ישראל בפני החלטות בן-גוריוניות

שיח היסטוריונים בשאלת תפקידם של מאורעות תרפ"ט (1929) בליבוי ופיתוח הסכסוך הישראלי ערבי, יוביל קרוב לוודאי למסקנה, שאותה מנסח פרופ' הלל כהן¹ בקרוב כך: "אי-אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ, בלי להבין את המאורעות הדרמתיים האלה. ... הסכסוך התחיל ב-1929...". מבחינה מעשית, השאלה היכן בדיוק התחיל הסכסוך, היא דיון סרק. אלימות ערבית נגד יהודים קדמה ל-1929, ושורשי המחלוקות התגלעו כבר בעקבות ההחלטה הבריטית לנתק את הגדה המזרחית (78% משטח המנדט) מארץ-ישראל ולהפכה בשלבים למדינת ירדן. לא פחות חשוב מכך הוא אירוע הפרת הסכם ויצמן- פייסל מ-1919 שאמור היה לספק את המצע להבנות מדיניות בארץ ישראל, ללא שימוש בכוח בין הצדדים. להערכתי אין בידינו כיום ולא יהיו גם בעתיד הנראה לעין, מספיק ידיעות עומק (להבדיל מנרטיבים מבויימים או מפוברקים) לגבי המניעים האמיתיים והשלמים לאירועים אלה. מרבית הדמויות המרכזיות כבר אינן בין החיים ופרשנויות על דבריהן ומעשיהן, הן בעיקר פונקציה של המסַפרים והמפרשים, דעותיהם ומטרותיהם בפרסום הדברים. תעודות שטרם פורסמו ותפורסמנה בעתיד הנראה לעין, אינן כל האמת. מאחורי תוכנן ועיתוי פרסומן מטרות פוליטיות ואחרות שלפחות חלקן ישארו סמויות מן העין.

העובדה שהמאורעות האלימים הללו נוצרו על-רקע הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי, שלו יסודות דתיים, פוליטיים אתניים ותרבותיים, אינה עומדת במרכז העניין. המוקד מהצד היהודי הוא רצון הציונות, התנועה הלאומית היהודית, ליישב יהודים בא"י ולחדש את החיים הלאומיים של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. המוקד מהצד הערבי הוא למנוע ולאיין מגמה זו, כאשר המצאת "עם פלשתיני" לצורך מיקוד והובלת המאמץ הערבי, היא חלק מהאמצעים המדיניים בהם משתמש העם הערבי במאבקו הלאומי. הציונות, בהסכימה לדון בתוכנית חלוקה שתספק בסיס גאוגרפי להסדר מדיני בין שתי התנועות, עשתה בכך מהלך שקול אך עתיר סיכונים שהוכיח את עצמו. סירוב הערבים לתוכנית חלוקה ובחירה בדרך הכוחנית ליישוב הסכסוך על-ידי הכנעת הציונות והעם היהודי, היא כיום אחת העדויות המעשיות היסודיות ביותר להוכחת העובדה שפני הערבים אינם להסדר של פשרה.

השערה זו מתחזקת כאשר מוסיפים לפרעות 1929 את ההתקפות האלימות הערביות נגד יהודים בתקופה שבין תחילת המאה ה-20 להחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. התמונה מושלמת כמעט, על-ידי הוספת פלישת הצבאות הערביים לישראל למחרת הכרזת העצמאות, ב-14.5.1948. בין פרעות תרפ"ט למלחמת השחרור אנו מכירים אירועים אלימים רבים בארץ בהם נתקפו אזרחים יהודים, שרבים מהם נטבחו על-ידי פורעים סדירים ובלתי-סדירים. התקופה הקשה ביותר היא מהומות 1939-1936.

להשלמת התמונה השלדית יש להוסיף את בגידת בריטניה בציונות, כאשר לאחר שקיבלה את המנדט של חבר הלאומים על הארץ (1922) בעקבות פרסום הצהרת בלפור, ניצלה את כוחה, שליטתה ועוצמתה הבינלאומית, לקריעת הגדה המזרחית של תחום המנדט מארץ -ישראל, והפיכתה לאמירות ההאשמית, ולימים לממלכת ירדן. למעשה בכך קבעה את המציאות הגיאו-אסטרטגית בתחום המנדט, ועיצבה דה-פקטו את הפתרון המדיני האפשרי היחיד. כל מה שעשתה לאחר מכן, לבדה או בסיוע ידידים מהעולם הערבי ומהעולם הכללי, הוא לאנוס את הפתרון הריאלי מעשה ידיה (במרמה) לסדר-אזורי אחר, בלתי-יציב ובלתי-סביר בעליל. במסגרת זו יש להסביר כל מה שמתחולל במאבק היהודי-ערבי מאז ועד עתה. לאחר הקמת המדינה, ובאין יכולת ערבית להכות את ישראל צבאית, הפכו הפרעות הבלתי-סדירות של ימי המדינה שבדרך, למלחמת טרור - מלחמה א-סימטרית שמוקדה מבחינת הערבים הם האזרחים היהודיים של מדינת ישראל².

שפה גלויה

מבחינה מעשית, הפרעות ביהודים ב-1929, שבאו על-רקע ניסיונות של התנועה הציונית להגיע להבנות מדיניות עם הסעודים על הסדר מדיני בין התנועות הלאומיות הערבית והיהודית, הוכיחו, מה שהתברר בהמשך כחוט השני העובר ביחסי העמים במשך למעלה מ-120 שנים ברציפות: היהודים והערבים לא מצאו בינתיים דרך הידברות (מערבית) לדיון ביסודות המחלוקת ביניהם לשם יישובה בדרכי שלום. זו הוכחה היסטורית ניצחת למקום ולמצב בו עומד הסכסוך מאז ועד עתה וקו מנחה לגבי הדרך בה על ישראל לנקוט מכאן ואילך. העויינות הערבית אינה עניין קצר-טווח והעיקשות הערבית אינה "תכסיס זמני", אלא חלק מאסטרטגיית המאבק, שהנחת העבודה התומכת בה היא שהזמן פועל לטובתם. הוכחות המראות מציאות זו בעליל, דוגמת: מאורעות 36' - 39', מאורעות 47' אחרי החלטת החלוקה, מלחמת השיחרור ובעיקר המלחמה בירושלים, מלחמות 56', 67', 68-9', 73', 2006, המבצעים בעזה בעשור האחרון ומלחמות הטרור לאורך כל התקופה שבין המלחמות, מספרים ומדבררים את המציאות בשפה גלויה וברורה.

מסקנתי האישית היא שאין למה להמתין עוד. התהליכים ארוכים וסימני השאלה בהם גדולים. לכן, יש לחתור להכרעות בנושאי המחלוקת בהתאמה עם העקרונות הציוניים וצרכי הבט"ל הישראלי, לרבות סיפוח איו"ש ובידול הרצועה מישראל תוך עידוד הגירה מרצון של תושביה למדינות אחרות בסיוע כלכלי ישראלי. הוצאת הערבים מקיבעונם מחייבת חתירה לניצחון ברור בכל עימות, כשניצחון פרושו מכות צבאיות קשות על כל תוקפנות, נזקים אנושיים וחומריים לכוחות הלוחמים ולזרוע השלטונית המקומית, ושינויים גיאופוליטיים בעלי משמעות אסטרטגית. אלה יעזרו לישראל להוכיח שהזמן אינו פועל לטובת הערבים. בחלק מהנושאים עושה זאת ישראל היטב - בצמיחה הדמוגרפית, בכלכלה, בעוצמה הצבאית והתעשייתית ובשנים האחרונות גם ביחסי החוץ. עתה עליה לבצע את המהלך האסטרטגי הגיאופוליטי הקריטי להמשך ההתפתחות החיובית מבחינתה: קביעה חד-צדדית של גבולות ביטחון ועידכון הדוקטרינה ההגנתית בהתאם³. המציאות המזרח-תיכונית והבינלאומית העכשווית מספקת לכך שעת כושר שאין להחמיצה.

ניצול שעות-כושר מקומיות כנ"ל, משרת היטב גם את המאבק מול אירן, שהוא מאבק בסקאלה שונה ומטעמים אחרים. אירן פועלת כמעצמה, שמבקשת להטיל את חסותה על האזור כולו. מאחר שישראל נתפסת כמכשול העיקרי בפניה בדרכה זו, בונה היא כחלק ממדיניות ההתפשטות הכללית שלה, שרשרת איומים סביב גבולות ישראל. בשלב ראשון מהווים איומים אלה מטרד, אך בהמשך מתעצמים הם והופכים לאיומים אסטרטגיים (איומים המשפיעים באופן גובר והולך על חופש ההחלטה והפעולה של ישראל). ישראל חייבת להסירם מגבולותיה בהקדם, כך שאם תידרש להיאבק ישירות באירן, לא תימצא במצב נחות, שבו היא מרוחקת מאוד ממרכזי האוכלוסייה והתשתיות הלאומיות האירניות, בעוד אירן ניצבת באופן ישיר או עקיף על גבולותינו צרי המידות. ישראל גם חייבת למנוע מצב שאירן יכולה להסתתר בדרך כל שהיא מאחורי העובדה שעושי-דברה פועלים נגד ישראל מטריטוריה "שלישית", כביכול ללא גיבוי וחסות מלאים של אירן, משמע ללא אחריות ישירה שלה.

כידוע, אירן היא מדינה שיעית החותרת להגמוניה שיעית בעולם המוסלמי. מולה נצבות הקבוצות הסוניות העוינות אותה ומבקשות למנוע הגמוניה אזורית זו, בין היתר באמצעות תמיכה אמריקנית ושת"פ עם ישראל. מורכבות התסביכים בעולם המוסלמי, מקשים על המדינות הסוניות לקבל את ההחלטות הדרושות לביסוס והנעת שיתופי פעולה אלה, ובכללם התנערות בפועל מהתניית שיתוף הפעולה ב"תשלום" ישראלי עבורו במטבע פלשתיני. בהיערכותה למאבק באירן, ביסודו של דבר, נשענת ישראל על ארה"ב, אולם זו עשויה להיות השענות חלקית וזמנית. שכן, לנוכח המשבר הפוליטי הפנימי בארה"ב, אין איש יודע מה יתחולל בה אחרי בחירות 2020, ובאיזו מידה תתמיד ידידה זו שלנו במדיניותה האוהדת העכשווית, או בנכונות לנהל מאבק אמיתי בתוכניות הגרעין ובהתפשטות האירנית. אסור לישראל להגיע למצב של עימות מול אירן, כאשר על גבולותיה הקרובים מוצבים איומים אסטרטגיים, שהפעלתם בהשראת אירן, תוביל למלחמה ב-4 עד 5 חזיתות בו-זמנית.

אנו ערב בחירות אשר תכרענה איזו מגמה בישראל תנהל את המדינה ב-4 השנים הבאות: "מגמת אוסלו" - תבוסתנות פרו-אירופית, חסרת מעוף וחסרת עמוד שדרה, או מגמה לאומית-ימנית מתונה, שתקדם את ההכרעות הדרושות לייצוב מצב הביטחון הישראלי לאורך זמן מבית ומבחוץ ותשנה את המאזן האסטרטגי הקיים בין מדינות האזור. אם לא תוכר ישראל כמעצמה אזורית בזכות עמדותיה ומעשיה, יהיה מצבה קשה עד בלתי-נסבל. היא לא תוכר ככזו אם לא תשכנע בזכותה להכרה זו ידידים ואויבים כאחד. כמעצמה אזורית, ישראל אינה יכולה לראות את ליבת תנאי קיומה נתונה בידי הפלשתינים, שמטרת היסוד שלהם היא כיליונה⁴.