הוא יכול היה להיות מהיר, חד, מדויק – הגרסה המוכרת של רוברט מולר משנותיו כראש ה-FBI. ואכן, על חלק מהשאלות הוא ענה במילה אחת: אמת, מדויק, נכון. אבל במה שהיה כנראה הופעתו הפומבית האחרונה בזירה המרכזית, הציג מולר (יום ד', 24.7.19) צד מטריד ובלתי מוכר: הוא ביקש שוב ושוב מחברי בית הנבחרים לחזור על השאלות, התקשה למצוא ציטוטים בדוח שלו ונאבק עם מילותיו כאשר השיב. לעיתים נדמה היה שהוא מאבד את קו המחשבה.

לדעת מארק פישר בוושינגטון פוסט, עדויותיו של מולר כנראה לא שינו את דעתו של איש בעד או נגד הנשיא דונלד טראמפ, אך הן פגעו בתדמיתו של מולר עצמו – אחד מעובדי הציבור המכובדים ביותר בוושינגטון, ללא הבדל פוליטי. מולר, שיחגוג בעוד עשרה ימים את יום הולדתו ה-75, נכנס לתפקידו כתובע המיוחד בפרשה הרוסית כדוגמה מובהקת למשרת ציבור בלתי מפלגתי. ב-22 חודשי החקירה הוא לא הוציא מילה בפומבי, והציפיות לקראת עדותו היו גבוהות: הוא יסביר למה התכוון בדוח, מדוע כתב מה שכתב ולא כתב את מה שלא כתב.

בפועל, לא היה כל מקום לחשוב שמולר יעשה זאת. הוא אמר מראש שהדוח מדבר בעד עצמו, וזה היה הקו בו נקט בעדויות. אבל התנהגותו חסרת הביטחון – אם כי הוא התחזק ככל שהיום נמשך – גרמה לכך שמוקד תשומת הלב לא יהיה במסקנותיו ובמה שהוא מוכן או לא מוכן להגיד. בעדות המאוחרת יותר, בפני ועדת המודיעין, הוא נראה יותר כמו הגרסה המוכרת שלו: מוכן לשאלות ומגן בתקיפות על עבודתו. כל שערה הייתה במקומו, החולצה הלבנה – סמלו המסחרי – מגוהצת למשעי, שליטתו בחומר מלאה.

אבל תחת לחץ השאלות של חברי ועדות המודיעין והמשפטים, קולו הפך לחלש יותר ולבטוח פחות. מדי הוא פעם חיפש את מילותיו. לעיתים ההיסוסים שלו נראו מכוונים; לעיתים הם נראו חסרי שליטה. פעם אחת הוא טעה בשמו של הנשיא: "זה טרימפ, אה, טראמפ". הוא אמר, לאחר מחשבה ארוכה, שהנשיא ג'ורג' בוש האב מינה אותו לתובע בבוסטון; בפועל זה היה רונלד רייגן. בוועדת המשפטים אמר, כי לא קבע שהנשיא דונלד טראמפ שיבש את ההליכים רק משום שאין אפשרות להעמידו לדין; בוועדת המודיעין הוא תיקן ואמר, שלא הגיע למסקנה האם טראמפ שיבש את ההליכים.

לדעת פישר, ככל שהיום נמשך – מיליוני הצופים הצטרפו לתמיהתם של חברי הקונגרס: האם מולר הוא רק עד שלא רוצה להעיד, כפי שאמר בעצמו, או שבאמת יש לו בעיה עם השאלות והחומר. "אני מקווה שהציבור האמריקני יזכור אותו כפי שהיה במיטבו", אמר הסנאטור הרפובליקני ג'ון קנדי. דייוויד אקסלרוד, שהיה יועצו של הנשיא ברק אובמה, צייץ: "זה דבר רגיש לומר, אבל מולר לא נראה חד כמו בהופעות קודמות שלו בקונגרס". שלא כדרכה של התקשורת האמריקנית, פסק הדין שלה לגבי הופעתו של מולר היה אחיד: "שברירי", "המום ומבולבל", "אסון לדמוקרטים ולמוניטין שלו".

לעומת זאת, אדם המקורב לחקירה הגן על מולר: "למרות שחלק מהתשובות שלו היו חלשות, ההופעה שלו לא פגעה באמינות וביושרה של החקירה. מולר הוא תובע של תובעים ומעדיף לדבר באמצעות פעולותיו בבית המשפט, או במקרה הזה – באמצעות הדוח שלו".

עדותו של מולר לא סיפקה את מהלומת המחץ שהיו שציפו לה, חלקית בשל אופיו המסוגר של מולר וחלקית משום שהוא היה נחוש בדעתו שלא לומר דבר מעבר לדוח הכתוב. "אני לא יכול לענות על כך", "אני מפנה אותך לדוח", "אני עומד מאחורי הדוח שלי", "אני לא רוצה להיכנס לזה" – אמר שוב ושוב. מדי פעם הוא ביקש מאחד מעוזריו לסייע לו למצוא פסקה בדוח, לזהות את חבר הקונגרס שהפנה אליו שאלה או לעזור בניסוח התשובה.

שעה אחרי שעה, חברי הקונגרס משתי המפלגות דבקו בתסריטים שלהם: האם טראמפ הוא עבריין שניתן יהיה להעמידו לדין לאחר סיום כהונתו, או שהוא קורבן לחקירה פוליטית בלתי הוגנת? הדמוקרטים, שהיו מתוסכלים מכך שמולר סירב לתת להם את שורת המחץ, חזרו לקרוא קטעים מתוך הדוח וקיבלו ממולר תשובות לקוניות: מדויק, אמת. הרפובליקנים ניסו, בתריסר דרכים שונים, להביא את מולר לנקות את טראמפ, אך גם בפח הזה הוא לא נפל. הפרשן המשפטי של
CNN, ג'פרי טובין, היטיב לסכם את היום: "לצופה מן הצד, שניסה להבין מה טראמפ עשה שלא כשורה, לא היה קל לקבל תשובה".

פישר מסכם באומרו, כי תהא אשר תהא הסיבה להופעתו המהוססת של מולר – התחמקותו המתוכננת היטב מאמירות שלא רצה לומר, או הנטל של גילו והמתח – היה ברור מראש שזו תהיה עדות זהירה ומסויגת; מולר אמר במפורש שאינו רואה טעם להעיד. לאורך כל הקריירה שלו הוא העדיף להצניע את חלקו האישי ולאפשר לעבודתו לדבר בעד עצמה. במשך שנים הוא תסכל את כותבי הנאומים שלו, כאשר מחק כל אזכור של המילה "אני"; "לא מדובר בי אלא בארגונים", נהג לומר להם.

ואולי הסיכום הטוב ביותר שייך לסנאטור הרפובליקני הבכיר לינדזי גראהם: "בוב מולר שירת היטב את ארצנו במשך זמן רב מאוד. השימוע הזה לא צריך להיות הגורם המכריע בשירותו לארצנו".