הרפיסות של המשטרה, הפרקליטות והעומדים בראשן אל מול ההתפרעויות של יוצאי אתיופיה, כבר גובות את מחירן - והוא ילך ויאמיר. אחרי שעורך דינו של השוטר שירה בסלומון טקה ספג איומים, עברנו היום (יום ב', 15.7.19) להתפרעויות נגד בית המשפט ונגד החוק. ותהיו בטוחים שזה רק קדימון למה שיתרחש כאשר מח"ש תחליט - כפי שהדברים מצטיירים כרגע - שלא מדובר ברצח ואפילו לא בהריגה, אלא לכל היותר בגרימת מוות ברשלנות, אם לא בירי מוצדק.

סיבת ההתפרעויות הנוכחיות: שחרורו של השוטר החשוד. ראשי הפורעים כבר יצאו נגד העברתו למעצר בית, ואיימו במפורש להבעיר את הרחובות אם הוא לא יואשם ברצח. הם רוצים את דמו של אותו שוטר, ויהי מה. ואם לא את דמו - אזי לפחות את חרותו. החוק פשוט לא מעניין אותם. העובדות ממש לא מזיזות להם. והאימפוטנטיות של גורמי האכיפה רק מעודדת אותם.

נחזור לבסיס - חוק המעצרים. סעיף 13 קובע: "(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה: (1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה; (3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים. (ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה".

בעברית פשוטה: בשביל מעצר צריך שתתקיים אחת משלוש עילות - שחרורו של החשוד עלול לפגוע בחקירה או להביא לבריחתו, שחרורו עלול לפגוע בביטחון הציבור או המדינה, ויש פעולות חקירה שלא ניתן לבצע אם החשוד משוחרר. ואחרי כל זה, חייב בית המשפט לבחון קודם כל את חלופות המעצר - דהיינו מעצר בית - ורק אם לא ניתן להסתפק בהן, אפשר לשלוח למעצר מלא. בכך מאזן החוק בין צורכי החקירה וביטחון הציבור, לבין העובדה שמדובר באדם שעדיין לא הורשע ובכך שתנאי המעצר חמורים בהרבה מתנאי המאסר.

כאשר בית המשפט שלח את השוטר החשוד למעצר בית, הוא מילא במדויק את מצות המחוקק. וכאשר כעת הוא שחרר אותו ממעצר הבית, הוא שוב מילא במדויק את הוראות המחוקק. ניתן גם ללמוד מכך, שהשוטר אינו חשוד ברצח או בהריגה - משום שבעבירות אלו המעצר יהיה ככלל מאחורי סורג ובריח.

לכן, אם עד כה ההתפרעויות היו נגד מה שנתפס כקיפוח בכלל וכיחס משטרתי מפלה בפרט, ההתפרעויות של היום הן כבר נגד החוק ונגד בית המשפט שמקיים אותו. וזה כמובן מצטרף לאותה אזהרה עזת מצח, בדבר מה שיקרה אם השוטר לא יואשם ברצח. זהו ניסיון ברור ביותר להלך אימים על החוקרים, התובעים והשופטים: לא תתנו לנו מה שנרצה - נחסום כבישים, נחנוק את המדינה, נשרוף מכוניות, נזרוק אבנים. ההתפרעויות הקודמות היו יכולות להסתיים בקלות במוות; הסכנה הזאת ממש לא חלפה, ואולי אף התגברה.

מוטי כהן, שי ניצן ואביחי מנדלבליט היו צריכים להבהיר לראשי המתפרעים וגם למי שאולי יש להם השפעה עליהם: ישראל היא מדינת חוק. האכיפה נעשית לפי החוק. השפיטה נעשית על-פי החוק. חשוד לא יישב במעצר דקה יותר מן המותר. חף מפשע לא יועמד לדין. נאשם לא יואשם בעבירה חמורה מזו שניתן לכאורה להוכיח. וכל אלו ייעשו ויתבררו רק בחדרי החקירות, במשרדי הפרקליטות ובאולמות השיפוט. לא ברחובות, לא בצמתים, לא במדיה החברתית. מי שינסה לאיים על אוכפי החוק, ימצא את עצמו כלוא. מי שישבש את החיים התקינים, ייתקל ביד קשה. מי שיסכן חיים, ימצא מולו גז מדמיע, רימוני הלם, קליעי גומי ואפילו אש חיה אם יכלו כל הקיצין.

במקום להגיד ולעשות את כל זה, האוכפים הראשיים שלנו הולכים על ביצים, כמעט מתחננים בפני המתפרעים שיואילו בטובם למתן את התנהגותם. הם מגלים הבנה, הם קוראים לדוח-שיח, הם מבטיחים לשתף במידע. העבריינים הופכים למי שהמפתח בידיהם: ברצותם יסגרו את המדינה וברצותם יפתחו אותה. אז מה הפלא שהפורעים הופכים לעבריינים, שהופכים לסחטנים ושאינם רחוקים מלהפוך לטרוריסטים שמטרתם להפיל אימה ופחד על מי שמולם. האם כרגיל אצלנו, הרשויות והעומדים בראשן יתעוררו רק כאשר יישפך דם?