עמיר פרץ הקריב את השפם. במערכת בחירות מנומנמת גם השפם של עמיר פרץ הוא אטרקציה. אחרי שהחליט להסיר את השפם, שנשא בגאווה כמעט חמישה עשורים, מצאו עורכי חדשות 12 סיבה להזמין את פרץ לאולפן, כדי שיציג את המראה החדש שלו.

כמו פוליטיקאי משופשף, ניצל פרץ את השידור כדי לשחרר הצהרה מחייבת, שהוא לא הולך לממשלה בראשות נתניהו.

כאשר חלק מהסקרים מנבאים לפרץ סכנה שהוא לא יעבור את אחוז החסימה, הוא מוכן להקריב אפילו את השפם שהיה סמלו המסחרי במשך כמה עשורים, ובלבד שיצלח גם את מערכת הבחירות הנוכחית.

הכרתי לראשונה את עמיר פרץ לפני עשרים וחמש שנים. זה היה כשחיים רמון ועמיר פרץ כבשו בסערה את ההסתדרות, והצליחו להדיח מתפקידו את חיים הברפלד ז"ל, למרות המנגנון המשומן של מפלגת העבודה. איש לא האמין אז, שכעבור זמן לא רב, רמון יגיע למסקנה שהוא מיצה את תפקידו ויתפטר, ופרץ - שהיה באותה עת סגנו ויושב-ראש האיגוד המקצועי - יזנק לתפקיד חייו ויישב על כסאו של מזכיר ההסתדרות.

השפם שירת את פרץ הרבה שנים בתפקידיו הפוליטיים. הוא שימש מודל ללא מעט קריקטוריסטים, שכל אחד הצמיד לו שפם משלו, אבל אף אחד מהם לא ויתר על השפם, שבתקופות מסוימות הזכיר לרבים את שפמו של סטאלין. זכיתי להכיר את פרץ עם השפם הסטאלניסטי. זה היה שפם עבות ושחור שכיסה את פיו, ולכן תהיתי תמיד איך עמיר פרץ יכול היה למשל לאכול מרק, מבלי לטבול בו את השפם?

ככל שחלפו השנים, התקצר שפמו של פרץ, וגם בעובי השפם חל שינוי של ממש. בשנים האחרונות, נזרקה שיבה גם בשפם, אבל פרץ - שתמיד קראתי לו בהומור מנהיג העובדים - לא טרח לצבוע את שפמו, והפך לפוליטיקאי שהמותג שאפיין אותו איבד מתפארתו.

אני מניח שבמשך השנים הרבות שבהן פרץ גידל שפם, הוא נשאל לא אחת באיזה תנאי הוא יסיר אותו. מה שבטוח, איש לא יכול היה לצפות אז, שסמלו המסחרי של מי שהיה מנהיג העובדים, יהיה קורבן של מערכת בחירות שבה נאבק פרץ על עתידו וחייו הפוליטיים.

פרץ הסיר את השפם כדי שהפעם לא רק חירשים יוכלו לקרוא את תנועות שפתיו. הוא עשה זאת, לדבריו, גם כדי ששאר הציבור יקרא את דבריו וישמע את הבטחתו, שהוא ושותפתו אורלי לוי-אבקסיס לא ישבו בממשלה עם נתניהו.

בשבוע שבו על-פי הפרסומים הפציץ צה"ל, לראשונה מאז מלחמת שלום הגליל, את מעוז הדאחייה בלבנון ופעל בסוריה נגד טיסנים שנועדו להתפוצץ בישראל, זכה עמיר פרץ, לרגעי תהילה בזכות השפם בחדשות 12. המגישה יונית לוי הכינה אותנו כבר בתחילת המהדורה לאירוע שלא ניתן לעבור יהיה לעבור עליו לסדר היום. אבל מי היה מעלה בדעתו שמדובר בלא פחות מהשפם של עמיר פרץ.

גם במערכת בחירות יצרית יש לפעמים רגעים בלתי נשכחים. בעוד כמה שנים, כשנכדינו יצפו בשידור הזה וילמדו במדעי המדינה באוניברסיטה על מהלכיו של האיש שעמד בראש מפלגת העבודה, הם לא יאמינו שזה היה אמיתי.

עמיר פרץ, מנהיג פוליטי, מי שהיה שר הביטחון של ישראל, איש שחייבים לו תודה על כיפת ברזל, סגר 'דיל' על בלעדיות עם חברת החדשות על השפם שלו. פרץ הגיע לאולפן ללא שפם, לאחר דיון משפחתי שערך בבית בשדרות. הרוב בבית הכריע בעד הורדת השפם, ופרץ שהוא דמוקרט כיבד גם במקרה הזה את החלטת הרוב.

עיתונות אמתית הייתה מלווה את פרץ ברגעיו האחרונים עם שפם, ועוקבת אחריו בדקות האחרונות כשהוא נפרד מסמלו המסחרי. נראה לי שרק עיתון אחד זכה להישג הזה ופרסם את התמונות הבלעדיות, שיהפכו נכסי צאן ברזל לדורות הבאים.

אני הייתי מצפה מחדשות 12, שפרץ ייפטר מהשפם בשידור חי באולפן תוך כדי מהדורת החדשות. אירוע כזה אסור היה שיתרחש רק בקרב בני המשפחה הקרובים בשדרות. מדובר כאן בנושא לאומי ממדרגה ראשונה. עובדה, פרץ הוזמן לספר עליו בשידור חי, ועוד במהדורת החדשות המרכזית.

אני משוכנע שהתוכנית "ארץ נהדרת" שחוזרת לקראת הבחירות לא תוכל להתעלם מהאירוע החשוב, מה גם שעל אירועים חשובים הרבה יותר, לא הוזמנו פוליטיקאים לשידור חי בשיא הצפייה.

אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל, שהיה רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון, הסיר מפניו בחשאי "פלולה" שליוותה אותו הרבה יותר שנים מאשר השפם שליווה את פרץ. הוא לא הוזמן מעולם לאולפן חדשות, אפילו לא לערוץ 11, כדי לספר לצופים על המשמעות החשובה של הצעד שבו הוא נקט. כשמדובר בעמיר פרץ, כללי המשחק משתנים. יהיו כמובן מי שיטענו שהמאפייה השמאלנית בתקשורת דאגה לו להופעה בשיא הצפייה, ובלבד שפרץ יקבל עוד מנדט על הצעד הנועז.

לעמיר פרץ אין יותר שפם, ואם גם אתם מרגישים כמוני שמשהו השתנה במזרח התיכון, אתם ממש לא לבד.

לי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור הציבורי, לא אשם. מי שאשם הוא אלדד קובלנץ שמינה אותו לתפקיד. קובלנץ מוקף כנראה בובות ודחלילים, וזאת ככל הנראה הסיבה שבתאגיד השידור הציבורי, נעשים לעיתים תכופות מדי דברים ללא שיקול דעת.

אברבך היה כתב שסיקר את הטלוויזיה החינוכית ורשות השידור עבור העיתון הכלכלי גלובס. הוא עשה את זה כנראה באובייקטיביות חסרת תקדים, עד שאלדד קובלנץ, הצד המסוקר - אז מנהל החינוכית - בחר להעניק דווקא לאברבך את תפקיד המנחה בתוכנית כלכלית ששודרה בעבר בחינוכית. קובלנץ עשה זאת למרות שלאברבך לא הייתה מעולם התמחות מוכרת בתחום הכלכלי.

אברבך מצטיין בחנופה לבעלי שררה. חנופה פותחת דלתות ולפעמים פותחת אותן גם לרווחה. אבל כאשר הדלתות נפתחות כלפי מי שאינו ראוי לתפקיד, זה פתח לצרות לא קטנות. אברבך הוא היום לא פחות מסמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור הציבורי. הוא נבחר על-פי העדפתו של קובלנץ. כתבתי כאן בעבר, שמנהלי הרדיו משה חובב, חגי פינסקר. נקדימון רוגל, וגדעון לב ארי, היו זעים בקברם לו ידעו שכתב התקשורת אברבך יהיה מנהל הרדיו שיישב אי-פעם על כסאם.

ירון לונדון הוא מורי ורבי. הוא אחד מאנשי הרדיו והטלוויזיה הטובים בישראל. לפני ארבעים וחמש שנים, לימד אותי לונדון קריינות ב"מרכז ההדרכה" של רשות השידור, שבו הכשירו אז אנשי רדיו וטלוויזיה לתפקידם. לונדון היה כבר אז איש טלוויזיה מוכר ומורה נערץ. הוא היה מורה ומדריך מקצועי, שבאף לא אחד מבתי הספר לעיתונות, ניתן היה למצוא מורה ברמתו. לונדון הוא בעל סמכות, אינטליגנציה וידע שראויים להערכה רבה.

אז מה הקשר בין לי-אור אברבך לירון לונדון? מתברר שיש קשר. התוכנית "גאולה ולונדון" שמשדר התאגיד ציינה עשור להתאבדותו של השחקן דוד טופז. בתוכנית סיפר לונדון, שהוא אחד המגישים, כי באחת משיחותיו עם טופז הוא הוא אמר לו "אתה בעצם רוצה את הכוס הגלקטי". גאולה אבן, שהיא מגישה מקצועית, נחרדה והזדרזה לקטוע את דבריו של לונדון במילים: "כל תוכנית אני צריכה לעצור אותך מלדבר ככה, לא יפה להגיד כוס גלקטי" והוסיפה "זה דבר מזעזע".

את הרגישות, הניסיון, והמקצוענות שיש לגאולה אבן, אין וגם לא יהיה כנראה לאברבך לעולם, למרות שבעיניו של אלדד קובלנץ, אברבך הוא כנראה מגיש ומנהל ראוי. אם אברבך החליט לבחור דווקא בלונדון כמרואיין בפודקאסט שבעריכתו, כדי שיספר על מאחורי הקלעים של עבודתו בתאגיד, בדיוק באותו שבוע, אין דבר שמעיד טוב יותר על כישוריו של אברבך, ועל שיקול הדעת הלקוי שלו.

אברבך בחר בלונדון כאורח הפודקאסט, כדי שלונדון יסביר את הדברים שאמר בטלוויזיה, כי על-פי שיקול דעתו העלובה של אברבך, מדובר בדברים חשובים שלא ניתן להתעלם מהם, וראוי כנראה גם לחזור עליהם ואולי גם להסביר אותם.

או שאברבך הוא שוטה מופלג, או שהוא לא מבין שהוא עובד בתאגיד שידור ציבורי, שאם נאמרו בו דברים שראוי היה שלא ייאמרו, שאין שום הצדקה לחזור עליהם, ובוודאי שלא להעצים ולהבליט אותם. אבל אברבך, שהוא פרח עיתונות חסר ניסיון, שמונה לתפקיד ענק על מידותיו, לא השכיל להבין כנראה את חומרת המעשה שעשה, אחרת לא היה טורח לעשות את מה שנראה לכאורה שיווק עצמי של הראיון עם לונדון לאתרים נוספים, שבהם מוצג אברבך כמראיין ומגיש דגול.

ואם כל זה לא מספיק, אזי שיקול דעתו הלקוי של אברבך הביא אותו גם לבקש מלונדון להגיב על דברים שאמרה נגדו השרה מירי רגב, בעקבות התבטאות קודמת של לונדון באותה תוכנית, שבה הוא סיפר כי הוא הניח את ידו על השד של אישה זרה במעלית, שבה היו רק שניהם בתגובה לכך שהיא נגעה בכרסו. לונדון התבקש על-ידי המראיין אברבך להגיב על דרישתה של רגב לפטר אותו, או לקרוא לו לבירור בהנהלת התאגיד, וכך הוא השיב: "אי-אפשר לקרוא לי לבירור. אני עובד אצלכם ב'כאן' על חוזה. אתם צריכים להפר חוזה. אתם צריכים לתבוע אותי לדין. אי-אפשר לפטר אותי ככה. אי-אפשר לקרוא לי לבירור. אני לא אבוא לבירור. אז מה היא מבלבלת את המוח?".

אז מה עשה אברבך? בנוסף לחוסר שיקול הדעת כשבחר לארח את ירון לונדון בפודקאסט, בדיוק בשבוע שבו התאגיד היה צריך לעשות הכל כדי שהסיפור יתאדה עם מינימום של נזקים, הוא בחר להחיות את הסיפור. אברבך הביא את ירון לונדון, שהשתלח וביזה את הנהלת התאגיד, בפודקאסט של התאגיד, וכל זאת משום שהוא חובבן וחסר שיקול דעת. הוא בחר לשדר את דבריו החמורים של לונדון וגם טרח, כפי שזה נראה, להפנות את תשומת ליבם של אתרים אחרים, כדי להאדיר את שמו ובלבד ששמו יוזכר בהם.

לא רק ששיקול דעת ראוי לא היה צריך להביא חובבן כמו אברבך, ליזום ראיון כזה בעיתוי כזה, שיקול דעת של מי שאינו חובבן לא היה מביא אותו לשדר את הדברים.

אחרי שהתברר לאברבך שבעליבותו הוא לא מסוגל כמובן להתמודד עם לונדון ולאזן את הדברים, הוא היה צריך להסיק מיד מסקנות אחרות. אבל מי שמתנהג כמו דחליל, ונוהג כמו דחליל הוא דחליל.

האם שר התקשורת דודי אמסלם יודע מה מתרחש באמת בתאגיד השידור הציבורי? האם יש לו את היכולת ואת הדרך לבצע את הטעון תיקון? כנראה שיהיה צורך להמתין בסבלנות עד אחרי הבחירות, כדי לדעת האם האנרכיה בתאגיד השידור הציבורי תימשך.

מה אומר אלדד קובלנץ על המינוי המוצלח של לי-אור אברבך לתפקיד סמנכ"ל הרדיו בתאגיד? מישהו שמע אי-פעם את קובלנץ לוקח אחריות אישית או מודה בטעותו?

דוד לאו הרב הראשי לישראל מתגלה כאשף יחסי ציבור וחובב פרסום כפייתי. אבל כאשר כבוד הרב, שהוא גם נשיא בית הדין הרבני הגדול, מאדיר את שמו כשהעובדות רחוקות מהמציאות, זה לא רק פוגע במעמדו של הרב, אלא פוגע בעיקר באמינותו.

לפני שבוע הצליח הרב לאו ליצור כותרות, ולדאוג לכך שאמצעי התקשורת יפרסמו ידיעה שלא רק לא הייתה, גם משל לא הייתה.

ידיעה שיצאה מלשכתו של הרב הראשי לישראל סיפרה שהרב לאו עשה מעשה אמיץ, והורה לחברה קדישא שלא לקבור את גופתה של אישה שהגיעה בטיסה מארצות הברית, עד שבנה יתרצה וישחרר את רעייתו לשעבר מעגינותה.

החלטתו של הרב לאו התקבלה בציבור בהערכה רבה. רב בישראל, ועוד הרב הראשי, מוציא תחת ידיו החלטה אמיצה - לעכב את קבורתה של אישה, למרות שאין להלין את המת, זאת בהחלט החלטה שדרוש אומץ לב כדי לקבל אותה.

למי שגילה עניין בנושא, הוסבר שהבן הסורר, סרבן הגט, שהוא איש עסקים אמיד בארצות הבית, לא עמד בלחץ הנפשי, נתן את הגט המיוחל, ואז הובאה האישה לקבורה.

סיפור מרשים? בהחלט. רב אמיץ שמנהיגותו לא מוטלת בספק? בוודאי. החלטה יוצאת דופן? אין מחלוקת. אלא שמתברר שלא מדובר בסרבן גט, ולא באישה עגונה. הכל אוויר חם, ורק אוויר חם.

תהילת העולם שבה זכה הרב לאו, הייתה קצרת מועד עד שהתברר שלא היו דברים מעולם. האיש שהואשם בסרבנות גט הפקיד בארצות הברית גט עבור אשתו כבר לפני שבע או שמונה שנים. הפקדת הגט נעשתה לאחר שהאיש פנה לרבנים במקום מגוריו במונסי שבניו ג'רסי, וביקש את אישורם לשאת אישה שנייה. בית הדין נענה לבקשה, אבל התנה זאת בהפקדת גט לאישה הראשונה. לצורך קבלת אישור לבקשה להינשא לאישה שנייה, בית הדין הרבני בניו ג'רסי אישר את הבקשה, ונדרשה לכך גם חתימתם של מאה רבנים, והם אישררו את ההחלטה.

אלא שמתברר שהאישה לא באה אל בית הדין הרבני הסמוך למקום מגוריה, כדי לקבל את הגט שהופקד עבורה, משום שהיא חלוקה עם בעלה לשעבר על הסכום הכספי שתקבל אחרי הגירושים.

חשוב שלא לטעות. הבעל לשעבר, בנה של המנוחה, לא הגיע כלל לישראל מחשש שיציאתו מהארץ תעוכב, ואת המו"מ לקבורת האם ניהלו אחיו, שהם ילדיה של המנוחה.

ואיך הגיע הסיפור לידיעת הרב לאו? פשוט מאוד: שם משפחתה של המנוחה הוא רלב"ג, וזה גם שם נעוריה של רעייתו של הרב הראשי לישראל. מדובר אומנם בקשר משפחתי רחוק, אבל זה לא מנע מהרב לאו להירתם למשימה, מבלי שהייתה לו סמכות לתת את ההוראה. כדי שהרב לאו יוכל היה להפעיל את סמכותו הרבנית, נדרש היה שייפתח תיק רבני בארץ, אלא שתיק כזה לא נפתח מעולם, וגם לא הייתה סיבה לפתוח תיק כזה, משום שעניין הגט כבר הוסדר בארצות הברית, והגרושה היא זו שבחרה מרצונה שלא לקבל את הגט.

מה שעשה הרב הראשי לישראל, לא חוקי, נגוע בניגוד עניינים לא ראוי, ואין כאן יותר מאשר אוויר חם.

גופתה של האישה נקברה אחרי עיכוב קצר, לא משום שהבעל נתן גט; לא היה צורך בכך, הגט ניתן לפני שמונה שנים, והוא לא היה צריך להפקיד גט נוסף. מה גם שהאישה אינה עגונה. בדיוק בסדק הזה הצליח הרב הראשי לישראל לעבוד על כולנו. הוא גם גרף כותרות, וגם יצא צדיק הדור, תוך שהוא מנצל את העובדה שלא כולם בקיאים באותיות הקטנות, ותיק הגירושים התנהל בכלל בארצות הברית.

על המעשה הזה הרב הראשי לאו היה בוודאי אומר אם היה שומע על מי שהיה מעז לנהוג בדרך דומה - "טובל ושרץ בידו". אנחנו לא נגיד כלום.

ארכיון המדינה הוא אוצר בלתי נדלה של מכתבים, צילומים, תעודות ומסמכים משנותיה הראשונות של המדינה, ומשנים רבות לאחר מכן.

השבוע שמחתי למצוא בארכיון מודעה על מלון "למפל" בתל אביב, שהיה בשדרות רוטשילד 47, ובה צוין במפורש שבמלון הזה יש חידוש - "מים זורמים בכל חדר". המודעה משנת 1960 מבטיחה גם סביבה שקטה, שירות מצוין ומחירים נוחים. אני לא יודע איך זה היה אז. היום שדרות רוטשילד 47 בתל אביב היא לא בדיוק סביבה שקטה במיוחד. לגבי המים הזורמים, כנראה שלא בכל מקום בתל אביב, היו בשנות השישים מים זורמים, עובדה שהביאה להבלטת היתרון של מלון "למפל" על פני מלונות אחרים.

מצאתי בארכיון המדינה עוד רשימה לא קטנה של מלונות. אבל הרשים אותי במיוחד מבנה של מלון גדול בתל אביב, מלון הירקון שהיה כנראה מיועד באותה תקופה לקצינים בלבד.

העיר העברית הראשונה, הייתה תמיד עיר תיירות, וכשהמים התחילו לזרום בברזים, בבתי המלון על חוף ימה של תל אביב לא היה צריך יותר מזה.