אכן, הסרט גרוע. חבל על הכישרון של טרנטינו. התסריט ריק מתוכן, מעייף, משמים. חבל גם על שחקנים מצוינים כמו פיט ולאונרדו דה קפריו שלא יכולים להציל את הסרט.
די עם פולחן טרנטינו. היו לו הברקות קולנועיות, בעיקר דיאלוגים שנונים ('דג'נגו ללא מעצורים') אבל כאן הוא נפל בגדול. ראינו כבר סרטים על כוכבי קולנוע וזמרים מזדקנים שחינם סר בעיני המפיקים והציבור. רק לאחרונה היה זה '
כוכב נולד' על נפילתו של רוקיסט, בראדלי קופר, שביים וכיכב בסרטו זה יחד עם ליידי גאגא (גם זו הברקה קולנועית), שהוא רימייק של אותו סרט עם כריס קריסטופרסון (שחקן וזמר אמיתי) ו
ברברה סטרייסנד. טרנטינו נהנה להתרפק על סרטי המערב הפרוע אותם העריץ ועליהם גדל בצעירותו כשעבד בספריית וידאו. הוא אמון על הדיקציה של אותם שחקנים ועל כל פרט קטן בהופעה שלהם, מההליכה הנונן שלונטית עד זימזום הדורבנות בעקבי הנעליים של הקאובויז. בכלל, הוא מפריז בצילומי קלוז-אפ על נעליים כמייצגי דמויות, טריק שכיח למדי.
אז מה יש פה חוץ מההנאה הפרטית של הבמאי משחזור ג'נר המערבון? התרפקות על הוליווד לפני ואחרי הקלעים, במיוחד זו שאחרי המצלמה.
זהו סיפור על שני גיבורים: ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), שהקריירה שלו ככוכב מערבונים טלוויזיוניים דועכת והוא נאלץ להסתפק בתפקידים קטנים, לרוב בתפקיד הרע, הנבל. השני הוא קליף בות' (בראד פיט) הכפיל ואיש הפעלולים של ריק בסדרות בהן כיכב.
השחקן הדועך (דה קפריו) כועס על עצמו ובמונולוג מגוחך מוכיח את עצמו על שיכחת הטקסטים שלו הגורמת לחזרות על הסצנה. הכפיל (בראד פיט) מקבל בהכנעה את עובדת פיטוריו מכיוון שהוא היה תלוי בשחקן כל ימיו.
חסר תנופה
טרנטינו מרפרר בגיחוך למערבוני 'הספגטי' שנוצרו באיטליה. אבל הוא מתעלם בזה מגדול במאי המערבונים האלה - הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה שהביא לנו את שלישית סרטי הפאר שבמרכזה 'הטוב, הרע והמכוער', סדרה שיצרה תת-ג'נר חדש במערבון והציגה לראשונה את הקאובוי האמריקני כיצור חמדני, רע ומכוער. וכמובן, הסדרה העלתה את כוכבו של השחקן ובמאי העל – קלינט איסטווד, ששיחק בשלשת המערבונים האלה ועשה אח"כ היסטוריה בסרטים שביים וכיכב בהם בעצמו (סדרת 'הארי המזוהם', 'בלתי נסלח' 'גרנד טורינו' ועוד). לאונה ביים אח"כ את "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה", שמות המרמזים "היו זמנים בהוליווד" העכשווי.
חלקו הראשון של הסרט חסר תנופה, מעייף ומשמים.
החצי השני אמור להיות יותר אקטיבי, אבל באופן בלתי קוהרנטי לחלוטין טרנטינו נפל על אירוע מכונן בהיסטוריה של ארה"ב בשנת 1969: רצח שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי על-ידי חבורת מנסון. קשר מאולץ ובלתי הגיוני של פגישת הכפיל (בראד פיט) עם אחת מנערות הפרחים של חבורת מנסון מכניסה אותנו לאותו אירוע, אבל הפרטים שונו לגמרי. יותר מכך, ההיסטוריה כולה שונתה לחלוטין על-ידי טרנטינו. אם כן, מה יש לנו מהסיפור הזה? למה הוא מועיל? רצח שרון טייט היה, כאמור, אירוע מכונן בהיסטוריה של ארה"ב, רצח נתעב וחסר היגיון שהוא תוצאה של התמכרות לסמים ואלכוהול, אובדן דרך, איבוד ערכים של דור הפרחים שדעך בסוף שנות ה-60. האירוע מאבד ממשמעותו בגירסא של טרנטינו. אבל יש כאן דווקא רגע של 'הבנה' בלתי צפויה: הבחורה מאותה חבורה אומרת בהברקה רגעית:
'אולי זה משמעותי שנרצח את אותם שחקנים שלימדו אותנו לרצוח בתוכניות הטלוויזיה שלהם'.
המשפט הזה אובד כמעט כליל בסאגת האלימות של שני גיבורינו נגד אותה חבורה. לקראת הסוף טרנטינו מוכרח להוכיח שהוא אלוף במאי האלימות ('קיל ביל', 'כלבי אשמורת'), תלמיד מובהק של אחד הבמאים האלימים ביותר בקולנוע האמריקני-בריאן דה פלמה ('חבורת הפראים'), כך שהסרט של טרנטינו לא יכול להיזקף לשמו ללא החותם האופייני לו: האלימות לשמה.
מעניין שבאתר ביקורת הסרטים 'עגבניות רקובות' המבקרים נתנו לסרט 85% והקהל רק 70%, אבל זה לא אומר כלום: מלך האריות קיבל על-ידי המבקרים 52% ואילו ע"י הצופים 88%.
"היו זמנים בהוליווד" - תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו; צילום: רוברט ריצ'רדסון; עריכה: פרד רסקין; שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, בראד פיט, מרגו רובי, אל פצ'ינו, דקוטה פנינג.
