מאמר נוקב המעלה אי-נוחות משפטית

קובץ המאמרים הרב תחומיים עוסק בסוגיית היעלמותם/חטיפתם של ילדים מקרב העולים, רובם מתימן בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה, כשהקו המוביל מכוון לחטיפה. מאמרו יוצא הדופן בהתייחסותו לסוגיה הוא של דב לויתן המסביר ש"כבר בראשית שנת המדינה היה מקום לערוך חקירה מקיפה וממצה של הפרשה. כמו-כן אבקש להסביר כי באותה תקופה לא בוצעה חקירה כזו, בין השאר ממניעים פוליטיים" (עמ' 435). לעומת זאת "חקירה בזמן אמת הייתה מאפשרת לאתר את המסמכים הרלוונטיים בלי קשיים מיוחדים" (עמ' 473). כלומר, מדובר באנדרלמוסיה ארגונית שכללה שיבושים, אך לא היעדרות ילדים בשל חטיפתם, במסגרת "אימוץ מזדמן" או כל שכן - חטיפה יזומה.

במאמר זה אני מוצא לנכון להתייחס אך ורק לאחד מ-15 המאמרים (מספר שאינו כולל "אפילוג דיאלוגי" ו"אחרית דבר") והוא מאמרו של בועז סנג'רו על דוח ועדת קדמי, שבכתיבתו הפובליציסטית (אחריה אני עוקב בהארץ) ניכרת עמדתו האמיצה על תחלואי המערכת משפטית, ליקויי משפט והפגיעה בחזקת החפות.

ללא כחל וסרק כותב סנג'רו בעברית, שגם מי שאינו משפטן אמור להבין את עוצמת חומר הנפץ של כתיבתו כלהלן: "המסקנה המרכזית שאליה הגעתי דרך ניתוח הדוח עצמו, בהתבסס על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי, היא שעבודת הוועדה לקויה בליקוי היסודי ביותר שבו עלולה ללקות ועדת חקירה", היעדר כל חשד. ההנחה הבסיסית ביותר בעבודת חקיקה - כל חקירה - היא שככל הנראה משהו אינו כשורה ויש לחקור את העניין עד תום, ואם ישנם אשמים - למוצאם. אמת, תיתכן חקירה שבסיומה יתברר שלא היה בסיס לחשד. הפרשה שלפנינו, כבר על פניה, כמפורט בפתיח, אינה מתיישבת עם קביעה זו" (עמ' 477, בפתיח מצין סנג'רו שלושה מספרי ילדים שנעלמו: בין 2,000 ל-5,000, ו-1,033 על-פי נתוני הוועדות).

"הדוח מותיר שאלות כבדות משקל רבות בלתי פתורות, והוועדה לא הפעילה פרדיגמה של חשד כלל ועיקר", ממשיך ומציין סנג'רו ואף גורס בחדות "הרושם החזק שיוצר הדוח הוא שהוועדה לא באה לחקור את הדברים לעומקם, אלא באה להסביר ולשכנע כי בעצם השד אינו נורא כל כך, אינו נורא כלל, ובעצם כלל אינו שד אלא שה תמים" (שם).

באופן יותר פרטני מסביר המחבר של "כל אורך הדוח מלוות אותנו הנחות תקינות המנהל ואמינות התיעוד (רישומים שונים בנוגע לפטירה ולקבורה), ומשמשות להנחת המבוקש. הוועדה מסתמכת על תיעוד שנעשה בתקופה שבה נעלמו הילדים, ובנוגע ל-93% מהילדים היא מסיקה שנפטרו כבר אז. אף אם מתייחסים בכובד ראש לטענות כי הדברים לא התנהלו כשורה, בין שזו הייתה חטיפה ממסדית ובין שהייתה "רק" אדישות ממסדית לחטיפה "מזדמנת" של תינוקות ומסירתם לאימוץ, אז ההסתמכות על התיעוד מאותה התקופה היא בעייתית מאוד. מי שמסוגל לחטוף או לעצום את עיניו נוכח חטיפה, ודאי מסוגל גם לערוך תיעוד שאינו משקף את המציאות או לאפשר את עריכתו" (עמ' 477 - 478). סנג'רו מעלה תמיהות הכרחיות מעצם השמדת ארכיונים "מתחת לאפה" בזמן פעולתה של הוועדה ש"אינה מעוררת בקרב חבריה חשד ממשי" (עמ' 478).

ביחס לסוגית האחריות הפלילית הוא מסביר שהיא "יכולה להיות מבוססת גם בהעדר כל "כוונה" כך שמדובר באדישות, כך שמדובר ב"קלות דעת", כך שמדובר ב"עצימת עיניים" וכך אפילו כשמדובר ב"רשלנות" בלבד". נקודה נוספת שהוא מאיר היא התעלמות הדוח "מהאפשרות של חטיפה מכוונת, שלא אורגנה על-ידי הממסד אלא על-ידי אנשים פרטים, כשהממסד אדיש או עוצם עיניו ומאפשר זאת, או לכל הפחות-רשלן" (שם).

מבחינה מספרית הדיון נסב על 1,053 תינוקות (20 מהם בחאשד שבתימן) שבנוגע להם הוגשו תלונות לשלוש הוועדות, כשהאחרונה שבהן, ועדת החקירה נתנה אימון כי רובם נפטרו וכי "רק 56 נותרו עלומים. בצירוף 13 התינוקות שהוועדה קובעת שנותרו "עלומים" מבין 20 התינוקות שנעלמו בחאשד במהלך העלייה לישראל, מדובר ב-69 "עלומים"... לשיטתה, היעלמות רובם המכריע של התינוקות (חוץ מ-69 ה"עלומים") אינה אלא "היעלמות להורים", ו"היעלמות אינה תולדה של חטיפה או גניבה מכוונת, אלא של ניתוק קשר בין ההורים לתינוקות ואי הקמת גוף שומר קשר ומאתר במקרי הצורך" (עמ' 480).

העדר כל חשד מול 'אמינות' התיעוד

לקביעה שהתינוקות, שלכאורה, נעלמו בעצם נפטרו "הסתפקה הוועדה בסימונים של אלמונים בכתב יד בתעודות העולה, שלפיהם התינוקות נפטרו בתאריכים נקובים". את זאת מבקר זאת סנג'רו: "אם אכן נחטפו ילדים, למה מצפים חברי הוועדה? לכך שהעומדים מאחורי החטיפה ירשמו בתעודת העולה כי התינוק נחטף בתאריך כלשהו ונמסר למשפחה מאמצת" (עמ' 481)? ביחס ליומני קבורה משוחזרים (כמו למשל במקרה של בית הקברות בפרדס חנה) מעלה המחבר את השאלה המתבקשת "הכיצד נעלמו יומני הקבורה המקוריים? האם הם הושמדו? מתי? על-ידי מי? ומדוע בכלל שוחזרו יומני הקבורה? מתי? על-ידי מי? ללא מענה על קושיות אלו, אין טעם שוועדת החקירה (שאינה מניחה את המבוקש) תתבסס על שחזור חשוד שכזה, ואם מניחים שייתכן שהדברים התנהלו שלא כשורה, אזי השחזור הזה חשוד מאוד" (עמ' 482 - 483).

קושי איתור מקום הקבורה היא סוגיה בפני עצמה. צודק כמובן סנג'רו המסביר ש"יתכן שדווקא אי-היכולת לאתר את מקום הקבורה באמצעות התיעוד ה"אמין", מלמדת שבעצם אינו כה אמין". דוגמה בהקשר זה נסבה על רישום פטירה בבית חולים רמב"ם בו נכתב ש"שמחה אספרנס מאיר, מבית עלים פרדס חנה, בת 1.5 שנים, נפטרה ביום 5.2.1951 ונקברה (הדגש במקור)".(עמ' 483). לאור קביעת הוועדה ש"רישום הפטירה ביומן בית החולים רמב"ם הינו רישום מקורי, רציף וראשוני (חתום בידי רופא) ואין שמץ של ראיה המכרסמת באמינות תוכנו", תוהה נכונה סנג'רו -"האומנם מקובל שבבית חולים (בשונה מבית קברות) מתועדת לא רק פטירה אלא גם הקבורה? מה לרופא בבית קברות" (עמ' 483 - 484)?

סוגיית שליחת צווי גיוס, כמו גם רישום במרשם התושבים כחיים של מי ש"נעדרו" מעילה תמיהות לנכונות המידע על העדרות. סנג'רו מתקיף הסוגיה עקרונית וטוען ש"ניתן וצריך היה לבדוק אם התופעה כזו התרחשה גם אצל אחרים. האם התקבלו במשרד הפנים תלונות על משלוח צווי גיוס למתים שאינם קשורים לפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן? בהיעדר חשד, הוועדה משמשת כבית משפט המתייחס אך ורק לחומר שבפניו ולהסברים החלקיים ומעוררי הספק שהמציאו אנשי משרד הפנים בדבר "יישום לקוי של נוהלי הדיווח על פטירה", ואינה מוסיפה וחוקרת דבר" (עמ' 484).

הזמנה לעדות

בסוגיית ה"אימוצים" נכתב בדוח הוועדה ש"הגורמים שאליהם פנתה הוועדה בעניין זה במשרד הסעד הצטמצמו להצגת החומר שנמצא תחת ידם, ולטענה של הוועדה, לא נרתמו גופי משרד הסעד אליהם פנתה הוועדה להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה באיתור ובהשגת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה ולא נותר אלא להצטער על כך". מתחייבת התמיהה הבאה: "איזו מין חקירה זו, שבה לא משתמשים בסמכויות הקבועות בחוק ולא כופים על אנשים לשתף פעולה, וזאת אפילו כשמדובר במשרד ממשלתי" (עמ' 488)?

איפה יוס'לה?

דוח הוועדה מציין שהוועדה פנתה לגופי המודיעין הממלכתיים וביקש סיוע והסתבר "כי גופים אלה לא התבקשו בשעתו, לאמור בעת התרחשות התופעה בפועל, לקיים חקירה פרטנית או אחרת, ובפועל לא קוימה חקירה בעניין זה ובמסגרתם ואין ברשותם חומר העשוי לסייע לוועדה" (עמ' 489). כל מי הקורא שורות אלו בהכרח יסכים לרלוונטיות הטענה הבאה: "בזיכרון הישראלי הקולקטיבי עדיין חרות מקרהו של הילד יוס'לה, אשר נחטף לחו"ל בראשית שנות ה-60 . מדינה שלמה עסקה בפרשה זו לאורך זמן, ו"גופי המודיעין הממלכתיים לא רק "התבקשו לחקור את הפרשה", אלא אף חקרוהה, פיענחוה ומצאו את הילד". כיצד אם כן כשמדובר בכאלף מקרים או 69 עלומים, לא הייתה מעורבות מוסדות אלו?!

מסירה מזדמנת לאימוץ

בדוח הוועדה עולה הבעיה הבאה: "קשה לברר היום, מדוע השלימו בשעתו העובדות הסוציאליות עם חוסר המעש שגילו הגופים שנשאו באחריות לקליטתם של עולי תימן, בכל הקשור לשמירת הקשר בין התינוקות למשפחותיהם ולאיתור ההורים והתינוקות במקרים של אובדן הקשר ביניהם, ומדוע לא הקימו בשעתו קול זעקה בעניין זה, אלא בחרו בדרך של מסירה מזדמנת לאימוץ (באותם מקרים שבהם אכן נמסרו התינוקות לאימוץ)".

סנג'רו מתקשה לקבל את המונח החוזר על עצמו עשרות פעמים - "מסירה מזדמנת לאימוץ", וכותב חד וחלק "יוזכר כי לא מדובר במסירה מזדמנת של חתולים נטושים על-ידי אגודת צער בלי חיים, אלא במסירה של ילדים שלא בהסכמת הוריהם, ואפילו בלי שנעשה מאמץ רציני לאתר את ההורים, שזהותם לא ידועה" (עמ' 492). זאת ועוד, ביחס לטענת הדוח שקשה לבוא בטרוניות להנהלות בתי החולים העמוסות לעייפה בטיפול בחולים. בצדק סנג'רו עומד על הדמגוגיה הגלומה במשפט זה מעצם השמת כל מכלול העובדים בסל אחד של העומדים למול כובד משא העבודה ותמה - "כולם כאחד היו טרודים במלאכת הקודש של הטיפול הפיזי בחולים, לצד הרופאים והאחיות, עד כי לא נותר להם פנאי לרשום כראוי את פרטי הילדים המאושפזים ולאתר את הוריהם? ואם הם היו כה עסוקים, הכיצד בכל זאת מצאו פנאי למחוק את פרטי הילדים שנמסרו ל"אימוץ מזדמן" היישר מבית החולים, כך שלא יהיה ניתן להתחקות אחריהם לאחר מעשה" (עמ' 493)?

בעיית איתור ההורים

מחד-גיסא, מציינת הוועדה שלפי רשומות בתי החולים נרשמו התינוקות "בעת קבלתם בבתי החולים בשמותיהם המלאים, מספר תעודת העולה/או מספר כרטיס 'פנימי' במחנה העולים" (עמ' 493), כשבנוסף לכך מצוינת העובדה, שבמחנות העולים "הוכרחו העולים למסור את ילדיהם לבתי תינוקות שהוקמו במחנות, בטענה שהדבר הכרחי לשמירת בריאותם" (עמ' 494), ולכך נוספת טענת הקשר הרופף בין מחלקות הילדים בבתי החולים להנהלות בתי התינוקות מהם אושפזו התינוקות.

נוכח אי-המאמץ להודיע למשפחות על פטירת יקיריהם מעלה סנג'רו הטענה "שמא היה הקשר "דל ורופף" (אם בכלל) "משום שכלל לא הייתה כוונה להחזיר (ולקבל) את התינוקות מבתי החולים אל בתי התינוקות"? ונוכח טענת הפיכת התינוקות למנותקי קשר עם המשפחות הביולוגיות הוא טוען: "ועדת חקירה, מעצם היותה ועדת חקירה ולא ועדת הסברה, הייתה חייבת לבדוק את האפשרות שלא דובר במצב שבו "לא ניתן לאתר את משפחותיהם, אלא במצב שבו לא כל כך רצו לאתר את משפחותיהם. הוועדה מתעלמת לחלוטין מהאפשרות של ניצול לרעה של המצב ("קשר רופף" וכו') לשם הפקעת תינוקות מהוריהם ומסירתם לאימוץ (מזדמן"?) (עמ' 495). יריעת ההתייחסות המשפטית של סנג'רו היא ארוכה ויסודית ורק ממנה ניתן ללמוד על חומרת התנהלות ועדת החקירה.

לקראת סיום אביא שתי טענות יסוד משפטיות שלו כלהלן: "חברי הוועדה נתפסו לשתי טעויות בסיסיות: האחת - בחינת הפרשה כשופטים ולא כחוקרים או לא כשופטים חוקרים, האחרת - הטלת נטל ההוכחה על הטוענים שהדברים התנהלו שלא כשורה" (עמ' 509).

לסיום, אביא ציטוט חשוב מאין כמותו מהערת שוליים (מהעמוד האחרון של המאמר) המביא ממאמרם של גבאי ושנהב מסקנות על דוחות ועדות החקירה באשר הללו "תופסות עצמן כמוסד המשמש להגברת היעילות של אכיפת שלטון החוק וכממלאות פונקציה של הבטחות תקינותו של הסדר החברתי ה"ממלכתי", ומכאן מסיק סנג'רו ש"ועדת קדמי לא ראתה סכנה לשלטון החוק ולסדר החברתי ה"ממלכתי" במה שנעשה לעולי תימן לפני יובל שניים, אלא במה שעשו הרב עוזי משולם ואנשי עמותת משכן אוהלים ביהוד בשנת 1994"(עמ'529).

אם ציינתי את שמו של עוזי משולם, זו הרי סיבה לכתיבת לפחות עוד מאחר נוסף לביקורת הספר המתייחס לפועלו (יש להמתין להמשך סדרת המאמרים).