טראמפ על נסיגה חד-צדדית מההסכם עם בריה"מ להגבלת הטילים לטווח של 5,500-500 ק"מ; ההסכם אמור לפקוע בחודש הבא והדבר עלול לחדש את מרוץ החימוש בתחום הטילים. כך נותר בתוקפו רק הסכם גרעיני מרכזי אחד בין וושינגטון למוסקבה: הסכם SRART עליו חתמו הנשיאים ברק אובמה ודמטרי מדבדב ב-2010. הוא מגביל כל מדינה ל-1,550 ראשי נפץ ב-700 מערכות שיגור, קובע 18 בדיקות בשטח מדי שנה ומחייב החלפת מידע. ההסכם יפקע בעוד 19 חודשים, אלא אם שתי המדינות יאריכו אותו בחמש שנים – אך בעוד רוסיה רוצה לעשות זאת, ארה"ב כנראה תימנע מכך.

כדי שניתן יהיה להאריך את ההסכם, מסביר אקונומיסט, יהיה צורך לפתור שורה של חילוקי דעות. ארה"ב חוששת שרוסיה מפתחת מערכות נשק חדשות, בעוד רוסיה חושדת שארה"ב עקפה את מגבלות ההסכם הקיים. פוטין טוען שהשיחות צריכות להתחיל כעת, והוא מוטרד מכך שטראמפ אינו עושה דבר בנדון. אם ההסכם יפקע, הזהיר בחודש שעבר, לא יהיה שום כלי שימנע את חידוש מרוץ החימוש הגרעיני. ומה שעוד יותר גרוע: שני הצדדים יהפכו לעיוורים לגבי המתרחש זה אצל זה, לראשונה מזה 50 שנה, ויצטרכו להשקיע סכומי עתק במודיעין.

מדוע בעצם שטראמפ יוותר על ההסכם? הוא סבור שביכולתו להשיג הסכם טוב יותר מזה של אובמה, וכזה שיכלול גם את סין ואת כל מערכות הנשק. ברמה התיאורטית, זה הגיוני: הסכמים דו-צדדיים היו טובים למלחמה הקרה, לא לעולם הרב-קוטבי הנוכחי. סין צפויה להכפיל בעשור הקרוב את כמות הנשק הגרעיני שברשותה, ויש לתת מענה לטילים במהירות גבוהה וליכולות סייבר היוצרים איומים חדשים. אבל בפועל, גישתו של טראמפ נראית חסרת סיכוי, משום שסין כלל אינה מעונינת; יש לה 290 ראשי נפץ, לעומת 6,185 לארה"ב ו-6,500 לרוסיה. ואם המספרים יירדו בצורה משמעותית, רוסיה שתדרוש שצרפת ובריטניה יוגבלו גם הן.

מומחים לפיקוח על הנשק מפקפקים ביכולתו של ממשל טראמפ לנהל שיחות רציניות עם רוסיה, סין וקוריאה הצפונית בעת ובעונה אחת. המחלקה המופקדת על הנושא במשרד החוץ הצטמקה מ-14 עובדים לארבעה, ולא נראה שיש לממשל אסטרטגיה הנחוצה למו"מ כה מורכב. היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, נחשב למי שמתנגד לפיקוח על הנשק, וקיים חשד שהוא משתמש בדיבורים על הרחבת הסכם START כתירוץ לחסל אותו.

יש הטוענים, כי מוטב להאריך תחילה את ההסכם ורק אז לדון על הרחבתו, תהליך שעשוי להימשך שנים. לחץ בכיוון זה מתחיל להסתמן מכיוון הקונגרס. בחודש מאי הגישו ראשי ועדת החוץ של בית הנבחרים הצעה דו-מפלגתית, הקוראת לממשל להאריך עד 2026 את המגבלות על הכוח הגרעיני הרוסי. הנושא גם עשוי לשמש את המועמדים הדמוקרטיים נגד טראמפ. הוא גם צפוי לספוג ביקורת בוועידה החמש-שנתית של המדינות החתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אשר תתכנס באביב הבא.

שחיקה במעמדה של האמנה עלולה לעודד מדינות נוספות להיכנס למועדון הגרעין. מספר כלי הנשק הגרעיניים ירד לאורך השנים, אך עלול לשוב ולעלות בהעדר מנגנוני הפיקוח של האמנה. ובינתיים הולך ואוזל הזמן. מו"מ מחודש עם רוסיה בתחום הגרעין לא יהיה קל, אך הרבה יותר חשוב מאשר אותם צעדים בודדים באזור המפורז שבין הקוריאות.