ואם בעניין בית הביטחון של מושב בית יוסף עסקינן, אי-אפשר להתנתק מסיפורו ההיסטורי של המושב. המושב בית יוסף עלה על הקרקע סמוך לנחל הירדן בעמק בית שאן ב-9 באפריל 1937. היה זה המושב הראשון שהוקם במסגרת "חומה ומגדל" (השביעי במספר). במלחמת העצמאות הותקף הישוב קשה על-ידי צבאות ירדן ועירק, נעזב וננטש על-ידי מייסדיו וראשניו אולי זו הסיבה שבשנות המדינה הראשונות סיפורו של המושב בית יוסף ומתיישביו הוצנע, יש שיגידו הושכח, ונעלם מדפי ההיסטוריה ומהתודעה.
הרקע להקמת המושב
הימים ימי המאורעות 1936-1939 ועדת החקירה הממלכתית הבריטית - "ועדת פיל" - ממליצה על חלוקת שטחי ארץ ישראל לשני העמים, השלטון הבריטי מגביל עליית יהודים לארץ ישראל והמוסדות הלאומיים מקבלים החלטה נחושה להקים ישובים "בן לילה" כדי לקבוע עובדות בשטח ולבסס בכך את האחיזה ואת פריסת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הציוד שהיה דרוש להקמת היישובים הוכן מראש, וכך התאפשרה הקמה זריזה של כל ישוב. מבצע הקמת הישובים בין לילה ובמשך היום שלאחריו, כונה, כידוע, "חומה ומגדל", ובמסגרתו הוקמו כ-52 ישובים רובם באזורי ספר ובאזורים לא מיושבים.
בין ראשוני הישובים שהוקמו במסגרת "חומה ומגדל" (השביעי במספר) היה מושב העובדים בית יוסף. בית יוסף היה למעשה המושב הראשון שהוקם במסגרת "חומה ומגדל" הוא הוקם סמוך לנהר הירדן כחלק משרשרת "יישובי מגן וביטחון" שהוקמו לאורך הירדן מעין גב בצפון ועד לטירת צבי בדרום. המושב הוקם על-ידי חברי "ארגוני הצפון" (הצפון א' והצפון ב') ביוזמתה של "תנועת המושבים". למושב הוקצה שטח של כ-4,000 דונם שרכשה קק"ל עוד בשנת 1933 באזור הכפר הערבי ג'בול בנפת ביסאן (בית שאן).
בית יוסף עולה לקרקע
ההכנות וההתארגנות לעליה לקרקע של בית יוסף נעשו בקבוצת גשר-דלהמיה, בסיוע מאות חברים מקיבוצי ויישובי עמק הירדן וכן ממשקי גוש חרוד: עין חרוד, תל-יוסף, גבע, בית אלפא וכפר יחזקאל. ביום העלייה לקרקע, כאמור ב-9 באפריל 1937 כ"ח ניסן תרצ"ז, יצאו מגשר משאיות ועליהן הציוד הדרוש להקמת ישוב "חומה ומגדל".
אברהם הרצפלד שהיה אז מראשי "המרכז החקלאי" מספר על העלייה לקרקע של בית יוסף: "השטח היה מלא קוצים ודרדרים בגובה קומת אדם. נאלצנו איפה לגייס כמה מאות אנשים ולאחר שסיימנו את ההכנות העלינו על מכוניות משא את כל הציוד הדרוש, קירות החומה, הכלים הדרושים למילוי החומה, וביחוד המגדל שהיה בו מלאכת מחשבת וגם עבודה מורכבת. עם אור שחר הוקמו החומה והמגדל". זמן קצר לאחר העלייה לקרקע הגיעו הרצפלד ומלוויו מאנשי ומוסדות ההתיישבות החקלאית ב"רכבת העמק" למושב החדש, ומספרים כי ניגש לנוסעים בעת הנסיעה וסיפר להם בהתלהבות על העלייה לקרקע של הישוב החדש "בית יוסף".
"רכבת העמק" מחיפה לצמח עצרה ביום הקמת בית יוסף אחרי הצהריים, לראשונה, בסמוך למושב, ובכך נחנכה למעשה "תחנת הרכבת בית יוסף". המושב נקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ' מראשי מפלגת "
הפועל הצעיר", עיתונאי, ומנהיג ציוני. מנהלו הראשון של "
בנק הפועלים", בעלה של הסופרת דבורה בארון שנפטר כשבועיים לפני העלייה לקרקע.
המושב תוכנן בצורת משושה על-ידי האדריכל הידוע רייכרד קאופמן, מי שתכנן ישובים רבים ברחבי הארץ ובהם נהלל, כפר יהושע ועוד. בשנים הראשונות היו כ-12 מתוך 40 המתיישבים גפירים-נוטרים מצוידים בנשק שפעלו בחסות משטרת המנדט וביוזמת הסוכנות היהודית בהגנה על היישובים היהודיים באזור.
החיים במושב החדש בשנותיו הראשונות היו קשים. הישוב היה מבודד ומוקף בשבטים ערביים עוינים. תנאי האקלים והחום הכבד השורר באזור לא הקלו עם המתיישבים, ואם לא די בכך ירו ערביי הסביבה מידי פעם יריות לעבר המושב מכיוון נהר הירדן.
אחד משיאי ההתנכלות מצד הערבים למושב בית יוסף אירע ב-19 ביולי 1938 כאשר כנופיית פורעים שהגיע מכיוון ירדן תקפה ביריות קבוצת חברי המושב שעבדו בשדות. קבוצת נוטרים שבאה לעזרתם ירו לעבר התוקפים. בחילופי היריות נהרג קורפורל הנוטרים פסח טקאץ' ונקבר בשייח אבריק. בן 25 היה בנפלו. כן נפצעו שלושה: יוהכין באסטר, ישראל מאירסון ומרדכי צפוני אחד מחברי הכנופיה הערבית נהרג ואחדים נפצעו.
למרות הקשיים המושב מתפתח יפה
למרות הבידוד, האקלים החם והמצב הביטחוני הלא שקט, התפתח מושב בית יוסף בצורה יפה ובמהירות רבה יחסית. נחפרו 3 בארות מים, והוכשרו שדות רחבי ידיים של גידולים חקלאיים. ההיסטוריונית ד”ר רינה רייניץ-אידן, שהוריה היו מראשוני בית יוסף וחקרה את תולדות המושב, מספרת ביום עיון כי למרות הקשיים, כבר באוקטובר 1938, כלומר כשנה לאחר העלייה לקרקע, הושלמה הקמת כמה בתי קבע והחלו להגיע משפחות עם ילדים ולהקים משקים. תוך שנים ספורות פרח המושב, והפך לישוב מן המניין. לכל משק ניתנו פרה, תרנגולות והוקצה שטח אדמה להקמת גן ירק ומשק עזר.
בשנת 1940 מנה הישוב כ-40 משפחות. שטחי הפלחה השתרעו על כמה מאות דונמים ועובדו במשותף על-ידי חברי המושב ובין השאר גודל בהם: עגבניות, מלפפונים, חיטה, מספוא לבעלי חיים, תפוחי אדמה, תירס ועוד. הרפת הייתה מקור פרנסה עיקרי של חלק ניכר ממשפחות המתיישבים. חלק מתוצרת החלב שווקה ל"תנובה". את פעילות המושב ניהל ועד אגודה שיתופית.
בית יוסף במלחמת העצמאות
10 שנים לאחר העלייה לקרקע היה דומה כי הישוב בית יוסף עולה על דרך המלך. הגידולים בשדות המושב הצליחו והניבו יבולים נאים ואיכותיים. במאי 1948 התגוררו במושב בית יוסף 147 תושבים. במושב התנהלו חיי חברה ותרבות מפותחים יחסית, וקיימו בית ספר מלא כולל תיכון. עד שבאה מלחמת העצמאות וקטעה את התנופה.
מספר אל"ם (מיל) גדעון מאירי-ליכטמן שהוריו היו מראשוני בית יוסף: "בליל 16-15 במאי 1948, לאחר שנתקבלו הידיעות על כוונה לתקוף את המושב על-ידי הצבא העירקי, פונו הנשים והילדים לכפר יחזקאל. זמן קצר לאחר שהוכרזה המדינה נכנס כוח צבא עירקי שכלל כ-4 גדודים, מלווה בסיוע אווירי, לגזרת אזור עמק הירדן ואזור צפון עמק בית שאן. המושב היה כמעט ללא גידור. סביב לו הוקמו 6-5 עמדות בטון (חלק מהם קיימות עד היום, א.א). במספר מקומות היה גידור רופף. כמות הנשק שהועמדה לרשות מגיני המושב הייתה דלה יחסית. לעזרתו של יעקב אברמוביץ' שהיה מא"ז הישוב הגיע לסייע בהגנת המושב
אורי גלבוע, איש "הגנה", מנוסה מכפר יחזקאל. שהתמנה לפקד על המושב בזמן ההתקפה של הצבא העירקי במאי 1948.
במוצאי שבת 15 במאי 1948 נורו לעבר המושב, על-פי דיווח העיתונות דאז, שני פגזי תותח. למחרת יום ראשון, 16 למאי, ובמשך מספר ימים רצופים ירה הצבא העירקי שנעזר בצבא הירדני מטחי פגזים לעבר המושב בלווי הפצצה כבדה מהאוויר של מטוסים שזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים. למרבה המזל הסתיימו התקפות אלה ללא פגיעות בנפש בקרב מגיני ולוחמי הישוב אולם נגרמו נזקים משמעותיים לבתים. מכון המים של המושב שליד נהר הירדן ניזוק וניזוק קשה גם "בית הביטחון" שהיה בשל גודלו ובולטותו בשטח יעד הפצצה מועדף על טייסי המטוסים העירקים.
וכך מתאר אחד מחברי המושב את האווירה בבית יוסף בעת ההפגזות עליו: "כל רגע של הפוגה נוצל להגשת מים ואוכל לבעלי החיים. לא פעם נאלצנו להפסיק את החליבה באמצע, כשזמזומי האווירונים נשמעו הולכים ומתקרבים ולרוץ לעבר תעלה קרובה ולהמתין... בימים הבאים הגדיל האויב את עצמת האש שוב במהלך היום חגו שוב ושוב מעל המושב אווירונים וזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים".
לא ברור מהדיווחים בעיתונות דאז כמה מבין חברי המשק נשארו בתקופת הקרבות במשק והשתתפו בלחימה וכמה נטשו ועזבו את המושב, אבל עובדה כי החילים העירקים הגיעו קרוב עד לשערי בית יוסף נעצרו ולא כבשו את הישוב. ההערכה היא כי מה שהכריע סופית את העירקים שפלשו לאזור וגרם לנסיגתם היה קרב בעלייה לכאוכב אל-האווא, גבעה מערבית לבית יוסף. כוח חיילי חטיבת גולני ארב לחיילי כוח עירקי שטיפסו על ההר והרג בהם ממארב עשרות איש מטווח קצר. העירקים המופתעים נסו על נפשם בצורה לא מאורגנת חזרה לכיוון ירדן. בלימת הפולש העירקי מצד כוחותינו בסיוע מגיני בית יוסף מנעה קרוב לוודאי התקדמות של הצבא העירקי לכיוון עמק יזרעאל וחיפה ועוד.
בית יוסף לאחר מלחמת העצמאות
בשוך קרבות מלחמת העצמאות לא חזרו רוב רובם של מייסדי בית יוסף שעזבו את המושב עם משפחותיהם להתגורר בו. שש משפחות מהם הצטרפו למושב בוסתן הגליל שהוקם בין עכו ונהריה. אחרים עברו להתגורר בנהריה ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. רק מיעוט קטן ביותר מקרב מייסדי וראשוני בית יוסף חזרו לאחר המלחמה לבתיהם במושב וגם הם עזבו את המושב כעבור זמן מה למקומות אחרים.
מייסדי וראשוני בית יוסף שנטשו אותו טענו כי המוסדות המיישבים לא גילו נכונות מספקת לסייע להם בשיקום הריסות המושב כתוצאה מהפצצות והפגזות אויב. עוד טענו כי כל הפרות, שהיו עיקר מקור פרנסתם, ובעלי חיים האחרים שהיו בבעלותם במושב, "פוזרו" במהלך הקרבות בין קיבוצי עמק בית שאן ועמק יזרעאל וקשה לאתרם למוצאן ולהחזירם לבעליהם. היו מבין מייסדי וראשוני בית יוסף שפתחו לאחר עזיבתם את בית יוסף "דף חדש", עיסוק אחר, עבודה חדשה והדבר יצר קושי בחזרה למושב.
ביוני 1949 פרצה שריפת ענק בשדות המושב וכילתה חציר והתפשטה לתוך המושב ולכמה משקים נפגעו. ונגרמו להם נזקים.
בשנים 1948 - 1953, נכנסו לבתים שנטשו המייסדים עולים חדשים וביניהם אנשי גח"ל ששרתו בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר השחרור קיבלו בית וחלקת אדמה בבית יוסף. בהמשך הגיעו קבוצות עולים מרומניה, מפולניה ועוד, אולם רובם לא החזיקו מעמד ונטשו. בשנים 1953 - 1954 הגיעו למושב בית יוסף עולים מכורדיסטן שעלו שנתיים-שלוש קודם לכן ארצה. הם הגיעו מירושלים, מעפולה, מרמלה והתיישבו במושב במסגרת המפעל ההסתדרותי "מן העיר אל הכפר".
סובותניקים מגיעים למושב
למושב בית יוסף הגיעה בתחילת שנות ה-50 גם קבוצת סוּבּוֹתְניקים, מרוסיה. למי שאינו יודע סוּבּוֹתְניקים הם בני קהילה רוסית נוצרית אשר התייהדה ושחבריה החלו לקיים מנהגים ומצוות יהודיות שונות, וחלקם אף התגיירו רשמית. אולם גם הסובותניקים הידועים כחרוצים ובעלי חוזק נפשי ופיזי לא החזיקו מעמד במושב בית יוסף וחלקם היגר לקנדה. ייתכן שגורמים שונים "סייעו להם" לעזוב את המקום.
וכך מתאר העיתונאי א. צבי גבעון בכתבה שפורסמה בעיתון "הצפה" (7.12.1952) את תופעת ה"סובוטניקים" שהתיישבו במושב בית יוסף: "אל המושב הגיעו גם מספר משפחות של סובוטניקים מרוסיה שחשבו למצא בהתיישבות העובדת את מילוי משאת נפשם. הניסיון לא הצליח וחלק מהם עזבו את הארץ והיגרו לקנדה. התנהגותם היא מוזרה ביותר. אין הם משתמשים בעזרה הרפואית הניתנת להם על-ידי קופת חולים. הם מונעים מעצמם את ביקור הרופא בביתם וולדותיהם מסרבות לנסוע לבית החולים. הם היחידים במושב שאינם עושים כל מלאכה בשבת".
השבתה של המושב
ב-1960 פקד את מושב בית יוסף משבר כלכלי חמור. היבולים לא צלחו ומתיישבים נקלעו לקשיים חמורים. ביוני 1960 פתחו 60 בתי אב במושב בית יוסף בשביתה לאחר שלדבריהם "הגיעו ממש על סף הרעב" והאשימו במצב זה את המוסדות האחראים. התושבים גירשו את המדריכים והפסיקו את עבודתם במשקיהם. הם דרשו ממוסדות המדינה לפצות אותם על הפסדיהם בחקלאות.
השביתה נמשכה מספר שבועות ביוני-יולי 1960 והתושבים אף קיימו הפגנות במקומות שונים בארץ. הייתה זו אולי השביתה הראשונה בארץ של מושב שלם. לבסוף, לאחר פגישה עם מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות ד"ר רענן וייץ, סוכם שהמתיישבים יקבלו הלוואות בתנאים נוחים, יינתנו להם תוספת אמצעי ייצור ותינתן עזרה כלכלית למשקים חלשים.
בשנות 50 ה-60 וגם במהלך תקופת במלחמת ההתשה סבל מושב בית יוסף מהתקפות טרור מצד אנשי פדאיון מסתננים ובהמשך מצד מחבלי ארגוני טרור כמו הפַתְ"ח ואחרים שחדרו מירדן או הפגיזו את הישוב. ערב יום העצמאות 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן מטעני חבלה ליד מספר בתים בבית יוסף עמרם ושרה לוי חברי המושב נפצעו והועברו לטיפול בבית חולים בעפולה.
"להחזיר את בית יוסף להיסטוריה"
בני הדור השני של מייסדי וראשוני בית יוסף שומרים על קשר בניהם. הם התארגנו בשנים האחרונות וטוענים כי סיפורו של הקרב על מושב בית יוסף והדיפת הכח העירקי שניסה לכבוש את המושב ובלימתו, הוא סיפור של גבורה ונחישות מצד חברי ומגיני המושב לא פחות מגבורתם של אנשי קבוצת גשר. אולם בעוד סיפור גבורתם של אנשי קבוצת גשר מוכר, ידוע ומונצח, סיפור גבורתם של מגיני בית יוסף נשכח, לא סופר ונעלם מדפי ההיסטוריה ומהתודעה כלא היה.
כיום מתגוררים במושב בית יוסף כ-500-450 תושבים. רבים מהם לא עוסקים בחקלאות אלא עובדים בעבודות אחרות במושב ומחוצה לו. המושב משתייך למועצה האזורית עמק מעיינות.