ג'ו ביידן תיאר בצורה חיה את הסיפור בפני 400 איש שהתכנסו באולם של קולג' מקומי. גנרל בעל ארבעה כוכבים ביקש ממנו, כאשר היה סגן הנשיא, לטוס לחבל קונאר המסוכן שבאפגניסטן כדי להוקיר את גבורתו של סרן בצי. הקצין ירד במורד עמק שעומקו 20 מטר, תחת אש אויב, כדי לחלץ את גופתו של אחד מעמיתיו ונשא אותו בחזרה. הגנרל ביקש מביידן להעניק לו את כוכב הכסף לגיבור, אשר סירב תחילה לקבל אותו: "הוא מת! הוא מת!", אמר בטענה שנכשל. דממה השתררה באולם. "בשם אלוהים, זה נכון. המילה שלי בתור ביידן".
בעיה קטנה, בדק ומצא וושינגטון פוסט: כמעט כל הפרטים לא נכונים. ביידן ערבב מרכיבים משלושה סיפורים שונים. ביידן ביקר בקונאר ב-2008, בטרם נבחר לסגנו של
ברק אובמה. החייל בו מדובר היה קייל ווייט, איש חילות היבשה בן 20, לא קצין צי מבוגר בהרבה. הוא מעולם לא קיבל את כוכב הכסף מידי ביידן, אלא – שש שנים מאוחר יותר – את מדליית הכבוד, האות הגבוה ביותר בארה"ב, מידי אובמה.
השורה התחתונה: בתוך שלוש דקות ביידן מסר פרטים שגויים על המועד, המקום, מעשה הגבורה, סוג האות, זרוע הצבא ודרגתו של המקבל, כמו גם על חלקו שלו בכל הסיפור. המרכיב הנכון היחיד: בשנת 2011 העניק ביידן אות גבורה לרב-סמל צ'אד וורקמן, גם הוא מזרוע היבשה, אשר סבר שאינו ראוי לו. הקמפיין של ביידן לא הכחיש אף אחד מן הפרטים שהעלה הפוסט.
ביידן בן ה-76 נאבק לאורך הקמפיין שלו, במוקדמות המפלגה הדמוקרטית, עם פליטות פה ואמירות שגויות, אשר הבליטו את גילו המתקדם. אם ייבחר, הוא יהיה האדם המבוגר ביותר שנכנס אי-פעם לחדר הסגלגל. במבט רחב יותר, מציין הפוסט, עולה השאלה האם אלפי הכזבים וחוסר הדיוקים של הנשיא
דונלד טראמפ יצרו את קנה המידה על פיהם יש לבחון מועמדים אחרים. כלומר: טראמפ אחראי מאז תחילת כהונתו ל-12,000 אמירות כאלה; האם מי שמכזב/מבלף/טועה "רק" כמה מאות פעמים הוא מועמד ראוי לשבח?
מה באמת קרה ב-2008
ביידן משתמש בסיפורי גבורה צבאיים כדי לתקוף את הגרסה של טראמפ לפטריוטיות. שניהם לא שירתו בצבא, אך ביו ביידן – בנו של סגן הנשיא לשעבר, אשר מת מסרטן מוח בשנת 2015 – הוצב בעירק ב-2008 כעורך דין צבאי. ביידן מסיים כמעט כל נאום במילים "האל יברך את חיילינו". ואת סיפור הגבורה באפגניסטן הוא מציג כדי להבליט את עמודי היסוד בקריירה הארוכה שלו: מומחיות ביחסי חוץ, פטריוטיות והתגברות על אובדן.
ביידן תיאר לראשונה בפומבי את ביקורו בקונאר זמן קצר לאחר שובו מאפגניסטן. הוא טס – יחד עם הסנאטורים צ'אק הייגל ו
ג'ון קרי (לימים שרי ההגנה והחוץ בממשל אובמה) – במסוק לבסיס נראיי, לא הרחק מגבול פקיסטן. הם נכחו בטקס בו העניק גנרל דייוויד רודריגז את כוכב הארד למיילס פולץ, אשר חילץ את טומי אלפורד תחת אש הטליבאן; שני לוחמים אחרים נהרגו. פולץ אומר, שהיה זה אירוע חמוץ-מתוק מבחינתו: "זה היה כאילו שהמדליה סייעה להשקיט את רגשי האשמה על כל הדברים שלא עשיתי באותו יום". ביידן מצידו חזר מהביקור מלא חששות שארה"ב מפסידה באפגניסטן ונרגש מאוד מהטקס.
דומה שהוא הפסיק לספר את המעשה עד קיץ 2016, כאשר טראמפ זינק בסקרים. ביולי הוא סיפר אותו באוסטרליה בטקס לזכר מלחמת העולם השנייה. בגרסה הזאת, הוחלף פולץ הצעיר בקצין צי מבוגר בהרבה, שלדברי ביידן עלה מתהום בעומק של 60 מטר וחילץ את חברו שמאוחר יותר מת מפצעיו. כוכב הארד שודרג לכוכב כסף. וכעת, לפי ביידן, הוא עצמו העניק את העיטור לקצין שטען שאינו ראוי לו.
בחודשים הבאים, כאשר מערכת הבחירות הלכה והקצינה, הסיפור הפך ליותר כואב ופחות מדויק. בעצרת של
הילרי קלינטון בתחילת אוקטובר, הגיב ביידן על הערות של אנשי טראמפ לפיהן יש חיילים שאינם די חזקים מבחינה נפשית כדי להתמודד עם הקרב. הוא חזר על הסיפור, אך הפעם העתיק אותו מאפגניסטן לעירק, ובמקום לחלץ פצוע – קצין הצי חילץ גופה. "הוא מת, הוא מת, המדליה לא מגיעה לי", ציטט ביידן את הסרן, הניף את אגודלו וצעק: "כמה לילות ללא שינה עבר הבחור הזה כאשר המראה הזה למול עיניו?!". הפוסט מציין ביובש: אין כל תיעוד של סרן בצי שקיבל עיטור בעירק בנסיבות אלו.
שלושה שבועות מאוחר יותר, בעצרת של ג'ייסון קנדר – אשר לחם באפגניסטן והתמודד לסנאט במדינת מיזורי – סיפק ביידן את גרסת אפגניסטן וגרסת עירק בזו אחר זו באותו נאום. תחילה היה זה הסרן בצי שחילץ פצוע בקונאר, ולאחר מכן – קצין היבשה, הגופה ועירק. הפעם הוסיף ביידן את "באלוהים, זו האמת". ושני הקצינים, טען ביידן, אמרו שאינם זכאים לעיטור.
מה באמת קרה ב-2011
כעת, בקמפיין שלו-עצמו בניו המפשייר, נתן ביידן בחודש שעבר את הסיפור בו פתחנו. מישהו שאל על מחלות נפש, וביידן דיבר על פוסט-טראומה והמחיר הכבד של המלחמות בעירק ובאפגניסטן. הוא שלף מכיסו את סדר יומו, ואמר שמזה 13 שנים הוא מעדכן מדי יום את מספר ההרוגים בשתי המלחמות. "אין דבר שמרגיז אותי מאשר לומר 'בערך 6,000 נהרגו2. לא, המספר נכון להיום בבוקר הוא 6,883", אמר. ואז נתן ביידן את הגרסה האחרונה והכי לא-מדויקת של הסיפור.
הגרסה הנכונה – והמרגשת לא פחות – היא זו שביידן סיפר הכי פחות, קובע הפוסט. המקום היה מחוז וורדאק, מדרום-מערב לקאבול. מקבל העיטור מידי ביידן היה צ'אד וורקמן בן ה-35, שרץ לתוך רכב בוער כדי להציל את חברו הפצוע, אך היה זה מאוחר מדי, וגם את הגופה לא ניתן היה להוציא. מפקד המחלקה של וורקמן אמר לו שביידן עומד להעניק לו את כוכב הארד, וורקמן חשב שאינו ראוי לעיטור אך לבסוף קיבל אותו. וורקמן אמר לביידן, שהוא אינו רוצה את העיטור וביידן השיב: "אני יודע". שמונה שנים מאוחר יותר, וורקמן זוכר כיצד ביידן הביט בו: "היה לו מבט חודר. הרגשתי שהוא מבין אותי".
