בוגדת 2? סערה מיותרת

בסוף החודש שעבר קמה סערה, כאשר בית הדין הרבני הגדול פרסם פסק דין שזכה בעיתונות לכינוי "פסק דין הבוגדת 2". היו שטענו, כי "ביה"ד הרבני הגדול קבע שבגידה מצדיקה שלילת רכוש מאישה". עורכי דין מיהרו להעניק פרשנויות ולכתוב ביקורות. אבל מן הראוי לבדוק את הדברים לגופם, ואזי מתברר שמדובר בסערה חסרת יסוד.

פסק הדין עסק בבני זוג שנישאו בשנת 1976 ולהם שלושה ילדים. בשנת 2013 גילה הבעל לראשונה, כי במשך עשר השנים האחרונות מנהלת אשתו קשרי סתר אינטימיים מחוץ לנישואין והוא מיהר להגיש תביעת גירושין.

בית הדין הרבני האזורי קבע, כי "מועד הקרע" - המונח המשפטי לתום השיתוף הכלכלי הקיים מכוח החוק האזרחי בין בני זוג - הוא בנקודת הזמן הראשונה שבה הצליח הבעל להוכיח את קיומו של הרומן, בשנת 2002. המשמעות המעשית היא, כי הזכויות שצבר כל אחד מן הצדדים החל מאותו המועד, אינן משותפות והן לא יאוזנו ביניהם לעת הפירוד. האישה לא הייתה מרוצה מקביעה זו ולפיכך הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

בפסק דין ברור ומנומק היטב, הנפרש על פני 13 עמודים, מנתח בית הדין הרבני הגדול את הפסיקה האזרחית(!) העוסקת בקביעת מועד הקרע. פסק הדין מפרט את ההיסטוריה החקיקתית, החל מהצעת החוק שהוגשה לכנסת בשנת 1969 ובה נכתב בפירוש, כי אחת ממטרות החוק היא במניעת חלוקה שוויונית שאינה צודקת. בלשונו של בית הדין:

"הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק מתבסס על ההנחה, כי כאשר ישנם נישואין הרמוניים, כוונתם של רוב בני הזוג היא להתחלק בשווה בכלל הזכויות, שיתוף שיבוא לידי ביטוי בחלוקת הנכסים בעת פקיעת הנישואין. אלא שישנם מקרים שבהם ייחוס כוונה שכזו לבני הזוג יחטא לאמת ולצדק. כדי שלא להחיל את הסדר איזון המשאבים באופן דיכוטומי על כלל הזוגות בלי להתחשב בנסיבותיהם של מקרים ייחודיים, דבר שעלול להביא לחלוקה בלתי צודקת, הסמיך סעיף 8 את הערכאה השיפוטית להתחשב בכוונת הצדדים במקרים מיוחדים, אשר בהם אי-אפשר לייחס לבני הזוג כוונה משוערת לחלוקה שווה בנכסים".

בית הדין התרשם מכך שהבעל היה נחרץ בדרישתו להתגרש נוכח גילוי הבגידה הממושכת של האישה. הדיינים קיבלו את העמדה, לפיה אם היה הבעל יודע על הבגידה בזמן אמת - היה פועל גם אז לגירושין ומפסיק מיד את השיתוף בנכסים מכוחם של הנישואין. הסתרת הבגידה מצידה של האישה הייתה - לשיטת בית הדין הרבני - הולכת שולל, שכן הבעל נכפה בעל כורחו, מתוך רמייה ואי ידיעה, להמשיך להיות שותף של אותה אישה שאיננה שומרת לו אמונים כפי שהוא שמר לה. בכך מצא בית הדין צידוק המבוסס על הרציונל המפורט בהצעת החוק, לאפשר את תיקון העיוות באמצעות פסק דינו.

חשוב להדגיש: לכל אורכו של פסק הדין מבהיר בית הדין הרבני הגדול, כי פסק הדין לא נועד להעניש את האישה על בגידתה, אלא להתחשב בכוונה המשוערת של הבעל - שאם היה יודע את העובדות לאשורן, לא היה ממשיך בחיי השיתוף עם האישה.

פסק הדין מבוסס ברובו המוחלט על פסיקה אזרחית - החל מזו של בית המשפט לענייני משפחה, עובר בבית המשפט המחוזי וכלה במבחר פסקי דין של בית המשפט העליון. הפסיקה ההלכתית נחבאת אל הכלים בפסק הדין והיא בטלה בשישים. הפסיקה האזרחית עוסקת כדבר שבשגרה בקביעת מועד הקרע. בעניין זה מוכרות ההלכות (האזרחיות) לפיהן אחד המבחנים העיקריים הוא מתי חל שבר ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם הלכה למעשה. הפסיקה הרווחת היא, כי קיומו של קשר זוגי עם צד שלישי מלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן, וכך הוא בדיוק בנסיבות פסק הדין שרבים הרבו לבקר, אך ספק אם קראוהו ביסודיות. בפסק דין "אזרחי" לגמרי, בית הדין הרבני מאמץ את הגישה לפיה בנסיבות של בגידה כה ממושכת, השיתופיות הכלכלית שבין הצדדים היא מוחלשת ואיננה מלאה - והכל מבוסס (כדבעי) על הדין האזרחי.

כעורכי דין העוסקים בתחום דיני המשפחה גם אנו מותחים ביקורת מדי על בית הדין הרבני, אולם הפעם זה לא המקרה - הפעם אין מה לבקר. כל בן זוג ובת זוג נכנס לקשר הנישואין ומחיל על עצמו משטר כלכלי של שיתוף כזה או אחר. המערכת הזוגית מייצרת הסתמכות בנושא הזה, והציפייה הסבירה וההגיונית (אין פה שיקולים של מוסר) היא שמירת אמונים בסיסית. הסתרת קשרים אינטימיים עם צד שלישי במשך למעלה מעשור, חורגת מכך בכל קנה מידה סביר, ומכאן מתבקשת מאליה התוצאה של שיתוף כלכלי מוחלש ולא מלא.

אגב, המבקרים שכחו שפסק הדין דווקא היטיב עם האישה ביחס לפסק הדין של בית הדין האזורי עליו ביקשה לערער. בעוד שבית הדין האזורי סבר שיש להורות על העדר שיתוף מוחלט משנת 2002, בית הדין הרבני הגדול קבע שהאישה שותפה בצבירת הזכויות, אלא שלא באופן מלא אלא בחלק קטן יותר, כך שהיא תקבל 20% מהנכסים שנצברו לאחר מועד זה ולא 50%.

מן הראוי לקרוא את פסק הדין ביסודיות ובנחת ולהודות בפני עצמנו בכנות: פסק הדין מבוסס אומנם על תכלית החוק, אבל הוא גם עומד בקריטריונים של היגיון, מוסר ובעיקר - צדק משפטי.