עיתון זה שבו מתפרסמת הרשימה, מחה יותר מפעם אחת על התופעה של אי-פסיקת הוצאות בבג"ץ כנגד עתירות מופרכות של התנועה לאיכות השלטון. רשימה זאת מתבססת על הנתונים שהתפרסמו מתוך הנחה שהם אמינים. אגב, בחיפוש שעשיתי באינטרנט לא מצאתי שהעיתון לא דייק. נהפוך הוא. נמצא, שבדרך כלל לא נפסקו הוצאות נגד התנועה גם לאחר שעתירותיה נדחו ולאחר שהמשיבים הגיבו - דבר נדיר מאוד בבג"ץ. באותם מקרים נדירים שנפסקו הוצאות הן היו על הצד הנמוך.
מטרת הוצאות המשפט איננה להעניש בעל דין שהפסיד אלא לחייב את מי שהפסיד להחזיר למי שזכה את הוצאותיו הסבירות. הייצוג בבג"ץ עולה ממון רב ולכן המנעות מפסיקת הוצאות לצד שזכה או פסיקת הוצאות לא ריאליות גורמת לכך שמי זכה למעשה הפסיד. תוצאה זאת איננה צודקת. ישנם חריגים אומנם וניתן לטעון שהתנועה לאיכות השלטון בהיותה עותר ציבורי שפועלת שלא למען רווח אישי זכאית לכך שלא תישא בהוצאות משפט גבוהות מחשש שהטלת הוצאות יגרמו לגריסתה הכלכלית ולא תוכל יותר לסייע בחשיפת מעשים לא חוקיים.
זה הצד האחד. מן הצד השני ישנה כאן פגיעה קשה במראית פני הצדק. במה דברים אמורים. מתברר שהתנועה לאיכות השלטון מחלקת מדי שנה אותות הצטיינות שנקראים "אות אביר איכות השלטון", לאישים שלטענתה הצטיינו במלחמה בשחיתות. אותות אלה ניתנים בקביעות לשופטים בדימוס של ביהמ"ש העליון. חיזיון נפוץ הוא ששופט שפרש לגימלאות, מקבל בסמוך לאחר פרישתו אות הוקרה מהתנועה ומוצג כסמל היושר והצדק.
בתקופה זאת של מתקפה ציבורית חסרת תקדים על בתי המשפט בכלל ועל ביהמ"ש העליון בפרט, השירות הציבורי שעושה התנועה לביהמ"ש העליון-לא יסולא בפז. לכאורה יהיה מי שיטען שאין קשר בין השניים. שופט שפרש לגימלאות איננו חלק מביהמ"ש העליון ופרסים ואותות שהוא מקבל הם עניינו האישי ואינם משפיעים על הפסיקה.
אותות הוקרה
כל זה לכאורה משום שקשה להניח שהקשר בין שופטים בדימוס של ביהמ"ש העליון, לבין ביהמ"ש, מתנתק לאחר הפרישה לגימלאות. כך למשל השרה
מירי רגב טענה בראיון, שלא היה אחד שלא התקשר אליה ערב יום העצמאות וביקש הזמנות לטקס הדלקת המשואות כולל שופטים. כשנתבקשה לפרט ציינה שנשיאת ביהמ"ש העליון
אסתר חיות התקשרה אליה ודרשה הזמנות לשופטים שפרשו.
מתברר אם כך שהקשר האמיץ בין שופטים שפרשו מביהמ"ש העליון לבין שופטיו המכהנים ממשיך להתקיים גם לאחר הפרישה ואם מישהו מיטיב עם השופטים שפרשו אזי ביהמ"ש העליון מכיר לו טובה. לכך יש להוסיף את התרומה התדמיתית שהתנועה תורמת לביהמ"ש שכן האותות ניתנים כהוקרה על השפיטה של מקבל האות בהיותו שופט ביהמ"ש העליון. ההתנהלות הזאת מזכירה מדינה טוטליטרית שבה השליט הכל יכול מקבל פרסים ואותות הוקרה מתנועות קיקיוניות שהוקמו רק למטרה זאת.
אין ספק שהפליית התנועה לאיכות השלטון על-ידי המנעות מפסיקת הוצאות לחובתה במקרים שמצדיקים אחרת, פוגעת במראית פני הצדק. העובדה שהתנועה מחלקת אותות הצטיינות לשופטים מיד לאחר פרישתם מחמירה את החשד לשיקולים זרים.
אשר לתנועה עצמה, למיטב ידיעתי רבים מאוד מהפונים אליה נדחים על הסף והתחושה היא שהתנועה בוררת לה את המקרים שהיא תטפל בלי קשר לרמת החומרה שלהם אלא על-פי הנוחות האישית שלה. לא שמעתי מעולם על מאבק ציבורי של התנועה כנגד תופעות פסולות במערכת המשפט. נראה לכאורה שיש קשר של תן וקח בין ביהמ"ש העליון לתנועה, כך לכל הפחות מבחינת מראית פני הצדק.
מן הראוי שהשיקולים של ביהמ"ש יהיו תמיד ענייניים ושיקפיד לא רק על עשיית צדק אלא על מראית פני הצדק שהיא לא אחת חשובה לא פחות מעשיית הצדק.