בעקבות שלושה ספרים

א. על הארוס

הנה שאלה שאני שואל את עצמי: האם זהו שובו של הארוס, של הרומן הארוטי, המיני והמחוצף שלא הותיר דבר לדמיון, שהתלהט בין היבשות? האם נעשתה לו עדנה? האם קהל הקוראים רוצה בו, או שמא אין זה אלא ניסיון מלוהטט של מוציאים לאור לעורר ולצוד את בלוטות החשק של קוראים אלה ואחרים, של קוראות אלו ואחרות?

ג'וזפין מונצבאכר היא יצאנית הכותבת את זיכרונותיה. ספר זה נאסר בשעתו להפצה, אך עשרות שנים לאחר מכן נמכר במיליוני עותקים בעולם המערבי וכנראה גרם עניין לעוד אלו מיליונים נוספים.

הספר כתוב בגוף ראשון, מפי ג'וזפין המבוגרת עצמה, שמתארת את צמיחתה למן התחושה המינית הראשונה, והיא חסרת עכבות לחלוטין. בהיותה כזאת, אינה מתמהמהת בתיאור מעשיה המיניים, שכן בגיל שבע כבר חוותה נגיעות לא מובנות אך נעימות של מבוגר בגופה, ובגיל שלוש עשרה כבר מצאה עונג עם נערים, שאחד מהם לא היה אחר מאשר אחיה שבגר ממנה בארבע שנים, כאשר קיימו משחקי זימה ראשונים בבית חברתה.

סיפורה של ג'וזפין הוא רב דמויות ורב מעשים. כאשר ירכיה המונפות בזוויותיהן השונות מנצחות על המלאכה, היא מצליחה להפיל אל מיטתה כל גבר שפגשה ושאליו כיוונה. היא לא הייתה יצאנית ככל האחרות, היא הייתה אשת קריירה שכלתנית ומודעת לעצמה, כמו שהייתה מודעת לגחמותיהם של הגברים שהתנשפו בחיקה. אבל בספר זה, היא מקדישה את עיקרו לדרכה אל צמרת המקצוע, לתפיסתה וכנראה גם לתפיסת אותה תקופה, ואכן היא רואה בזאת קריירה ככל קריירה אחרת. לפי כך מדוע להסתיר דברים, ובמה צריך להתבייש או אפילו לחוש אי-נוחות לספר על מקצועה?

הספר מעורר סקרנות לבחון את גבולותיו, ולהיווכח עד אנה שלח הסופר את עטו בתיאוריו המיניים. האם כתב זאת בהגזמה ובנועזות דווקא משום תחושה של תיעוב? האם באירוניה, כדי להסביר דקדנס חברתי, מקוּבלוּת חברתית של אותה תקופה? או שמא נהנה מכל עמוד שכתב ומכל תרחיש שתיאר כשעט הציפורן נעשה רוטט בידו? ייתכן מאוד שאכן היה בזה מתיאור התקופה והתנהגות החברה המתוארת בספר באותה עת, משמש לה מראה. זאת על-פי שנאסרה הפצתו, בוודאי מן הטעם שחברה לא רצתה להציג לראווה את זימתה, או לפחות לא לעודד אותה בפרהסיה.

אפשר לומר עוד, כי עובדת היות הספר רב-מכר גדול כמאה שנה לאחר מכן, לאחר שקודם לכן נאסרה הפצתו, וכבר הפציעה המאה העשרים, אולי מעוררת תהִיָה על נטיית הקוראים דאז, שסרטי מין לא היו זמינים להם. ואולי זה בא להוכיח שהַמשיכה לקרוא, לראות ולעשות את מעשי המין אין בם שובע לרוב בני המינים. כי הנה, יש אשר הפכו זאת אי-אז אי-פה ואי-שם למלאכת חייהם.

אם להיזכר בספרים כמו "מול פלנדרס" של דניאל דיפו, ב"טום ג'ונס" של הנרי פילדינג, וב"מאהבה של ליידי צ'טרלי" של ד.ה.לורנס, הרי שאלו היו יצירות ספרות בתת-סוגה ארוטית של הרומן, אחת פחות ואחת יותר. ואפשר להיזכר כמובן ב"הגן המבושם" של שייח' נפסאווי הטוניסאי, ואפילו ב"גן התענוגות" של עלי אבן חזם האנדלוסי מן המאה ה-11, או כמובן ב"קמא סוטרא" ההודי. ואם להיזכר, אזי ניזכר גם בכרך הזימה מתוך ספרי "דקמרון" של בוקצ'יו האיטלקי, שהרי שם הייתה ציניות ואירוניה שבאו לספר בדרכן על אותה תקופה אפלה, שגם נושא זה היה כמסתבר אפל בה. ספר זה, של ג'וזפין, קרוב יותר ל"פאני היל" שעליו חתום ג'ון קליינד, ספר שהיה לפני עשרות שנים רב-מכר מלא זימה, שתורגם כמובן לאחר כבוד לעברית, היה להיט מוסתר שדובר בו ברבים ולא מעט. דומה שהכותבים התחרו ביניהם מי יהיה ארוטי יותר, זימתי יותר, ולעתים קרובות זנחו את הצד הספרותי, נופך שהיה מתבקש בכל זאת לספר. ואם אכן כזאת הייתה התקופה, אזי אפשר שהספר זכה להצלחה במאה העשרים מתוך התנשאותה על המאה ה-19, שהייתה אפלה יותר. הכל יחסי, מסתבר.

ב. על הכתיבה

אני משער שהספר הזה ואולי גם אחרים נכתבו בעקבות הטרנד המוזר המתרחב של קיום סדנאות כתיבה בכול פינה. אך במקום לתאר את ההר, מזמינה ארנה קזין לבוא, להיכנס ולראות. במקום להדריך, היא מספרת. כך בספרה, שבא להורות אבל לוקח אותנו פנימה, ואפשר אולי לומר שזוהי מסה ארוכה על מלאכת הכתיבה, ואולי סיפור על מלחמת הכתיבה של עצמה.

כי היא מזמינה אותנו, במילים שלי, ללגום קפה. וספל הקפה שאליו מזמינה מחברת הספר מכיל תרכובת של מלים כתובות, שהבסומת שלהן עולה וחודרת למוח. כי טעמה של הכתיבה מעורר תיאבון. כך היא מדמה את מלכודת הכתיבה שקשה להיחלץ ממנה, ומביאה בחלקו של הספר מובאות שמתארות את הכתיבה כמשהו שיכול להרתיע. זה עולם לא קר, נאמר באותן מבואות, עולם שיכול להיות אפל. זה עולם של התבודדות, עולם שבו אתה מצוי לבדך עם הנייר, עם העט, או עם צג המחשב שלך ועם המקלדת.

הסופר ג'ון אפדייק כתב כי, "כתיבה היא, לפנַי ולפנים, עניין אפלולי". "כתיבה היא מאבק נוראי", מצוטט ג'ורג' אורוול, "כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה". וכי "יש הקוראים לו גיהינום", כך הלן סיקסו, אבל היא מוסיפה כמו להרגיע את עצמה: "וזהו כמובן גיהינום טוב, רצוי". ואילו המחזאי הנריק איבסן כתב כי, "לכתוב, משמע להעמיד עצמך למשפט." ועל אף הכול, באופן שנראה אבסורדי לעתים, כל אותם מעונים מצוטטים, חלקם כבר כתבו וחלקם כותבים עדיין, ומהו הסוד? איזו מערבולת סוחפת אותם לתוך מהומת הנפש הזאת?

אבל ברור שהיא באה מתוך אהבת הדבר ומתוך כנות מלאה להזהיר על כך שזו הרפתקה שדורשת מן העושים אותה תעצומות נפש, ואפילו תעצומות מעשיות של יום-יום: זמן לכתיבה, מקום לכתיבה, מניע לכתיבה, מצב רוח לכתיבה. היא לא כותבת שגם אתה יכול, היא לא כותבת שאתה לא יכול - אלא שלא כל אחד יכול. כי לא כל עט שרושם או כל צג שמעלה מלים הם כלים של סופר באמת. כי הכתיבה היא לבדיות, היא בדידות, היא התמסרות טוטלית לכוח פנימי שמוביל ושולט בכותב בכל אותה תקופה, גם כאשר אינו יושב אל שולחן הכתיבה.

וכמה מילות הרגעה, ואולי לא: "כתיבת טיוטה ראשונה", כך כתבה אן למוט, "דומה במידה רבה לצפייה בתצלום פולארויד מתפתח. אתם לא יכולים לדעת - ובעצם גם לא אמורים לדעת - איך ייראה התצלום, עד שהתהליך נגמר". והיא מייעצת על קניית זמן ופינה לכתיבה; והיא כותבת על מחסומי כתיבה; ועל הביקורת העצמית; ואיך להניח לעורכי הספר לייעץ ולהעיר ולבקר ולגעת (ואני מוסיף: לא פעם גם לקצר ולמחוק ממנו. המחיקה, הוי המחיקה, הלא כל משפט שכתבתי נכתב בדמי ואיך מישהו יאמר לי למחוק אותו!) לקרוא, לקרוא ולקרוא, מייעצת עוד המחברת, סופרת בעצמה ולמודת ניסיון בתעצומות הנדרשות לכתיבה. "חובה ללמוד מקריאה. ללמוד בדרך החיקוי או השראה". לקרוא כדי לספוג את עולם הכתיבה ולהיטמע בו, להיחשף לסגנונות שונים ולזוויות השונות של הכתיבה. רק אוסיף ואומר כי מחבר ספרי המתח האמריקני סטיבן קינג כתב בספרו "על הכתיבה", כי הסופר הוא טלפת, בהיותו מעביר למעשה לקורא את מחשבותיו. תפיסה מאוד זהה לתפיסה שלי את הממד שיוצרת הכתיבה.

ג. על התהייה

ד"ר נורית צדרבוים כתבה אוטוביוגרפיה - "כולם היו פני" - אך זו הייתה אוטוביוגרפיה של הגוף, של חלק גופה, אדייק ואומר של פניה, בה בדקה וחקרה מה קורה מדי יום לאותם פנים שלה, כְּמָה שהוא מראָה של הנפש. היא פרסמה זאת באלבום שבו עיקר הציורים, אלבום שהכיל פנים רבים שכולם היו פניה, אותם ציירה במו ידיה. האקט הזה, שחשף בפניה דברים על עצמה והובא להבנת האחרים, היה בעיניי תופעה נדירה של מי שתרמה את גופה למדע, במקרה זה את פניה. היא ציירה את פני עצמה כמעט בכל הבעה שיכולה הייתה להעלות, הבעות כמו הפתעה, תהייה, תמיהה, כעס, בהייה, שיממון, אכזבה, אדישות - ועוד ככל שנוכל למצוא שמות תואר לאותם פנים שלה. כך בספרה האלבומי, בו שילבה את גם שירים קצרים מפרי עטה, שהוסיפו נופך של עמקות ופרשנות נוספת והעצימו את התחושה שבעקבות ציורי הפנים.

בשורות של שיר מובאת גם התבוננותה עוברית, מתאווה, אולי משתאה, וכיצירתו של אלוהים היא יוצאת ללמוד את דרכו של יוצרה. אחרי מה שראתה שם היא אומרת: "יצאתי לראות איך אלוהים מפסל ומה הוא עושה", והנה מתברר לה כי העולם שנראה עומד על מקומו אינו באמת כך, וכי "בציור שצירתי בגיר דם ידע ומכחול/הכחול לא היה הכחול של יום אתמול". ואל נשכח, הדברים אמורים בציור פניה, ללמדך שאם תתבונן היטב, הרי שהשינוי חל וזוחל בך מדי יום מבלי שתחוש בכך.

ובכן, כמסתבר כאן, זה מה שרואה אמן בדיעבד ביצירתו, בעצמו. ואני מביא את הדברים משום הטלת הספק בחיינו, משום אותו ספק שאמנים נוטים להטיל בדברים ובעצמם. ואני שואל אם יכול אמן שסיים את עבודתו לראותה כמכלול, יכול לראות באמת את יצירתו כגמורה? או שמא בעיניו תמיד תהיה זקוקה לנגיעות נוספות, לתיקונים, לבל תהיה חסרה? כאותה אישה יפהפייה שאינה חדלה להוסיף על עצמה, לאפר, לסגנן, לחיות בחיפוש אחר שלמותה, חוששת מן הספק ורוצה ברוב המקרים את החיזוק שיינתן לה? אך האין כל האמנים כך, הסופר, המשורר, הצייר, הרקדן, השחקן, הפסל? האדריכל? המעצב? יוצר כלשהו?

כאן אנו באים אל היוצרת עצמה. נוגעים בה. היא מאפשרת לנו ללמוד אותה, להכיר אותה במצביה השונים, אינה מסתירה דבר. אינה מסתיר דבר כאשר היא נחשפת כל תוכה מול עצמה, מציירת על בד את הפנים שלה דרך מבט על פניה, על עיניה, על שערה, בעודה מתלבטת ומחפשת באומץ את הגדרת עצמה. אלו הם פניי, בואו וקראו אותם ככל יכולתכם. נתחו אותם, למדו אותם. אני כל יום למדתי אותם מחדש. זאת האוטוביוגרפיה של השתנותי, של התבגרותי. כמו שהיא אומרת באחת השורות, כי מטרתה היא "לספר על צל שלא התעצל/להאיר אותי ממקומו האפל", כדי שתראה עצמה וכדי שנראה אותה בכל זווית אפשרית. ולמה גם אנחנו? כי היא אמנית. כי היא חוקרת. לא אמן ולא חוקר מסתפקים בעצמם. כי מה שיש באמן ובחוקר שואף לצאת החוצה, אל העולם.

בניגוד ליצירתו האלמותית של אוסקר ויילד, "התמונה של דוריאן גריי", שם חרד כל כך דוריאן שמא יאבד יופיו, היא אינה יראה את השתנותה. אדרבה. היא חוקרת את ההשתנות. ומה היא מגלה באותן מצולות שלה? לאלו עומקים היא חודרת, היא האמנית, ומה היא מסיקה על מהות יצירתה? על מהות היצירה בכלל? שמא חקר המהות הזה של אמנותה, קרי התוך שלה, נעשו לה תחליף חיים, תחליף חייה? יצירה שתאמר הנה אני בכל יום, כאתו מספר השנים והעונות וימי החיים שהיו לי עד כה? ושמא באה ד"ר צדרבוים להוכיח לעצמה וכמובן גם לנו, כי אותן תזוזות נסתרות של הנפש שמצטיירות על עורנו ובעיקר על מבעם של הפנים קורות לאט-לאט, מבלי שנרגיש את עצם ההוויה שלנו ואת מה שמתרחש סביבנו מדי יום?