סולידריות חברתית חשובה מרייטינג

השמאל הגלוי והמוסווה בשת"פ אינטנסיבי עם התקשורת העוינת והארסית שהתפתחה כאן בשנים האחרונות, משדרים לאחרונה אובדן עשתונות מוחלט. את "מסע הצלב" ההזוי נגד בנימין נתניהו, שנועד להפילו פוליטית באמצעות שקרים ומניפולציות, חצאי-אמיתות והשחתת מידות אישית ומשפחתית, מפנה השמאל בימים אלה שוב נגד הימין כולו. אהוד ברק ושותפיו הקרובים הם נציגי הרוח הרעה הראשית בציבור מזה כשנתיים. בהשראתו חזרו לאחרונה דובריו העיקריים של השמאל, לרבות "כחול לבן", ברשתות החברתיות ובתקשורת הציבורית, לשיח המתנשא והמתנכר שאיפיין אותם ערב הבחירות האחרונות. כשם שהדברים נבעו אז מחשש מפני הפסד בבחירות והכרעה לאומית בזכות מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי רציונלי.

כאלה הם פני הדברים גם עתה, אפילו ביתר שאת. ככל שהשמאל מלקט יותר גייסות פוליטיים ישנים ועלובים ל"מערכה המכרעת", כך מבין הציבור טוב יותר את ההונאה והרמייה שבמעשיו ודבריו. הבנה זו משתקפת ביציבות התמיכה בליכוד בראשות נתניהו ובשמירת כוחו של גוש הימין. החשש הישן מהפסד חוזר וקונה לו עמדה חזקה אצל כל מי שציונות, ארץ-ישראל, ריבונות יהודית ותרבות יהודית מפחיד אותו ומרחיק אותו מן העיקר לשמו אנו כאן. לשמאל ברור לאן נושבת הרוח בבית הלבן, ולאן מוביל ניצחון פוליטי של הימין והוא במצוקה קשה, בדומה לבני חסותו האירופים.

התרגיל של אביגדור ליברמן, שהביא להכשלת הקמתה של קואליציית ימין לאומית, מנע ניצול הזדמנות היסטורית לביסוס השליטה הפוליטית של הימין במדינה. מהלך זה עשוי לסכן את ההזדמנות לשלב בבנייתו מחדש של המזרח התיכון אחרי רעידות האדמה של ה"אביב הערבי", מדינה יהודית וריבונית בארץ-ישראל המערבית, בחסות ארה"ב וכל מי שמבין ועוד יבין את משמעות התזוזות הטקטוניות של האזור. מבחינה זו, ליברמן הוא לא פחות ממלאך חבלה.

המפלגות הישנות העיקריות של השמאל בתהליכי התמוטטות: "העבודה" בקריסה, חרף דבריו של עמיר פרץ; "מרצ" בדעיכה, חרף "עלייתו" לשלטון של ניצן הורוביץ; המרכז-שמאל של "כחול-לבן" נראית כבר-מינן עוד בטרם החלה את דרכה הפוליטית, כשיאיר לפיד לכוד בצבת פוליטית שמותירה בידיו רק את חופש הדיבור, בו הוא עושה שימוש נפסד ביד רחבה; ברק ונגרריו, הם אותה גברת אפילו ללא שינוי האדרת. השמאל מתחיל להפנים שגם ההזדמנות כביכול שהעניק לו ליברמן לנסות ולחזור לעמדת בכורה בציבור, מתפוגגת והולכת. אני מעריך שעד מועד הבחירות גם ההתחזקות הזמנית של הלהטוטן "מישראל ביתנו" עשויה לפוג. לפחות בחלקה. בצר לכל המניפולטורים הללו, חוזרים הם לסורם בימים האחרונים בתחום המומחיות בו רכשו ניסיון רב ומגוון - הסתה, השמצות, ניסיון לסתימת פיות (הרב רפי פרץ), שקרים (המסוק של נתניהו) ומניפולציות מצוצות מן האצבע. אני סבור שניסיונות נואשים אלה לא יעלו יפה, ואפילו התחברות לאויבי המדינה היהודית מקרב ערביי ישראל (עודה וחבריו ברשימה המשותפת) - סופם כישלון.

המענה הנאות ביותר מצד הציבור לברק ולמרצ, שתי זרועות במחנה השמאל הנגועות ביותר בשנאת חינם, פוסט-ציונות, אנטי-יהדות ועויינות לכל מה שאינו תואם את דעותיהם הוא, ששתי סיעות אלה לא תעבורנה את אחוז החסימה בבחירות הקרובות.

המקרה האחרון והבולט ביותר של ניסיון השמאל לסתום פיות ליריבים פוליטיים תוך הסתייעות בנימוקי סרק, היא ההתנפלות על שר החינוך החדש, הרב רפי פרץ, בגין דבריו במענה לשאלה בנושא עמדתו כלפי תופעות הלהט"ביות.¹

התהליך הבסיסי פשוט. ראשית, מבודדים מדברי הרב מספר מושגים ומונחים ששולבו בהם כחלק ממענה רחב יותר, מנתקים אותם מהקשרם והופכים אותם לעיקר התוכן. שנית, מתחילים להעניק למושגים אלה פרשנות במנותק מהקשרם הכללי, מצרפים לדברים כינויים ותארים שליליים כיד הדמיון הטובה על דוברי השמאל ומקשרים את גינוי התכנים לדמותו של הרב - מעבר ממחלוקת מושגית והתקפה אישית. שלישית, מיחסים לרב גם דברים שלא אמר בעצמו, אבל קל לטעון שהם "משתמעים" מדבריו ובדרך ה"האצלה המתבקשת" מקשרים אותם אליו. רביעית, הופכים דעה לעמדה אופרטיבית, ואת העמדה ל"סכנה קיומית". מכאן קצרה הדרך לדרישה לסלק את הרב מתפקידו, משום שדעותיו אינן מקובלות על "משטרת המחשבות" של השמאל.

תרגילים אלה שכיחים ביותר במקומותינו, ומטרתם משולשת: הפחדה וסתימת פיות, פגיעה אישית בדימויו של הדובר בעיני הציבור וניסיון לקושש מהצירוף הנבזי הזה רווחים פוליטיים. המומחיות של השמאל בתהליכים אלה כל כך מתקדמת, שנדרשות לו שעות ספורות לבנות את ההצגה כולה, לפרסמה ברבים ולהפכה "לאמת התקשורתית החדשה".

סיפור זה מצדיק לדעתי התייחסות פרטנית. ראשית, איש אינו מתכחש לעצם קיומה של תופעות הלהט"ביות, וגם הרב פרץ לא התכחש לכך. ככל שאנו יודעים כיום, מקורה בתקלה גנטית, שמאפיינת מיעוט לא גדול באוכלוסייה הכללית. כאשר אני אומר תקלה, אני מתכוון לסטייה מן הסדר המקובל בחברה האנושית, שהשפעתו מכרעת על מבנה ואופי חיי המשפחה ברובן המכריע של הקהילות המשפחתיות הפעילות. בבואנו לשקול חיי חברה המושתתים על משפחה נורמטיבית (מייצגת ושכיחה), כזו שהתפתחה בדרך הטבע בין בני אדם, המוקד הוא הצורך להמשיך את קיום הגזע בצורה הטבעית והאפקטיבית ביותר. אצל בני-האדם בכלל והיהודים בפרט, המורשת התרבותית היא חלק מרכזי בנכסים הרוחניים שמשפחה אופיינית מעניקה לצאצאיה, מתוך הבנה שבערכים אלה טמונים חלק מסודות המשך הקיום.
הטבע אינו מתפתח על-פי קפריזות ולא במקרה עוצבה המציאות כך שמשפחה טיפוסית מורכבת מאב (זכר), אם (נקבה) וצאצאים (בנים ובנות) - כל אחד וחלקו המיוחד והנפרד במערך המשותף. הגישה בה דוגל לדעתי הרב פרץ, שמקובלת גם עלי, היא שעדיף היה לכולנו אלמלא הייתה בנמצא תופעת הלהט"ביות. אולם, שאיפה לחוד ומציאות לחוד. את המציאות חייבים לכבד משום שזהו העולם האמיתי בו אנו חיים. לפיכך, אין שום צורך או סיבה להעלות סטיה מן הנורמה הרצויה לדרגת אידיאל או נורמה.

הואיל ומדובר בבני אדם כמונו - "ברואים בצלם" - הרי שבכל מקום שבו ניתן (או ינתן בעתיד, בזכות התפתחות הרפואה וההנדסה הגנטית) לטפל בסטיית התקן ולהעלימה או למתנה, מבלי לגרום צער או נזק לנוגעים בדבר, ראוי לנסות זאת, בשיתוף עם הסובייקט. בכל המקרים והזמנים בהם הדברים אינם אפשריים או רצויים, יש לקבל את הדין המתאים להווייה הקיימת ולפעול על פיו; במילים אחרות: לגלות סובלנות ופתיחות, למזער נזקים ולהתקדם הלאה.

אני סבור שהתפתחות רפואה, הגנטיקה וההנדסה הגנטית, הם חלק מהתפתחות המין האנושי (חלק מהאבולוציה). בסופו של תהליך, יביאו אותנו השינויים הללו ליכולות משופרות להחזיר את החיים המשותפים הרצויים לדרך המלך, או שדרך המלך הישנה תומר, מסיבות טובות ומשכנעות בדרך חלופית. באופן זה האילוץ הגנטי המובנה ב"סטיית -התקן" המוכרת לנו כיום, יאבד את חשיבותו ואת משקלו הערכי והחברתי. מסקנה אופרטיבית היא אפוא לא לדחוק את הקץ, לא להפוך את המשני לעיקר ואת הנסבל לרצוי ולא לבנות את חיי החברה על "פייק ניוז" - נרטיב הזוי ומיותר - אלא על אנושיות, התחשבות וסובלנות, במסגרת היכולות בהן אנו שולטים באמת.

אני מאמין שהרב פרץ לא יבהל מרעש רקע צורמני שמטרתו הפוליטית מקדשת את האמצעים אצל יוזמיו. מותר בהחלט לחלוק על נוצות הטווס שקושרים לעצמם הלהט"בים, בזכות היותם ITEM"" תקשורתי מחרחר ריב בשירות הרייטינג.