|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

אוניברסיטה

פרק א': על לימודים חברה וחבר

מקטנות, המשאלה הייתה, לא להיכנע! ולהגיע גבוה, על-אף הכול! שלא באשמתי, משהו השתבש בדרך, אך חזרתי למסלול
06/08/2019  |   חנה סמוכה מושיוב   |   יומני בלוגרים   |   תגובות
ימי הלימודים [צילום: פלאש 90]

לא גדלתי בסביבה של אקדמאים, ועד שהתחלתי ללמוד לבגרות, לא ידעתי מהי אוניברסיטה. מי רשאי ללמוד בה, ומה לומדים בה? פעם מזמן, כשהייתי ילדה קטנה, נערה שאלה אותי, מה תרצי ללמוד כשתהיה גדולה? עניתי לה בשאלה, מה המוסד הגבוה ביותר שבו אפשר ללמוד? והיא ענתה, אוניברסיטה! אמרתי לה, אלמד באוניברסיטה. מלה שבקושי ביטאתי אותה ולא ידעתי את משמעותה.

מקטנות, המשאלה הייתה, לא להיכנע! ולהגיע גבוה, על-אף הכול! שלא באשמתי, משהו השתבש בדרך, אך חזרתי למסלול. העדפתי ללמוד ולא לבלות. הצלחתי לעשות בגרות, ועולמות חדשים לגלות. הלימודים היו כמו מים צוננים, את נשמתי מפרים ומרווים ועלי מגוננים, מעמד וביטחון בי נוסכים, והרבה כאב ותסכול ממני חוסכים.

הרעב ללמוד, לאחר סיום הבגרות, לא ידע שובע. התיאבון נפתח, עוד דלת סגורה, בפניי תיפתח. את פעמי שמתי לאוניברסיטה, ומהדרך הזו איני סוטה. יש לי את כל הכלים, את החלום הזה אגשים. זו לא בדיה, אצליח לגמוע מעוד חוויה, שנשמעה הזויה. האם אגיע לרוויה?

לפני שתעודת הבגרות הייתה בידי, ועוד לפני שהדיו, שבה הודפסה, התייבשה, נרשמתי לאוניברסיטה. השתוקקתי ללמוד ספרות, בזכות המורה, שלימד לבגרות, ורציתי לגעת בידע, ולרכוש אותו כמותו, רציתי להיות בצלמו ובדמותו. אהבתי אותו!

בחירת חוג שני. מאחר שאז לא היה באוניברסיטה חוג מוגבר בספרות, נאלצתי לבחור חוג נוסף. עיינתי בידיעון, ואותי כבש החוג לגאוגרפיה. בזכות הציון המצוין שהיה לי בתעודת הבגרות, האמנתי שאתקבל בלי כל התנגדות. הלימודים בחוג זה עלי תפורים, בגלל שהם מחייבים הרבה סיורים. ואפשר גם "לעשות חיים", כחלק מהלימודים.

ערך בל ישוער

נרשמתי ללמוד, ספרות וגאוגרפיה. מקצועות שאין ביניהם שום קשר. דווקא בשל כך, משני העולמות, אקח. אהבתי נופים וטיולים והייתי סקרנית להכיר יבשות וימים. כנערה, התכתבתי עם חברות בארץ ובעולם, ושלחנו האחת לשנייה גלויות נוף, שאהבנו לאסוף. גם בעבודה קבלתי גלויות שנשלחו לבוסים שלי מחו"ל, ובכל מקום שבו טיילתי קניתי עוד, סידרתי אותם באלבום, ולא ידעתי, ששערי כל מקום יפתחו בפני פתאום. ההורים לא לקחו אותנו לטיולים. רק פעם בשנה, נסענו כל המשפחה באוטובוס לחוף הים בנתניה, ולפעמים לדודים ביישובים קרובים. טיילנו בעיקר עם בית הספר ובתנועת הנוער, לטיולים היה ערך בל ישוער. לכל ילד נבון הם פתחו את התיאבון...

הייתי חרדה שמא לא אתקבל לאוניברסיטה, בגלל מספר הנרשמים הרב ולשם כך, גייסתי את המורה שלי מהתיכון, שפעל למעני מאחורי הקלעים והיה לי טוב ונעים, שיש מי שיעזור וייתן הנחיות איך ומה לעשות. זכיתי להתקבל. אני בפנים, ולא הפסקתי לשבח והלל, את מי שאת כל זה, למעני חולל.

יצאתי לדרך לבד, בלי מורא ופחד בדרכי האחרת והסבוכה, שאף אחת מחברותיי לא הלכה. מי שסיימה תיכון, לצבא התגייסה, וכששתיים מהן, התחילו ללמוד כעבור שנתיים, אף אחת לא למדה את צרוף ההזוי, גאוגרפיה וספרות, ולא זכינו ללמוד יחד ודרכנו נפרדות.

עם סיום הבגרות, חלמתי לשרת כחיילת, ולחוות חוויות, שנראו לי חלומיות, להרגיש צברית אמתית ולא להישאר גלותית. ל"דור המדבר", גיוס בנות זה דבר מוזר. לא נתנו לי להתגייס ושום דבר לא עזר. גיוס בנות, נחשב למותרות, ומסוכן לבתולות. לא היה לי כוח לריב עם ההורים ולפרוע חוק. העדפתי לשתוק. באותם ימים, רבות נישאו נישואי בוסר בטרם הגיוס ועם ההורים היה להן פיוס. הייתי כנועה ומלהתגייס מנועה. בהרבה כאב, ויתרתי על החלומות. לא עשיתי מהומות. הרגשתי שגזלו ממני את החרות ולא השאירו לי בררות. לא בכיתי ולא ייללתי. השלמתי! ידעתי שגם במר הזה, יש מתוק, וגם זו לטובה, נשארתי בת אהובה, ומעז יצא מתוק, לכן אשתוק. אהפוך את הכאב לצורי, אולי יזרח אורי, אתחיל ללמוד ואתקדם, את הזמן אנצל ויוסר מעלי הצל. הרגשתי החמצה! לא עשיתי את מה שאני מאוד רוצה... אך אני מרוצה... הייתי אמורה להיות מגויסת במלחמת ששת הימים, אך במקום זאת, התנדבתי להכין כריכים לחיילים בתחנת הדלק על אם הדרך, ונפשי יצאה אליהם...

לשמחתי התקבלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. אני לא לגמרי יוצאת לחיים עצמאיים. אגור בבית עם האחים וההורים, אחסוך שכר דירה, אחליף עבודה, אשלם שכר לימוד, אמשיך לבלות שעות בנסיעות, שיגזלו ממני זמן ותקציב והמתנה בתחנות. זה יותר זול משכר דירה, אין לי בררה, המשפחה את צעדיי מצֵרָה ואין לי מהם שום עזרה. זה המחיר שמשלם מי שגר רחוק מהעיר ורוצה להתקדם, והוא תקוע בין שני העולמות רגל פה רגל שם. עוד פחות מדור, כל זה יעבור...

רמי מעלה

האוניברסיטה השתרעה על שטח גדול עם מספר מבנים, שכל אחד נועד לפקולטה אחרת, או לחוג אחר. אתר יפה ומרהיב, בניינים מרשימים, בחן מתרוממים, שנבנו מכספי תרומות של נדבנים וביניהם מרחבים עם מדשאות ופרחים וגנים מטופחים. הרגשתי אושר אדיר, ללמוד במקום כה "עשיר", שבו אני דיירת חוקית, יכולה ללמוד בו ולהחכים. הכל היה נפלא ונעים, מלבד הקור בחורף בחדרים בהעדר מזגנים ותנורים.

הסטודנטים. רוב הסטודנטים היו נשואים, הורים לילדים, מנוסים, עם קריירה ומקצוע ואני הסטודנטית הצעירה ביותר, עם ניסיון חיים קצר. ירוקה, סגורה, ניצן, שטרם הנץ. מתבוננת בכולם מלמטה למעלה. כולם נראים ענקים ורמי מעלה. אני מחליטה, שיש לי יתרון. אין לי בעל וילדים ואני חופשייה להשקיע בלימודים.

זו השנה הראשונה שפתחו חוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. זכיתי ללמוד במחזור הראשון, שנפתח בנובמבר 1967, חודשים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. בחוג למדו הרבה אנשי צבא קבע, בעיקר, קצינים. לראשונה בחיי ראיתי אלופי משנה וסגני אלופים, סגנים וסרנים. הייתי בורה ולא ידעתי לזהות את הדרגות... הם הגיעו עם מדים ועם נהגים צמודים. זו הייתה חבורה נפלאה, שעוררה כבוד ויראה, אחרי המלחמה והניצחון, שלא היה כמותם במזרח התיכון. זכיתי והיה לי הכבוד, יחד אתם לסייר וללמוד.

אלמלא רציתי להתעמק וללמוד ספרות, אולי לא הייתי מגיעה לאוניברסיטה, אך החוג לגאוגרפיה, קסם לי יותר. הייתי בין "החלוצים" שלמדו בו. כל תלמדי שנה א' למדו יחד בכול השיעורים, מלבדנו לא למדו סטודנטים אחרים. בתרגילים התפצלנו לקבוצות. העובדה, שלא היו לימודי בחירה, ולא היו שכבות נוספות, גרמה לנו להיות מגובשים ולהיות יחד תמיד גם בזכות הסיורים הלימודיים, שהיו בעלי ערך מוסף ושווים זהב.

המרצים היו אנושיים, ולא שמרו מרחק, וזה לא היה דבר של מה בכך. הרשינו לעצמנו לקרוא להם בשמם הפרטי. אפשר היה לגשת אליהם בכול שעה, וכדי לדבר אתם, לא היינו צריכים לקבוע פגישה עם המזכירה. דלתותיהם היו פתוחות והם היו קשובים וחביבים הם צנועים ומתחשבים. רוב המרצים היו בעלי שם, שכתבו ספרי לימוד ואטלסים, וחלקם גם זכו לקבל את פרס ישראל. השיעורים היו מרתקים, מרחבי אופקים, מגלי עולם.

בין הראשונים

אמצעי ההמחשה היו שקופיות יפות, שהוקרנו בסוף כל שיעור והותירו אותנו בפה פעור. וזאת בטרם ראינו את העולם דרך המסך הקטן, ולפני שהנסיעות לחו"ל הפכו לנחלת הכלל. היה יוצא מן הכלל.

הסיורים היו חוויה בפני עצמה. אנשי הצבא שלמדו בחוג, דאגו לאישורים ולאבטחה ובזכותם רוב הסיורים נעשו בשטחים שנכבשו ב"ששת הימים". התנועה "בשטחים" לא נראתה אז מסוכנת, והתקבלנו על-ידי המקומיים, בצורה אדישה וצוננת. התפעמנו מאתרים ומנופים מפתים, שלא ידענו שהם קיימים. למדנו להכיר את הארץ בגבולותיה החדשים, ושמחנו להיות בין הראשונים, שמסיירים במקומות שעד כה היו בפנינו סגורים. חשתי שאני מגיעה למקומות שבחיים לא הייתי מתקרבת אליהם, אלמלא למדתי בחוג מיוחד שכזה. כל סיור גילה לנו את הסודות שטמונים בסלעים ובגאיות, בתופעות הטבע המאלפות, שעיצבו את נופי הארץ והעולם.

היה לי עונג להשתייך לקבוצה איכות שכזאת. הרגשתי שאני בפסגת העולם, ואיש לא יוריד אותי משם. התוודעתי לדברים חדשים והכול היה מרטיט, מרתק ומרשים. מלבד זה שכל סיור היה מעניק, ועזר את הלימודים להעמיק, הוא לווה בחוויה נעימה עם החבורה המדהימה. קשרים חברתיים נרקמו בסיורים. לא הרגשנו זרים. הייתה ידידות ועזרה הדדית.

עייפות, חוסר שינה ותת תזונה, גרמו לי להרגיש שאני חלשה ולא בריאה. כשיצאנו לסיורים והיו לנו קטעי הליכה קשים, לא העזתי להתלונן ולהתבכיין. הבנתי שלגלות חולשה, זו בושה. למרות שהרגשתי נמושה, רציתי להֵירָאות בכוחות חמושה. התגברתי על הפחדים והחששות, שמא יאבדו לי הכוחות ולא אצליח לעלות לפסגות. שידרתי לעצמי שאין סיבה שלא אצליח לטפס, או לזחול בנקיקים ובמערות. השתדלתי להיות בין הראשונים, כדי לא להישאר מאחור, שמא אתקע, ולא יהיה מי שיעזור. הלוחמים המאומנים, שעשויים ללא חת, במקומות הקשים במיוחד, הושיטו יד, ואף פעם לא הרגשתי בדד. עבורי הטיולים היו סוג של אימונים ורציתי להיות בין המצטיינים.

השתדלתי לא להיעדר משיעורים, כי להפסיד שיעור, זה להפסיד חוויה. אני מאושרת שאני במקום המיוחל, עושה את מה שעליי מוטל, ומצליחה גם לגדול ובגדול.

לוחמים בצבא

האוכל. בימים ארוכים של לימודים, נכנסתי למנזה וקניתי רק צלחת מרק, הלחם היה חופשי ויכולתי להשביע את נפשי. מעולם לא הזמנתי עוף או בשר, כדי לא לעבור את התקציב, ולהתחיל עם עצמי ריב. וזה היה לי מספיק!

בהפסקות בין השיעורים, ירדנו לקפיטריה, עמדנו וניהלנו שיחות רעים, יחד שתינו תה והיה כיף. וכשהייתי רעבה, קניתי כריך. וכך שרדתי את היום, ובנושא זה אין צורך להאריך.

הספריה. מאחר שהחוג היה בחיתוליו, וגם האוניברסיטה, קשה היה להשיג ספרים שהופיעו ברשימות הביבליוגרפיות, שרובן היו באנגלית. ספרים שנמצאו שם, לא נִתנו בהשאלה, אך הייתה עזרה הדדית. תמיד נמצא האחד שתרגם והעביר לכולם את החומר בעברית. מי שיכל עזר ותרם את חלקו לכלל. זה היה יוצא מן הכלל. הייתה אחווה כמו בין לוחמים בצבא.

מקומי בשיעורים. לרוב ישבתי בשורה הראשונה עם אוזניים כרויות, כדי לקלוט כל אות. והייתי מאושרת בכל מה שאני לומדת. והדעת לא תופסת כמה אני נהנית. בשיעורים בגִילָּה כתבתי כל מלה. זו הייתה הדרך הקלה לקלוט ולהפנים גם כשהרגשתי על הפנים. היה לי כתב ברור וקריא, והיה ברי, שמי שנעדר וביקש ממני את ההרצאות, נתתי לו בלי בעיות. ויש סטודנטים, שיצאו למילואים, ומראש ביקשו ממני, שאכתוב להם בקופי. זה עלי לא הקשה, בשמחה מלאתי את הבקשה.

חברה וחברות. הגעתי לאוניברסיטה לבד, לא עם חברה. לבד הייתי צריכה לפלס לי את הדרך בעולם לגמרי אחר, השתדלתי לעזור ולהיעזר, ולמצוא חברה או חבר, שאיתם אוכל ללמוד למבחנים, או לבקש חומר שלי חסר. לשמחתי, מישהי אותי מצאה, ושתינו שמחנו על המציאה. הרגשתי קיימת והבדידות עלי כבר לא מאיימת. היא שמרה לי ואני לה, מקום בשורה הראשונה ושמחתי שיש לי "שכנה".

טובה ומוצלחת

לפני הבחינות, נגשה אלי אחת הבנות, והציעה לי לבוא אליה ביחד ללמוד. אצלה, הכל היה מתאים ומושלם, בית מרווח באמצע רמת גן. רק היא והוריה היו שם. נהניתי מחברתה, למדתי ברצינות אתה. לא הרגשתי נוח להזמין אותה לביתי הצנוע והדל, שבו אין מקום שבו בשקט ללמוד נוכל, ובכלל, מה אתן לה לאכול??? כך חסכתי לה את הנסיעות והיא חסכה לי את הבושות... בעובדה שלמדנו יחד ולא הייתי לבד, לא היה לי פחד ממבחנים, והיה פחות מתח בפנים. הסביבה שבה למדנו הייתה נוחה. אמה הברוכה דאגה לנו לכול ארוחה. כדי לא לחזור הביתה בשעה מאוחרת, שבה אין לביתי תחבורה מסודרת, מדי פעם לנתי בביתה, ולמחרת יצאתי לבחינה אתה. זה היה אחרת ללמוד בצוותא עם חברה נהדרת, שאותה לטובה אני זוכרת. כל בחינה שלמדנו יחד, הייתה טובה ומוצלחת.

כשהייתי נעדרת, היו שהרגישו שאני חסרה, ושאלו אותי, מה קרה. הופתעתי שגם המרצים הבחינו שלשיעורם לא הגעתי. יום אחד במקום להיכנס לשיעור ישבתי לספריה להכין עבודה, המרצה של אותו שיעור ראה אותי שם, ושם לב שלא נכנסתי לשיעור. בשיעור שאחריו, כשביקשתי ממנו שיחתום לי בפנקס הסטודנט, שאני מגיעה לשיעוריו, הוא אמר לי, שהוא לא יחתום, כי בשיעור שעבר, לא הגעתי לשיעור. אמרתי לו, אבל מותר להיעדר, שני שעורים בטרימסטר!!! וחתם. הרגשתי שאני לא אנונימית בחוג, ושמי אינו מחוק. ואני לא שקופה ועלי להתנהג כחוק.

אהבתי את החברה שאני בה מתערה. הכרתי סטודנטים ממעמדות אחרים. התוודעתי לאליטה הצבאית, שהיוותה את רוב הסטודנטים בחוג לגאוגרפיה. גיליתי חֶברה שלא הייתה חלק מנוף ילדותי. כל אחד מהם נראה בעיניי, לפחות, גנרל. ואני הקטנה, מה אני עושה שם בכלל? השתדלתי להתערות ולהתחבר, להתבונן בהם ולקרוא אותם. למדתי לטשטש את הפערים, שהיו לרעתי, כמו כל האחרים להיות רציתי.

הייתי בת תשע עשרה, הצעירה מכולם ולמרות זאת, מבלי להסמיק, לא חששתי להרים אצבע ולשאול, כשמשהו לא היה לי ברור. "החוצפה" שלי לשאול, גרמה לכולם לקבל הסבר יותר מעמיק. בתמימות שלי היה משהו טהור, ולכולם מזה היה טוב. כך ראו אותי מקרוב והייתי חלק מהנוף.

עישון. מרצים וסטודנטים עישנו בשיעורים. חשבתי שלעשן זה אחד מסימני הסטאטוס של כל סטודנט. אם להם מותר, כנראה, שזו לא בושה, וזה לא מיותר. החלטתי לעשות כמותם. קניתי סיגריות והתחלתי לעשן. חבריי, שהבחינו בשינוי, גערו בי וכעסו עלי, כאילו הייתי ילדתם, והעירו הערות לא מחמיאות. הבנתי שאני עושה טעות, וכדאי שאפסיק עם כל השטות. מיד הפסקתי לעשן, ומאז ועד היום לא נגעתי בהן. יותר עלי איש לא צחק ומאז ריח הטבק, גורם לי מחנק.

חיוך של תינוק

בימי חורף שמשיים, כשהיה לי חלון, או כשפתאום התבטל שיעור, ישבתי על הדשא עם כל החבורה של "מדעי הדשא", רצינו לספוג קרני שמש חמות, לפני שנכנסנו שוב לאולמות הקרים, שבהם התנהלו השיעורים.

החוג לספרות, שהיה משאת נפש עבורי, ובעטיו העפלתי לאוניברסיטה, היה פחות מלהיב, מעט מאכזב. הסטודנטים היו מנותקים האחד מהשני. לא לומדים עם אותם סטודנטים בכול השיעורים. הייתה זרות, הרבה בנות. חלקן נשואות, אחדות הרות. זה היה תמוה. איך אפשר ללמוד עם בטן, ואחר כך, תינוק! ולא חשבתי שגם לי זה יקרה פעם!!! דמיינתי שכשיש תינוק, פחות מתרגשים מבחינות, כי מה שוות הבחינות, בהשוואה לחיוך של תינוק. סטודנטים בנים, היו מעטים, פחות בולטים, לא ממש חתיכים. מבחינת חברתית לא מצאתי את מקומי. התנחמתי בחוג השני.

מאחורי הקתדרה, הרצו פרופסורים מרוחקים, חלקם מעניינים וחלקם פחות, לא קיימו קשר עיין עם הסטודנטים וגם לא כשנפגשו אתם במסדרונות. לא הכירו אותנו בשמות. נתנו רשימות ביבליוגרפיה ארוכות. איך אני על כל הדרישות עונה! הרגשתי סכנה! כי אין מצב שאקרא את כולן בזמן המועט בין בחינה לבחינה. לא הרגשתי בטוחה, כשבחומר אני לא שוחה.

הניכור היה איום ונורא. אם נעדרתי משיעור בחוג לספרות, הייתי בצרה. לא הייתה עזרה, משום בחורה והיה לי קשה עד שמישהי נעתרה והסכימה לתת לי להעתיק הרצאה. איש לא הכיר אותי בשמי, לא מרצה ולא סטודנטית. בחוג הזה, הייתי אנונימית, סטודנטית יחידה, שבחרה את הבחירה המוזרה, ספרות וגאוגרפיה. החובות היו קשים, העומס היה רב, מרצים זועפים. אכזבה איומה... לרגע לא חשבתי שיש לי בררה, ושאוכל לבחור חוג אחר ועל הספרות לוותר. אחרי שסיימתי שלוש שנות לימוד ועוד שנה של השלמות, לא האמנתי שאת בחינת הגמר אצלח, כשאני ניצבת בפני מורים, שאותי כלל אינם מכירים, והם עלי ימטירו שאלות קשות ומבלבלות, על חומר רב שאני צריכה ללמוד לבד. הרמתי יד!

קיפחתי את לימודיי בחוג לספרות, שמבחינה חברתית, חשתי בו זרות. את כל מרצי, יומם וליל, השקעתי בגאוגרפיה, שם עשיתי חיל.

שום עזרה

לא פרעתי את השטר, שחתמתי למי שתמך בי ועזר. אחרי שהוא נישא, הדרך אליו נחסמה, נותרתי בלי עצה ותמיכה. עשיתי טעויות, שלכל הדעות היו נמנעות, אילו יכולתי אותו לשאול...

עבודה. המשכתי לעבוד בהנהלת חשבונות, עד סוף שנה א', במקום בו עבדתי חמש שנים. הלימודים הצריכו יומיים מלאים מהבוקר עד הערב, ושלושה ימים מארבע עד שמונה. מקום זה היה עבורי בית ומשפחה. התחלתי לעבוד בו כנערה, וסיימתי כעלמה צעירה בת עשרים, שבנוסף להתמחות בהנהלת חשבונות, קבלתי תעודת בגרות, עליתי כתה והגעתי לאוניברסיטה. קיבלתי פיצויים כחוק, שהתווספו למעט הכסף שחסכתי בבנק. היה לי חשוב מעט כסף לחסוך, כי מהוריי לא ציפיתי לקבל שום עזרה, אפילו לא אגורה, ולבד עלי להגיע למטרה.

בטרם חיפשתי עבודה, הוצעה לי משרה מתאימה, ב"מכון לחקר רווחיות..." בתל אביב, עם שעות עבודה גמישות וזה היה טוב. לא הייתי מובטלת, אפילו לא יום. העומס בעבודה לא היה נורא ואיום, והיו גם שעות, שלא היה לי מה לעשות. במקום להשתעמם, שמתי את חומר ההרצאות במגרות, ועברתי עליו, כדי לנצל את הזמן. כשהייתי שומעת את צעדיו של המנהל, מבלי להתבלבל, מהר למגרות הכל היה חוזר. סך הכל עבדתי פחות שעות, הרווחתי יותר, ועל שקט כלכלי לא הייתי צריכה לוותר. מימנתי את הלימודים ואת שאר ההוצאות ולא הצטרכתי לעבוד בעבודות מזדמנות.

הבית. המשכתי להיות מנותקת מהבית ומהשבט. בבוקר יצאתי בבריחה, בלי לקבל מאימי ברכה. הבית אותי ייאש. ברחתי ממנו כמו מאש. מזל ביש... אך לא האשמתי איש. שום אח בדרכי לא הלך. היה לי קשה בהם להתקשט. בדרך שבה את עצמי אני בונה, הייתי בודדה ושונה, עם איש לא הייתה לי שפה משותפת, ובכל מה שאני עוברת איני משתפת. הבית לא היה לי עוגן, ורק אני על עצמי אגן.

את כל ימיי ביליתי באוניברסיטה או בעבודה, בסביבה נעימה שאין כמותה, באולמות מעשירים ומפרים, שמלאו בעונג את כל החושים. שם הייתי בגיל הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון. הסביבה הטובה, העניקה לי גאווה, הרגשתי שווה וגם טובה. הייתי בסְפֵרָה אחרת, שגורמת לי להרגיש מוכשרת, יותר מאושרת, בעולם עשיר ומפרֶה, שאת הדרך לי מורֶה. הצלחתי להיות סטודנטית מצליחה ומרוויחה. המניות שלי עולות, חווה חוויות נעלות וגדולות.

שכבה אחר שכבה

הרקע לתמונה היה מאיים. מעל הכל ריחפה העננה, שמשפחתי על הדרישות של היום, אינה עונה, והיא לא יכולה לתת לי הגנה. הבית, לא בשכונת פאר, אלא במעין שכונת עוני, ומי ירצה להכיר בחורה כמוני. התביישתי בו. לא ידעתי איך אכניס חברה, או חבר, לבית ההומה והסוער. רציתי הצלחה לשדר, שאני ממקום אחר, שהאדם אינו תבנית נוף ביתו, ויש אנשים כמוני, שבונים להם אי, בית אחר דמיוני, וחיים בו לבד, בלי אף אחד, מנותקים מהסביבה, שעליהם לא אהובה ורוצים להשיל מהם שכבה אחר שכבה עד הליבה. רציתי, שיקבלו אותי כמו שאני, כך!!! איש לא טרח, לגלות את העלמה האחרת, שבתוכי מסתתרת. ולא ידעתי מי אני בעיניהם באמת! הרגשתי שאני רואה ובלתי נראית. התבוננתי בחבריי

בזכוכית מגדלת ובחנתי אותם וניסיתי לספר לעצמי את סיפורם, וחשבתי כמה הייתי רוצה להרגיש בטוחה כמותם. השתדלתי להצליח ולהוכיח, שאני לא שונה, ואני כמו כולם. וגם ילדי משפחות גדולות יכולים להצליח לא פחות, אפילו שהם באים ממקום נחות...

חבר. שנת הלימודים הראשונה הסתיימה. השקעתי את כולי בלימודים, והיה לי כיף ונעים. הגשתי את כל העבודות, עברתי את כל הבחינות בציונים נאים, השתתפתי בסיורים נפלאים, הרגשתי שאני במקום המתאים. הביטחון שלי עלה בדרכי לתהילה, משהו לי חסר בדרך אל האושר, ואותי הוא ייסר. השעון תקתק, רווקה לא רציתי להישאר. אני מספיק מבוגרת, עלי להפסיק להתנזר ולמצוא לי חבר. אני בת עשרים ועלי את הכבלים מעלי להסיר. בבית מודאגים, חוששים שאשקע עמוק בלימודים, וגם הם אותי מעודדים למצוא לי חבר, שמא את הרכבת אאחר. הלב שהיה כָּמֵהּ לאֲהוּב, שנישא והלך ולא ישוב, הבין שחשוב להתפקח מהאשליות, לחזור למציאות ולהיענות לפניות שהולכות ובאות, ואם ירצה השם, בחור טוב לי יזמן, אוכל להקים בית ולהתחתן.

לא היה לי קשה לגלות עניין, בסטודנט חייל, ולצפות שגם הוא ישים עין עלי. כולם נראו מיוחדים, גיבורים מהוללים, איכותיים, מלאי הוד, יפי תואר, עם המדים והדרגות והכומתות בשלל צבעים. בחברתם היה נעים. כולם לחמו במלחמת ששת הימים, ותרמו לניצחון הכביר, ושינו את גבולות המדינה וכל היחס למדינתו בעולם השתנה. ועתה הם תורמים את חלקם במילואים או בקבע, ב"מלחמת ההתשה" לאורך התעלה, ומשתתפים בפשיטות ובמרדפים בבקעה. הלכתי שבי אחר קסמם, הערצתי אותם, וייחלתי שאחד מהם יבחין שאני קיימת, ויציע לי חברות, ואהיה חלק מ"הגדוד", ואפסיק להרגיש זרות. זה לא קרה... אני נערה צעירה, הם יותר מבוגרים, נחשקים, רובם לא רווקים, שבאש "משחקים". בעומק לבי, לא רציתי לקשור את גורלי באיש צבא, חששתי שהוא עלול ליפול חלל, וחבל שאהיה אלמנה וכל חיי או‍ֹכַל לענה.

ההצעות שקבלתי במשך השנה, לא היו מפתות. על פחות ממה שלי מגיע, לא אתפשר! אחכה לו עד שיופיע! אף בחור שעלי הביט, לא נראה לי להיט. יצאתי עם אחד ועם אחר, היה לי קשה להתחבר. לא מתאהבת, עוזבת. הצבתי סטנדרטים גבוהים, ובאף אחד מהם, הם לא מתקיימים. לא נורא, לא בוער, צריך להיזהר, אסור למהר!!! אני מבינה שעלי למצוא את שביל הזהב, משהו בין הרצוי למצוי. וזה לא פשוט. והדרך מתפתלת וכל מי שפונה אלי, בנימוס אני פוסלת.

הבל החן

זיווג. בחופשה, לפני שהתחילה שנת הלימודים השנייה, ביום הכיפורים, כמו כל שנה, לבשתי שמלה לבנה, והלכתי יחד עם אבי לבית הכנסת השכונתי. הודיתי לאל על כל מה שהוא אותי חנן, והתפללתי שיעזור לי למצוא חתן... ואם לא השנה, אז בשנה הבאה. יש לי זמן...

בתום הצום, אחרי הארוחה, חברתי הטובה, הזמינה אותי לביתה, שם ציפתה לי הפתעה, שכמו משמים הגיעה. היא דאגה, שחברהּ יביא חבר מהכפר שבו הוא גר, שאותו אכיר ואולי נתחבר. גבר נאה, שכאילו יצא מתוך הדמיון ונכנס לבית חברתי לסלון. מי שאמר "הבל החן ושקר היופי", לא יודע מה הוא מדבר... הבלורית והשיער הערמוני, העיניים הירוקות, הגזרה הדקה, הקומה הגבוהה, העור הבהיר, צבר דור שני, חתיך אמתי. אל העלם הזה התפללתי! למרות שלא ידעתי מיהו בכלל. הוקסמתי, וזה היה יוצא מן הכלל. לא התאהבתי! לא רוצה להתבלבל, הלב נשאר רגוע, חושש להיפגע, ממתין ומייחל, ושואל אם אותו שלח לי האל. האם הבחור המרשים את חלומי יגשים???

הוזמנתי על-ידי החבורה של החברה, לנסוע לאכול סטייק ב"מפגש הנמרים". מישהו הזמין עבורי ושלם ולא ידעתי מי? אכלתי את הסטייק הראשון בתאבון. ולא ידעתי למי אני חייבת בעדו. אמרו לי, זה בסדר, את מוזמנת!!! החזירו אותנו הביתה ולא קבענו להיפגש שוב. למרות שהיה לי חשוב, לא שאלתי את חברתי מאום. חיכיתי בסבלנות. המתנתי לאות לבדוק אם יאות לראות אותי שוב. לא ידעתי עליו כלום, מלבד העובדה שקוראים לו בשם חיבה, ולא הבנתי את הסיבה, והוא גר במושב, שמעולם לא שמעתי עליו, ולא ידעתי איפה הוא נמצא ובאיזו נפה. חיפשתי אותו על המפה... מדובר בישוב רחוק, אך יש לו מכונית, והוא לא צריך להגיע באוטובוסים, ואם לא מחפשים תירוצים, אפשר להתגבר על המרחק אם רוצים.

במשך חודשים אחדים, היינו חבורה של שלוש זוגות, שכל הבחורים, היו מאותו הכפר והגיעו יחד באותה מכונית. שני זוגות מהחבורה, שעשו בינינו הכרה, נפרדו, ואנו נותרנו לבד, היה לנו טוב ולא רע וזמן להיכרות יותר עמוקה והייתה גם נשיקה.

כשהתחילה שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, בכל יום שלישי, בשעה שמונה, עם סיום הלימודים, הוא בא לקחת אותי משם. כל היום הייתי דרוכה בצפייה ברוכה. אכלנו המבורגר "וימפי", שהיום כבר לא קיים, שתינו קולה, ארוחה לא יקרה, שוחחנו מעט, והוא לביתי אותי החזיר ולביתו שב. חסך לי נסיעה בשלושה אוטובוסים ועמידה ארוכה בתחנות בגשם בלילות, ולא רעדתי מקור ומרטיבות, והיה אלי טוב...

שירים מרגשים

באופן קבוע, אחרי ארוחת ערב שבת עם משפחתו בכל שבוע, הגיע אלי לביתי. בזמן שכל משפחתי כבר שכבה לישון. ישבנו בחדרי שהיה גם סלון. אחותי הכינה לו קפה והגישה רולדה, שקניתי עבורו בקונדיטוריה, ויחד ישבנו מרותקים מול הטלוויזיה וצפינו בפרק בסדרה: "ההגדה לבית פורסייט", ואחר כך פטפטנו עד השעות הקטנות. וכשהוא הלך התמלאתי בחלומות. והיה לי כיף אהבה לחוות ובאושר לסגות.

לפעמים יצאנו להופעות, שנערכו ביפו בלילות, "דן בן אמוץ מראיין", ויגאל בשן, יוסי בנאי עם שירי ז'ק ברל וג'ורג' ברסאנס, ואבי טולדנו עם שירי שרל אזנבור, והגשש החיוור והחלונות הגבוהים, וחוה אלברשטיין עם שירי רחל, ודן אלמגור עם מחברות עמנואל הרומי, ואילן ואילנית, ועוד הרבה זמרים וזמרות עם שירים מרגשים ומנגינות ענוגות. מדי פעם קניתי בהסתדרות הסטודנטים כרטיסים בהנחה והלכנו להצגות ולכל מיני הופעות ונהנו יחד מערבי תרבות שעשו לנו טוב. לרוב במוצאי שבתות, הלכנו לקולנוע לראות סרטים, שלא כולם היו להיטים.

כך נפגשנו באופן קבוע, שלוש פעמים בשבוע. מעולם לא חיפש תירוצים להיעלם, וכשלי היו בחינות, נמנענו מפגישות, והכול התקבל בפשטות ובלי קבילות. היה לו חשוב שאצליח ולא רצה להכביד ולהפריע. החברות הייתה יציבה ורגועה, ולא ידעה זעזוע. זרמנו על מי מנוחות ולא בזבזנו את זמננו על מריבות ופרדות, ובשקט יכולנו לחוות וליהנות. התחשבנו זה בזו ודאגנו לא לפגוע ולהכאיב. אהבנו מכל הלב.

יצאנו גם לטיולים, לרוב עם חברים מהמילואים, שהיו מאוד מלוכדים. נסענו למצדה וגם לצפון והיה לי כיף שיש לו מכונית והוא מכיר את הדרכים. הטיולים היו הדבר הכי מרנין לעשות יחד. רציתי אותו לקחת לאותם מקומות שבהם סיירנו בחוג ושגם הוא ייהנה מכל הטוב.

ולמרות האהבה והרוגע שהיא הביאה, לא פיתחתי שום אשליות, וידעתי שיכולות להתעורר בעיות. עדיין לא לקח אותי לבית הוריו ולא הלך אתי לרב. וגם אני עדיין לא הייתי סגורה עליו. לא לחצתי וגם הוא לא לחץ. טוב לנו כך. לא פחדתי שהוא יברח. יש לנו זמן לבדוק אם הוא ראוי לי, ואם אני לו ראויה. הייתה בינינו איזו שלווה, שלא צריך אותה לקלקל ואת הראש שלנו לבלבל. וזה לא סוד כמוס שיומי מאוד עמוס, וגם הוא צעיר ועובד במשק כמו סוס, ואין לנו זמן לבלות הרבה ביחד, וגם המרחק הגאוגרפי הוא חתיכת ספחת. לוּ היה צריך להשתמש בתחבורה ציבורית, לחברותנו לא היה עתיד. מזל שיש לו מכונית ומחיר הדלק סביר, והוא יכול להגיע אלי בכל יום ובכל שעה בלי בעיה של תחבורה, שאת צעדיו מצרה. הזיווג הזה לא היה יוצא לאור, ללא השם שדאג קצוות לסגור. ונתן לי את התבונה להתקדם לאט ולא לדהור.

תאריך:  06/08/2019   |   עודכן:  06/08/2019
חנה סמוכה מושיוב
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
פרק א': על לימודים חברה וחבר
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
השריף של אל פסו אומר למצלמות כי רוצח ההמונים Patrick Crusius גבר צעיר בן עשרים ואחת, במעצר, מביט בלי למצמץ בעיני חוקריו כמתגרה ואומר "אין בי חרטה. באתי לעצור את הפלישה של זרים למולדתי אמריקה. עשיתי את המוטל עליי". השריף מעיד כי החקירה מעלה כי האיש תיכנן היטב, ובפרק זמן ממוחשך את "המעשה הפטריוטי" שלו. שום דבר לא ספונטני. הכל נטול רגשות. שליחות. קרה. מחושבת.
06/08/2019  |  יצחק מאיר  |   יומני בלוגרים
בנימין אביגל נולד בשנת 1934 בתל אביב, בשם בנימין גלוביץ, בנם של משה ומינה גלוביץ שעלו לארץ בשנות ה-20 והתיישבו בתל אביב. בהיותו בן 7 מת אביו. בתו של בנימין עלומית מספרת כי האב נהרג מאש פורעים. אין בידי פרטים נוספים על כך. בבית המשפחה בתל אביב נותרו האלמנה מינה גלוביץ ובנם יעקב גלוביץ אחיו הבכור של בנימין, ובנימין עבר ללמוד בפנימיית בן שמן, שם למד והתחנך במשך כ-10 שנים, למעשה עד הגיע עת גיוסו לצה"ל.
06/08/2019  |  אלי אלון  |   יומני בלוגרים
בט' באב שנת 70 לספירה בית המקדש עלה בלהבות. היהודים אבלים מאז ועד היום. אבל יש הסוברים שהיו יהודים אחרים, קצת משונים, שאמרו 'אמרנו לכם', אולי אפילו 'מגיע לכם!' האם עבור יהודים-מינים אלה החורבן רק חיזק את דתם ואמונתם שנחשבה לכפירה על-ידי יהודים אחרים?
להקה נשכנית נגד מפא"י ואחדות העבודה - בבחירות לכנסת בקיץ 1955
06/08/2019  |  חנינא פורת  |   יומני בלוגרים
עשרה ימים חלפו מאז פירסם יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס את החלטת ההנהגה הפלשתינית להפסיק את ההסכמים עם ישראל, הוא הקים ועדה שתגיש לו המלצות לקביעת המנגנונים לכך והעמיד בראשה את סאיב עריקאת, מזכיר הוועד הפועל של אש"פ.
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
איתמר לוין
איתמר לוין
הממשלה של בנימין נתניהו, שכבר 14 חודשים יורקת בפרצוף של כל מי שאיננו שייך למחנה שלה, עושה זאת כעת ביתר שאת בכל כיוון אפשרי - ומעמידה את המדינה בסכנה קיומית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il