הרעיון של חתימת ברית צבאית עם ארה"ב איננו חדש ועלה בימי חלדה של ישראל לא מעט פעמים. כל אימת שהמציאות האסטרטגית האזורית גילתה סימנים של גלישה לאי-יציבות והתפתחות איומים החורגים ממסגרת מדינות "מעגל העימות הראשון"
1 (מע"ר) הובילו ההתפתחויות בשלב כלשהו להופעת השאלה על סדר היום הלאומי-פוליטי, תקשורתי, אקדמי ואחר. בימים אלה שב הנושא וחוזר לכותרות. לטעמי המניעים הפעם זהים למניעים מהעבר. היחסים הקרובים עם הנשיא טראמפ וצוותו מזה, האיומים האירנים והטורקיים מזה והתגברות המאבק הגלוי והסמוי בין המעצמות הגדולות - ארה"ב, רוסיה, סין, ובמידה פחותה גם הקהילה האירופית - על ההגמוניה באזור.
יציאתה של ארה"ב מהאזור, לצד התחזקותן של המעצמות האחרות וניסיונותיהן למלא את החלל הריק שמחוללת יציאה זו, פעילות הגרעין של אירן שתחולל ככל הנראה, במוקדם או במאוחר, מרוץ חימוש גרעיני אזורי, שאיפות ההתפשטות של טורקיה לצד אי-יציבות סורית, אי-ודאות לגבי עמדותיה של רוסיה, במיוחד לאור אפשרות שתוך כשנתיים יפרוש פוטין מהנשיאות בה ולטישת עיניים סיניות למזרח אפריקה, יוצרים סדרה שלמה של מוקדי אי-יציבות אפשריים סביב ישראל.
ממדיה הגאוגרפיים המצומצמים של ישראל, מעמידים אותה בנחיתות אסטרטגית תמידית מול המעצמות האזוריות ומול שלוחות שלהן במדינות מע"ר ומותירים מרווח תמרון מוגבל בין מצבי איום "נסבלים" למצבים המחייבים פעילות מונעת יזומה. עוד בימי בן-גוריון, קשרה ישראל את גורלה בארה"ב כמעצמה נותנת החסות העיקרית שלה. הדמיון התרבותי בין המדינות, גודלו של המיעוט היהודי בארה"ב, משקלו הפוליטי וקרבתו האידיאולוגית לממשל הישראל הסוציאל-דמוקרטי, זהות אידיאולוגית רחבה בין הדמוקרטים לרפובליקנים ביחס לישראל ולמדיניות הבינלאומית של ארה"ב והיותה של ארה"ב המעצמה העולמית מספר 1 ללא עוררין, במיוחד אחרי נפילת בריה"מ, הפכו יסודות אלה לנכסי צאן ברזל ביחסים בין שתי המדינות.
בנתונים הנ"ל ניתן היה לשער שתתקיים קרבה דומה בין הצדדים, גם במקרה של ניגוד אינטרסים לא מהותי. מטבע הדברים ניתן היה לחשוב שלברית צבאית, שהיא גם הצהרה פומבית וגם מציאות מעשית, עשויים להיות יתרונות לא מבוטלים. חרף זאת, אין לאיש הוכחה שגם בהתקיים ברית צבאית כנ"ל, במקרה של ניגוד אינטרסים חמור, תהיה ארה"ב נאמנה לברית ולא לאינטרסים העצמיים שלה. התנהלותה בעבר מול בעלות ברית קרובות ורחוקות יותר, מאששת את הספק יותר משהיא מאששת את ההבטחה הטמונה בברית.
פאן אחד של ברית כוללת ניתן לבחון בהתנהלות ארה"ב מול שותפיה בברית נאטו מזה ומול שותפיה בברית סיאט"ו (למשל) מזה. שתי הבריתות חוסות כיום בצילה של "דוקטרינת טראמפ" הגורסת שמדיניות החוץ והסחר הבינלאומי של ארה"ב, תתנהל מתוך קיום העקרון של "ארה"ב תחילה" (ובלשונו: America First). פאן אחר של ההתנהלות האמריקנית ניתן היה לראות בשנת 2011 עם פרוץ "האביב הערבי", כאשר "דוקטרינת ההובלה מאחור" של הנשיא אובמה הביאה את ארה"ב לבגוד בנשיא מצרים מובארק ולהביא להדחתו מטעמים "אידיאולוגיים", כמו גם להתחמקות ארה"ב מהמהלכים הצבאיים נגד קדאפי בלוב, אותם השאירה ארה"ב לבנות בריתה האירופיות, כשהיא משקיפה מרבית הזמן מרחוק על הנעשה.
דעיכה מתמדת
לארה"ב אינטרסים עולמיים נרחבים, רבים מהם מובהקים מאוד ויציבים. אין ספק ששיקולי ארה"ב כלפי כל משבר מקומי או אזורי, נגזרים מאינטרסים אלה לצד השיקולים המקומיים. הא-סימטריה בין ישראל לארה"ב מובילה בברור למחשבה שהסיכוי להיווצרות
ניגוד עניינים בין ארה"ב לישראל במקרי-עימות שבהם תעמוד הברית ההדדית למבחן, גדולים וחייבים להטריד מאוד את מצדדי הברית. המשטר הדמוקרטי האמריקני, אינו מותיר חופש פעולה נרחב מדי לנשיא. לא במקרה מתירה לו החוקה האמריקנית להגיב תגובות צבאיות מוגבלות וזמניות על איומים על אינטרסים אמריקניים, כשלאחר זמן עליו לגבות את החלטותיו בתמיכת הקונגרס. בארה"ב הומוגנית וסולידרית, הסיכוי לקבלת תמיכה כזו גדול מאוד. בארה"ב החלוקה, המפולגת ומשוסעת, הסיכויים לכך נמצאים בדעיכה מתמדת.
השינויים בארה"ב מהירים, משמעותיים וחוצים את כל תחומי החיים. מקורם כיום בהבדלי השקפות אידאולוגיים, ובשינויים דמוגרפיים גדולים ומהירים, שהואצו בימי ממשל אובמה. תמהיל האוכלוסייה האמריקנית שהיה וספ"י (W.A.S.P.) ברובו הגדול עד אמצע המאה ה-20 ואף מעבר לכך, הפך מאז, בהשפעת גידול מהיר באוכלוסייה השחורה, הגירה מסיבית של היספנים ויוצאי דרום מזרח אסיה, והגירה נוספת לאחרונה ממרכז אמריקה, למעורב, כאשר למעלה מ-30% מאוכלוסיית ארה"ב כיום איננה וספי"ת ומספר זה הולך וגדל בין היתר בגלל הידלדלות ההגירה מאירופה המערבית והמרכזית. יהדות ארה"ב כשלה בשני הדורות האחרונים ביצירת קשר עמוק עם המיעוטים החדשים-ישנים והיא כיום חלק מהעולם הוספ"י
2. כלומר, העוגן התומך של יהדות ארה"ב מתקופת הקמת המדינה ועד תחילת המאה ה-21, הולך ונמוג, ועימו גם ההשפעה הפוליטית של אירגונים כאייפ"ק ואחרים. במקומם מופיעים על סדר היום אירגונים דוגמת ה-BDS, שביסודם עוינים את ישראל מטעמים אידיאולוגיים, או בשל נוחיות עצמית של חוגים ביהדות ארה"ב.
ברית צבאית היא התחייבות הדדית. כלומר, היא אינה מהווה רק מענה לצרכים הישראלים אלא גם נטל בצורך להיענות לבקשות האמריקניות. כמדינה קרובה לארה"ב, פעילות ישראלית מתואמת עם הממשל, תורמת לאינטרסים אמריקנים גם ללא ברית. מאידך-גיסא, הרגישות העצומה בישראל לאבידות בלחימה הרחק מהבית (אם תידרש) מעמידה בספק את היכולת לעמוד בתנאי ברית הדדיים, במיוחד לאחר ניסיון בלתי-מוצלח. הדדיות אומרת: תאום והסכמה. ספק אם "זבוב" ו"פיל" יכולים לצפות לתאום מהלכים מלא ביניהם, גם אם מסמך כזה או אחר יורה על כך. ארה"ב היא מדינה "פורמליסטית", דהיינו, מדינה המתנהלת לפי חוקה כתובה ומחייבת. החלטות רבות נגזרות בה מפרשנות פוליטית או משפטית של החוקה. ספק אם ניתן לתאם במצב זה את המציאות הישראלית הנזילה, עם המציאות האמריקנית הקישחת; נדמה לי שאין לכך סיכוי מעשי. בתנאי ברית, פעולות מדיניות וצבאיות, ברובן אם לא כולן, מחייבות תאום והסכמה מוקדמים, ספק אם גם בכך יכולה ישראל לעמוד, במיוחד כאשר הכל יודעים שמהלכים ישראלים מהותיים אמורים להיות מתואמים עם ארה"ב ומכאן גם נתמכים על ידה; ועם כך גם היא אחראית להם. ככל שבוחנים לעומק גדול יותר את רעיון הברית, כך הוא הולך והופך לפחות ריאלי ואפילו לפחות רצוי.
מסקנתי היא שאל לה לישראל להסתבך בברית צבאית א-סימטרית בפועל, משום שהדבר עשוי להיות לה לרועץ ביותר מדי מקרים. הנושא היחיד בו יש מקום לשאוף להסכם אד-הוק הוא נושא האיומים הגרעיניים באזור ועל האזור. אופיו של איום כזה הוא כה מהותי וחמור, שכל חיזוק של כוח ההרתעה הישראלי מולו - מבורך ורצוי. עד כה פעלה ישראל פעמיים נגד איום גרעיני מתהווה: נגד עירק ונגד סוריה. האיום האקטואלי הוא זה של אירן, וגם הוא מעמיד דילמה קשה מול ישראל, משום שעד כה נקטה בו ארה"ב מדיניות מזגזגת שטרם התייצבה. לא מן הנמנע שישראל תצטרך לתקוף את תוכנית הגרעין האירנית, משום שהאיום שיהיה בידי אירן נשק גרעיני, הוא המטריה המסוכנת ביותר שיכולה לקבל תוכנית ההתפשטות הכללית שלה במזרח התיכון. תחתיה תבנה אירן איום קונבנציונאלי סביב גבולות ישראל, שבממדיה הקטנים תאלץ להילחם נגדו במלחמת שחיקה א-סימטרית ומסוכנת לא פחות ממלחמה גרעינית.
במקום ברית צבאית כוללת, צריכה ישראל להגיע להסכמים והבנות עם ארה"ב (ובאם או כאשר לא ינתן הדבר, עם רוסיה), לגבי מדיניות אזורית שהגנה אסטרטגית על קיום ישראל היא אבן יסוד בה. המצב הקיים כיום הוא מהלך נכון בכיוון הנכון ונחוץ לקדמו ולהשלימו. חייבים להגיע להסכמה והבנה גם עם מצבים שנראים כרגע היפותטיים, אך בתנאים של משבר אזורי עשויים להִבנות במהירות ובחריפות רבה. למשל: התנאים בהם תשתף ארה"ב פעולה עם ישראל בתקיפת הגרעין האירני, וחלוקת העבודה ביניהן; השתתפות בהגנה על אינטרסים הדדיים אזוריים ושותפות אפשרית בהפעלת כוחות צבאיים ואחרים מול משימות אזוריות; הנהגת מדיניות אי-התערבות חיצונית של מעצמות אזוריות ואחרות בסכסוך הישראלי-פלשתיני; שת"פ במוסדות בינלאומיים ובעיצוב מחדש של האו"ם ומוסדותיו; אי-התערבות הדדית של אזרחים משני הצדדים בחיים הדמוקרטיים של הצד האחר; העדפות כלכליות של הצדדים זה כלפי זה בפיתוח, ייצור ומתן העדפה למוצרי הצדדים; הסכמים כלכליים נוספים ושת"פים בתחומי תרבות, מדע, רפואה, חלל ועוד.
