שוב שואה. שוב הקלות הכואבת בה מטילים אנשי ציבור, גם נבחרים, דימויים מדממים לתוך זירת השיח הפוליטי העכשווי, בלי לחרוד שהם מדברים חולין במתים. זאת הפעם 'שואה שקטה'. צירוף שאול, כנראה בלי יודעין, מעולם הדימויים של הרפואה, כגון יתר לחץ דם כקטלן שקט. מה זה 'שואה שקטה'? להבדיל מן הזועקת? להאשים בנגרר שהיא קוטלת ואיש אינו שומע? הצירוף הנורא הזה של 'שואה' ו'שקטה', ההלחמה הבנלית שיוצר דימוי עודף של מוות זוחל באפלה. כשמדברים ביהודים ומונים ששה מיליון קורבנות טמיעה והתבוללות כנגד ששה מיליון נספים באש ובחנק ובעופרת לוהטת וברעב הכפוי. פורמים את האמת גם מן הטמיעה וגם מן השואה. זה לא זילות. גם כמובן. זה חוסר אבחנה, חוסר רגישות, חוסר דרך ארץ המתחייבת אל מול הסיפור האנושי שאין עמוק ממנו ואין דרמטי ממנו, ואין שובר ממנו ואין מנחם ממנו, ופשוט אין, אסור, לחטא בזיופו בפיזור מילים שאינן אומרות אלא השאלות כוזבות. לא בכלל. לא כשאתה שר חינוך, לא כשמאחוריך יש שובל של חבריך לדרכך היום שראו עצמם בני חורין לדבר בשואה בשיח פוליטי. לא ממעמד של סמכות.

ב-2 ביולי 2016, כאשר אלי ויזל הלך לעולמו, פורסמה כותרת בניו-יורק טיימס: "דונלד טראמפ מחק ציוץ שהראה את הילרי קלינטון בצורת מגן דוד". תומכי הפרישה מהאיחוד האירופי כבר ניצחו במשאל העם בבריטניה, ואירופה – היבשת בה נולד ויזל – הייתה בעיצומו של משבר פליטים.

המועצה הציבורית של יד ושם, הרשות הממלכתית להנצחת השואה, פועלת לכאורה ללא סמכות חוקית ובניגוד לתקנון של יד ושם. זאת, לאחר שפקעה כבר לפני כמה שנים חברותם של רוב מוחלט של חברי המועצה - כולל חברותו של היו"ר, הרב ישראל מאיר לאו.

בית אביה של אמי נוחה עדן עמד בכפר פסטורלי על גדות נהר הטיסה, בהונגריה המזרחית. הבית היה יהודי לעילא, ובידל עצמו מן הכפר שרובו ככולו היה כפר לידתם של הונגרים אדוקים בדתם הקטולית. אחד עשר אחים ואחיות, כולם למודי חומש ורש"י תחת שרביטם של מלמדים שכירים, שלימדום גם כתיבת עברית תמה. על המלמדים צורפו מורים פרטיים ללשון ההונגרית והגרמנית, קרוא וכתוב ואפילו קצת ספרות.

אמי ז"ל עלתה לישראל בשנת 1933 מהעירה אוסטרומזבייץ', מספר קילומטרים ממה שיהיה אחרי כמה שנים בית משרפות אש ובית מטבחיים לעם היהודי בטרבלינקה. אמי יצאה טרם האימה, שלקחה עימה לטרבלינקה את כל משפחתה ואת כל העיירה בה גדלה.