ההצגה המסיימת של תלמידי מחזור תשע"ט בסטודיו
יורם לוינשטיין מגלה אותם במלוא בשלותם, בהיותם שחקנים מיקצועיים ראויים לכל דבר. כל שחקן בהצגה זו מגלם את תפקידו כמו היה הדמות ההיסטורית האמיתית.
בחירת הבימאי
רפי ניב ב-
אליקו לוי לתפקיד צ׳כוב, בהיותו כה דומה למחזאי, שאת ציור דיוקנו רואים על הבימה, היא מושלמת. כך ליהוק כל שאר השחקנים.
גיא דמידוב נפלא כקונסטנטין סטניסלבסקי מצליח להחצין את גחמותיו של השחקן-הבימאי הנודע, ואת נחישותו לדבוק בשיטתו, שהפכה למובילה בתחום התיאטרון במהלך המאה ה-20. שיטתו השפיעה על בימאים רבים כמו איליה קאזאן, לי שטרסברג וסטלה אדלר. נחישותו של סטניסלבסקי גרמה לחיכוכים עם צ׳כוב, מה שבא לידי ביטוי במחזה של דרייבר והאדוו, בתרגומה הקולח של
עינת ברנובסקי.
אדם אלשיר הכה מרשים כמחזאי הדגול מקסים גורקי,
יוסיאל נאמן עם קולו הכה מיוחד ואיכותי כסופר איוון בונין,
מתנאל לייני כולדימיר נמירוביץ׳, שניהל (והקים יחד עם סטניסלבסקי) את התיאטרון האמנותי של מוסקבה. הוויכוחים בין צ׳כוב לסטניסלבסקי במיפגש שלהם ביאלטה, כמו היחס המתנשא של טולסטוי לצ׳כוב, והאיבה כלפי עומדים ברקע סיפורו האישי של צ׳כוב עצמו.
צ׳כוב נולד ב-1860 ברוסיה למשפחה דלה שבהמשך התרוששה. תחילת כתיבתו את הסיפורים הקצרים היוותה את המטה הכלכלי היחיד למשפחתו. למעשה, בסיפוריו הקצרים הנפלאים ומלאי ההומור, הוא שיצר את זרם הסיפור הקצר בספרות. עם זאת סיים את לימודיו כרופא, ועבר לגור בכפר ליד מוסקבה. היכרותו את חיי האיכרים והעניים, הרופאים וקציני הצבא היא שתופסת את המקום המרכזי במחזות שכתב. המצב הקשה בו נתונים הכפריים, חוסר התקווה שלהם לשנות ולהיטיב את מצבם - אלה מהווים את הבסיס למחזותיו, ואת הסיבה להצלחה הגדולה שלהם מאז ועד היום. לכך שמעלים אותם ללא הרף בעולם כולו. כמו גן הדובדבנים, השחף, שלוש אחיות ו-הדוד וניה. במחזה של דרייבר והאדוו נפרשת יריעת המילייה של מוסקבה אז, של אותם ששמעו על המחזה החדש של צ׳כוב "שלוש אחיות" וכולם היו תאבים שיעלהו בתיאטרון שלהם, או לשחק בו.
את אחותו הנאמנה והדואגת של צ׳כוב מאשה, מגלמת ברגש רב ובדבקות
אלי סטין, תוך המחשת האהבה הגדולה ביניהם, עד שלא חפץ בשום בת זוג להינשא לה. מאשה היא כמו אימא אוהבת וצ׳כוב כמו בנה הסורר, הממשיך לעשן חרף מחלת השחפת שתקפה אותו כבר ב-1885. זאת - עד שהשחקנית אולגה קניפר נדבקה אליו ולא הרפתה, עד שנישא לה, שלוש שנים לפני מותו ב-1904.
עמית יגור היפה והנשית משחקת את אולגה בנסיונה תוך מניפולציות רגשיות לתחמן את המחזאי שיעניק לה את התפקיד הראשי בשלוש אחיות. במציאות הנישואים קרו מאוחר יותר, אך היא זכתה לככב במחזותיו. לעומתה, אשתו של סטניסלבסקי, השחקנית הראשית שלו, לילין (
נלי מירה רובין בעלת הקול המקסים בקטע בו היא שרה) לא זוכה באהבת בעלה. בעוד בלילות מבלה השחקן-הבימאי בעת שהותו ביאלטה עם המשרתת הצעירה והחטובה אך הטפשונת בביתו של צ׳כוב - פיוקלה (
גל מלכה המדהימה ביכולת קומית מלהיבה וכובשת).
אילן זכרוב כ-לוצקי התפרן מעורר הרחמים, ו
אמיר חורי כ-מוסקובין, מעשירים את שלל הדמויות במיפגש עם צ׳כוב ביאלטה - המיקום בו נערכה בפברואר 1945 ועידת הפיסגה של סטאלין, צ׳רצ׳יל ורוזבלט לקראת סיום מלחמת העולם השנייה.
בתמונה המכילה חיפוש אחר האושר שחולף ונעלם, בחוסר התקווה והביטחון של הסופר, ברדיפת הברנז׳ה המוסקבאית אחר יצירות הגאון המיוסר, מאירים את המחזה בן זמננו בהומור ובצחוקים שהם מעניקים לצופים
גל מלכה ו
אמיר חורי בתפקידים קומיים להפליא. חורי - כמעט ללא מילים - אבל עם איזה עושר של ביטוי פיסי, אקרובטי, כמו היה לב הופעת קרקס. אמיר הוא שחקן ענק, גם אם תפקידו לכאורה קטן במיכלול הצגה זו, אך כמו שנאמר "אין תפקיד קטן. יש רק שחקן קטן". והוא אכן בעל כשרון ענק, שאינו זקוק למילים כדי להדגים אותו, ובמה שהוא נוסך בהצגה. עם זאת, גל מלכה, בכשרון קומי עילאי, בטקסט בו היא מדגימה שטותניקיות ואווילות - גם היא מצליחה נפלא להעניק למחזה (כמו חורי), את הפן הקומי המהווה את האיזון בין הבנאלי חסר התקווה לבין ההומור הנפלא, שצ׳כוב כה שאף להיות מתויג בו ככזה - מחזאי בעל הומור.
יוצרי ההצגה כמו מעצבת התפאורה
סבטלנה ברגר, שנצמדה לשיטתו של סטניסלבסקי: התמקדות במיעוט פרטים תוך ריאליזם נוקב, כמו עם הפרחים של העץ היפהפה שכיסו גם חלק מהגינה-הבמה, או הגשם השוטף בסיום ההצגה, ששטף את הבמה כליל. כך תרמו את הכניסה לתקופה גם התלבושות המפוארות האותנטיות שעיצבה בדיוק רב
יהודית ארנון, שהעניקו לדמויות ריאליזם נוסף לתמליל; כך גם הניהול המוסיקלי של אליעד אדר, ועצוב התאורה היפה של אמיר קסטרו. כל אלה, בצירוף הכשרון והדבקות בכניסה לדמות של כל השחקנים - הם הסיבה לרוץ לראותה. או שהיא תאומץ בידי תיאטרון רפרטוארי כמו הצגות בשנים עברו מבית היוצר של הסטודיו, ובכך יזכו כולם לחזות בחוויה הזו.
הצגת "צ׳כוב ביאלטה" היא פנינה תיאטרלית משובחת ביותר ברמה מקצועית להפליא, המציגה פן חדש של צ׳כוב, פחות ידוע, המכילה אלמנטים מנוגדים המשלימים זה את זה, של הרובד האנושי שאפף את אנטון צ׳כוב ב-44 שנותיו הקצרות. הצגה שבוגרי סטודיו יורם לוינשטין גורמים שתתנוסס בראש רשימת ההצגות של הסטודיו שתיזכרנה עוד זמן רב כהישגים מופלגים.
