אישה אגדה כותבת אגדה

"גִּיל הָיָה יֶלֶד שֶׁנֶּהַּפך לְגַמָד וְעָרַךְ מַסַּע פְּלָאִים עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ. הוּא רָכַב עַל גַּב בַּרְוָז שֶׁהִצְטָרֵף לְלַהֲקַת חֲסִידוֹת. כְּדֵי לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יֶלֶד הָיָה עָלָיו לְהַחֲזִיר אֶת הַבַּרְוָז בְּשָׁלוֹם לְבֵיתוֹ..."
"מַה טּוֹב הָיָה לָעוּף שׁוּב עַל גַּב הַבַּרְוָז וְלִרְאוֹת אֶת כָּל לַהֲקַת הַחֲסִידוֹת סָבִיב. הָאָרֶץ נִרְאֲתָה כְּמוֹ שָׁטִיח גָּדוֹל. מִצַד מַעֲרָב נָשַׁק הַיָם אֶת הַחוֹף. בַּגָּלִיל הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ הַר עַצְמוֹן הַגָּבוֹהַּ מִכָּל הֶהָרִים, וּבַמִּזְרָח נָח לוֹ יַם כִּנֶּרֶת. לְפֶתַע נָשְׁבָה רוּח חֲזָקָה. הָרוּח דָּחֲפָה אֶת הַחֲסִידוֹת שׁוּב מִזְרָחָה אֶל הָרֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. הִנֵּה בָּתֵּי צְפַת דְּבוּקִים בָּהָר, הִנֵּה גַּם קֶבֶר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בְּמִירוֹן, לְרַגְלֵי הָעַצְמוֹן. וְעַל רִכְסֵי הֶהָרִים נִרְאוּ קִבּוֹצִים".

את הקטעים האלה, שהופיעו בעיתון לילדים 'אצבעוני' קראו ילדי שנות ה-60 בנשימה עצורה.
אם הסיפור נראה לכם מוכר זה בוודאי כי אתם זוכרים את סיפורו של נילס מהספר 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון', שבו עף נילס מעל דרום שוודיה.

היוזמה למסע המעופף של נילס התחילה בשנת 1906, כאשר המועצה הלאומית של אגודת-המורים השוודית הבינה כי ספרי ההיסטוריה הקיימים מעט משעממים, והתלמיד נדרש לשינון מייגע של עובדות לא מעניינות. הוועדה פנתה לסופרת סלמה לגרלף בבקשה לכתוב ספר לימוד חדש ורענן לגאוגרפיה, ספר לימוד שהקריאה בו תהיה כה מרתקת עד שילדי שוודיה יבקשו לקרוא בו מרצונם החופשי. לגרלף, שעסקה גם בהוראה, התלהבה מהרעיון ובחפץ-לב הסכימה לכתוב את הספר. כך יצאה למסע בן שלוש שנים ללמוד את מולדתה שוודיה. בסיומו של המסע נולד הספר 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון' שעלילתו מתארת את נילס בן ה-14, נער פרחח שהוטל בו כישוף, שטיפס על גבו של אווז הבית ויחד יצאו למסע הרפתקאות מסעיר בארץ שוודיה.

ילדי שוודיה מאוד אהבו את הסיפור והוא תורגם לשפות רבות. בכל שפה הילדים קיבלו אותו באהבה רבה ובחלק מהארצות, כמו גם בישראל, נכתבו על בסיסו סיפורים דומים המלמדים את הגאוגרפיה של המקום. הספר הפך את סלמה למפורסמת ובשנת 1909 היא זכתה בפרס נובל לספרות על ה"אידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה". סלמה לגרלף הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.

סיפורים קצרים

סלמה לגרלף נולדה בשנת 1858 בחווה בוורמלנד שבדרום שוודיה. סלמה לא הייתה כשאר הילדות. היא לא הלכה לבית הספר כי סבלה משיתוק ילדים כבר מגיל שלוש ועל כן העבירה את שנות ילדותה בלימוד עצמי וקריאת ספרים. וכך, בדמיונה, עפה ברחבי שוודיה, לכל אותם מקומות שאפילו חבריה לא יכלו להגיע. בגיל 20 נפטר אביה והמשפחה נאלצה למכור את החווה ולעבור לשטוקהולם הבירה, שם למדה הוראה. את הפרקים הראשונים של 'אגדת יסטה ברלינג' כתבה סלמה בשנת 1889 על-פי אגדה נודעת שמקום התרחשותה הוא באזור שבו נולדה וגדלה. היא הגישה פרקים אלה לתחרות כתיבת סיפורים קצרים וזכתה. בתום לימודיה נסעה לעבוד כמורה בצפון שוודיה ובמקביל החלה מפרסמת יצירות פרי עטה בכתבי עת. היה זה מלך שוודיה שגילה את כישרונה והתרשם מספרה 'קשרים סמויים'. המלך דאג שסלמה תקבל מלגה מן האקדמיה השוודית שתאפשר לה להתמסר כליל לעבודת הכתיבה.

באוקטובר 1871 פרצה שריפה במרכז העיר שיקגו שכילתה רובעים שלמים וכ-300 תושבים נספו וכמאה אלף נותרו ללא קורת גג. בין הנפגעים היו הפרקליט האמיד הורשיו ספפורד ואשתו אנה. הזוג ספפורד היו נוצרים מאמינים וחדורי להט ולמרות הנזק שנגרם להם הם סייעו לנפגעים בשריפה. אבל היה זה האסון הראשון מבין שרשרת האסונות שפקדו את המשפחה. שלוש שנים מאוחר יותר הפליגו אנה ובנותיה לנופש באירופה וכשהיו בלב הים טבעה האוניה והבנות נספו. אנה, שניצלה, החלה לשאול את עצמה מהו הגורם לשרשרת האסונות האלה. אבל זה לא היה האסון האחרון, אסון נוסף הכה במשפחת ספפורד. הבן, שנולד לאחר מות הבנות והיה הנחמה של הורשיו ואנה, הלך גם הוא לעולמו.

בני הזוג ספפורד וסביבתם הסיקו כי כל הצרות הם גזירות משמיים. להם המסר היה ברור - עליהם לעלות לירושלים ושם לכפר על חטאיהם. אל הורשיו ואנה הצטרפו עוד 13 מבוגרים ו-3 ילדים ובשנת 1881 הגיעו כולם לירושלים. הם התיישבו בסמוך לשער שכם, חיו חיים צנועים, ייצרו בעצמם את כל צרכיהם ועסקו בפעילות התנדבותית למען הקהילה. בין היתר הם אימצו את יהודי תימן שהגיעו לעיר שנה אחריהם ודאגו להם לאוכל כשר. אל המשפחות האמריקניות הצטרפו בשנת 1894 גם שוודים-אמריקנים משיקגו ובהמשך גם משפחות משוודיה.

סופי אלקן (סולומון) נולדה בשוודיה למשפחה יהודית משכילה ומבוססת, אך להבדיל מסלמה הייתה לה ילדות מפנקת. כשגדלה החלה גם היא לפרסם ולתרגם ספרים. כבת לקהילה היהודית, נישאה בגיל צעיר וילדה בת. בחג המולד של שנת 1879 חוותה שרשרת אסונות קשים מנשוא. באותו יום מת בעלה ממחלה, למחרת מתה בתה ולאחר מספר ימים מת גם אביה. היה זה הלם קשה וסופי התקשתה להתאושש. זמן רב חלף עד שהצליחה ללמוד לחיות לבד ללא אדם שאוהב אותה וללא אדם לאהוב.

לעולם אל תשכח

ב-1897 עברה סלמה לגרלף להתגורר בעיר פאלון בשוודיה שם פגשה את ואלבורג אולנדר, שהפכה להיות העוזרת הספרותית שלה, חברתה ושותפתה. ואלבורג נמנתה עם חברות התנועה הסופרג'יסטית ובעקבותיה הפכה גם היא לפעילה בתנועה ואף נאמה בקונגרס הבינלאומי הסופרג'יסטי בשטוקהולם ביוני 1911. לגרלף התעניינה באגדות עם ישראל והתכוונה לכתוב חיבור מקיף על חיי רבי עקיבא. היא הביעה אהדה לעם היהודי וחיברה אגדה למען הפליטים היהודים שמצאו מקלט בשוודיה. לגרלף, שתיעבה אלימות והטיפה לאחדות המין האנושי, לא מעט בהשפעתה של אנה ספפורד, חייתה עד 1940 וראתה את פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בניגוד לשוודים רבים היא לא נקטה מדיניות ניטרלית וב-1940, כשברית המועצות הטילה מצור על פינלנד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדליית הזהב של פרס הנובל שלה כדי לממן סיוע לעם הפיני. לגרלף הייתה קשורה גם ללי זק"ש, סופרת יהודייה שאותה הצילה. זק"ש נולדה בברלין ובשנת 1940 הייתה מועמדת לעבודות כפייה אצל הנאצים ורק התערבותה של לגרלף הצילה את חייה. לגרלף עירבה בהצלתה של זק"ש את משפחת המלוכה השוודית והביאה אותה ואת אמה הזקנה והחולה לשטוקהולם. בשנת 1966, בגיל 75, זכתה זק"ש בפרס נובל לספרות יחד עם ש"י עגנון. זמן לא רב לאחר מכן הלכה לעולמה בגיל 82, משטף דם במוח.

תמונתה של סלמה לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שוודיות ובצדו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר. גרסה מודרנית של הספר 'ירושלים' הופקה ב-1996 בידי במאי סרטים שוודי והוקרנה ב-1997. בשנה ה-75 לביקורה של לגרלף בירושלים קראה עיריית ירושלים רחוב על שמה.

"הבטח לי דבר אחד, נילס, לזכור תמיד: השמים, האדמה, האגמים, ההרים לא ניתנו רק לבני האדם. הם ניתנו גם לבעלי החיים: לציפורים ולדגים ולכל מי שנשמה באפו. לעולם אל תשכח את זה, נילס"! כך אמרה המפקדת אקה, מנהיגת אווזי הבר.