ההיסטוריון נתן שיפריס (שגם השתתף בגל המחאה של הרב עוזי משולם בשנות התשעים סביב ילדי תימן וא; ישב בשל-כך שלוש שנים בכלא), כתב ספר המסכם את מחקרו רב-השנים.
ספרו עב הכרס מוסיף נדבכים משמעותיים על מאמרו המעניין והנוקב שפרסם בספר המאמרים האקדמי: ילדים של הלב, היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן, אותו ערכו טובה גמליאל ונתן שיפריס (2019 הוצאת רסלינג), שטרם זכה להתייחסות תקשורתית מספיקה ומקיפה.
מאמרו של שיפריס עסק ב"ניתוב היעלמותם של ילדי ישראל הנעדרים או כיצד פעלה השיטה?" ובו הוא העלה את הטענות הבאות: א. לא ניתן לקבל את "תיאורית הבלגן" כהסבר מרכזי לתופעה של היעלמות הילדים שאושפזו בבתי חולים שמחוץ למחנות והועברו מממוסד רפואי אחד לשני. ב. הילדים הועברו לבסוף למעונות ילדים של ארגוני נשים ג. רק במיעוט זניח של המקרים הופנו בכלל ההורים לחיפוש ילדיהם במעונות הילדים של אותם ארגוני נשים. ד. יש עדויות על מיעוט ביקור הורים במוסדות אלו, והילדים עקרונית נתפסו כ"מנותקי קשר" ממשפחותיהם.
במאמרו שבספר המאמרים, מפתח שיפריס טיפולוגיה של המשפחות ושל הילדים הנעלמים ובספרו הנוכחי מתבררת בעיית "ההעלמות" מעצם הדיון בסוגיית האימוץ באותה תקופה. אגב זאת יש להעיר שהעדר הטיפול בסוגיה זו ניכר בקובץ המאמרים הילדים שבלב, הגם שמאמרה של אסתר הרצוג - "הפקעת הורות: מפרשת ילדי תימן ועד היום"- משיק לסוגיה זו. בטרם אעסוק בטענות המחקר עצמו חשוב לציין שספר זה כולל נספח שמי ובו רשימת 2,050 הילדים הנעדרים, לה יש תרומה רבה לכל מחקר שהוא בפרשה היסטורית זו.
הספר מורכב מחמישה חלקים. המבוא, העומד בין היתר על הצטברויות התלונות, תחנות היציאה בדרכם של הילדים, כמו גם קריסת ההסברים הממסדים להיעלמותם של הילדים: תמותה נרחבת עקב מחלות קשות, ו"הבלגן" הביורוקרטי ארגוני. החלק הראשון סוקר את בתי התינוקות במחנות, השהייה בהם והיציאה מהם, ואזכור אימוצים כבר בהם. החלק השני עוסק בבתי החולים שמחוץ למחנות.
החלק השלישי עוסק במעונות הילדים של אירגוני הנשים כמו של ויצ"ו ושל ארגון אימהות עובדות. החלק הרביעי נקרא "לאחר בשורת הפטירה או ההיעלמות" ובשל קוצר היריעה אביא רק את פרקיו הכוללים: א. בטרם בשורה, ב. היחס להורים עם בשורת הפטירה או ההעלמות ג: הצגת גופה, שיתוף בלוויה הפניה לקבר ד. ענייני רישום הפטירה ובירורים במעגלים רחבים.
בביקורתי זו אטפל במידע החשוב המצוי תחת הכותרת-"אימוצים".
כבר בפתיחת הפרק נכתב שכבר בשנת 1950 ניסה משרד המשפטים להסדיר בחוק את סוגיית האימוצים "אבל חלף עוד עשור עד שהתקבל ב-1960 "חוק אימוץ ילדים" (עמ' 717). בהקשר זה מביא המחבר מדברי ורהפטיג, שבשנות החמישים עמד בראש משרד הדתות, ונוכח השמועות על לקיחת ילדים לאימוץ קבע "ששלמות המשפחה (היא) ערך לא פחות חשוב מטובת הילד" (שם).
המציאות המצטיירת בתחום האימוץ היא של דרישה רבה לאימוצים, ומדברי שר המשפטים בשנת 1959 עולה ש"אימוצים רבים בוצעו תוך עקיפת המערכת המשפטית המקובלת, כלומר בתי המשפט המחוזיים, שבידיהם הסמכות להעניק צווי אימוץ"(עמ' 720). את המציאות הקשה בתחום האימוץ מסכם שיפריס במילים הבאות: "על-פי מגוון מקורות אפשר לאפיין את שנות החמישים כתקופה שבה "חגגה" האנדרלמוסיה בתחום האימוצים" (עמ' 721).
בשנות החמישים התקיימו שני סוגי אימוצים: אימוץ שנעשה על-ידי שירות הסעד, כמו גם אימוץ בתיווך של צד שלישי, תוך לעיתים בצירוף בדיעבד מבחינה חוקית. על חומרת המצב ניתן ללמוד מדיברי היו"ר השני של ועדת החקירה האחרונה,
יעקב קדמי, שאמר בראיון העיתונאי היחיד שנתן: "אנחנו בודקים חשש לפלילים, לאחר שהתברר לנו שהייתה דרך לבצע זיופים בזהות של הילדים. אפשר היה להציג מצג שווא, ולהשתיל ילדים במשפחות אשכנזיות... גילינו שהייתה דרך לזייף, אני לא אומר שזה בוצע, אבל זה יכול היה להתבצע, ואנחנו חוקרים את זה ברצינות". מה שהביא את שיפריס לכתוב ובצדק: "לפנינו אפוא הודאה על כך שבתקופה האמורה הייתה אפשרות "להשתיל" ילידים במשפחות לא להן, כניסוחו של קדמי" (עמ' 725).
לכך זו יש להוסיף את טענת עיתונאי הארץ שכתב בשנת 1956 ש"רוב הילדים העומדים לאימוץ הם מבני עדות המזרח, אך רוב המשפחות המעוניינות באימוץ ילדים נמנות עם העדה האשכנזית" (עמ' 737).
האקדח המעשן
בדיון בכנסת בפברואר 1960 אמר ורהפטיג את הדברים המדהימים הבאים: "יש ארץ אחת, ארצות הברית, שיש בה ביקוש גדול מאוד לילדים מאומצים, ארץ עשירה, יש שם שוק גדול לזה, ומשלמים שם בעד ילד סכומים גדולים. מי רוצה להפוך זאת למסחר? תבוא משפחה עשירה לישראל ותרצה לאמץ ילד על-מנת להוציא אותו מישראל. האם יש לי זכות מוסרית, משפטית והלכתית להוציא את הילד מישראל לחוץ לארץ, מפני שהיא תיתן סכום מסוים להורים?... כשהייתי סגן שר הדתות קיבלתי כמה פניות... מפני שבארצות הברית משלמים 5,000 ו-10,000 דולר בעד ילד" (עמ' 741).
עוד קודם הקדיש השופט חשין "בספרו ילדי אימוצים משנת 1955, פרק שלם לשאלה של הוצאת ילדים לאימוץ מחו"ל, תחת הכותרת "ילדים ליצוא" (שם). בתחילת 1967 פרסם "
העולם הזה" כתבה שכותרתה "ילד ב-5,000 דולר, ילדי תימן נמכרו לאמריקה". בכתבה נטען כי מקרב ילדי תימן הנעדרים רק תינוקות בודדים אומצו על-ידי אזרחים ישראלים. רובם הוצא לחו"ל, ובעיקר לארצות הברית. באמריקה הצפונית קיים מחסור חמור מאוד בילדים לאימוץ. במיוחד קשה מצבם של יהודים, המבקשים לאמץ ילדים יהודים.
אחד מהם, בנו של רב גדול בארצות הברית לא הצליח למצוא תינוק יהודי. הוא אימץ ילדה ממוצא סיני. אל השוק הרעב הזה הוצאה לפתע סחורה מבוקשת ביותר. תינוקות יהודים, בריאים ונחמדים, מישראל עצמה. המציע היה עסקן דתי ידוע... הודות לקשיו העסקנים הדתיים, שהיו ממונים אז על כל שלבי העלייה, המרשם והקליטה בארץ, הייתה לו גישה חופשית לגמרי לכל מחנות העולים והמוסדות שטיפלו בעולים... הוא עשה זאת כביזנס: 5,000 דולר עבור כל תינוק - התשלום במזומן, בעת המסירה" (עמ' 742).
בוועדת החקירה אישר עורך "העולם הזה"
אורי אבנרי שמקור המידע היה הרב שמואל אבידור הכהן, שהעיד שבספטמבר 1963 אמר לו זוג יהודים בניו-יורק שאימצו ילדה תימנייה מישראל "ואז אמרו שיש פה עוד משפחות שאימצו ילדים תימניים. אמרו שמביאים ילדים, שיש ילדים רבים. התהלכה שם רכילות סביב אדם אחד שהוא המארגן של האימוצים האלה" (עמ' 743).
האיש בו דובר היה הרב דוקטור יששכר דב ברגמן, המצטייר כטיפוס מפוקפק ו"יצוין לפי עדותו בוועדה של החוקר דב לוטין (החולק על תפיסת שיפריס בגרסו שלא מדובר בחטיפות לאימוץ אלא בכשלים ביורוקרטים בעיקר-י.ב.), ברגמן היה מעורב עוד לפני הקמת המדינה בסחר בסמים. בערוב ימיו הואשם במעילה גדולה, סביב רשת אבות שניהל, ועל כך נידון למאסר, ובסופו של דבר מת בבית סהר בניו-יורק בשנת 1984"(עמ' 744).
מעבר לטענות ועדת החקירה, שלא מצאה קשר בין הרב ברגמן להיעלמות ילדי תימן, אביא לסיום מטענות שיפריס שיש בהן בגדר מסגרת לטענת האקדח המעשן:
א. המטפלת המתלמדת שרה ליכט ממוסד ויצ"ו בתל אביב סיפרה בעדותה כי כשהיו מגיעות משלחות של חברות התנועה מארצות הברית לבקר במקום, "אף פעם לא ידענו אם הם באים לאמץ ילד או כדי לתרום לויצ"ו" (עמ' 746).
ב. אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על מערך בתי התינוקות במחנות אמרה בראיון עיתונאי עמה כי "ידעה ושמעה שבאים אנשים מאמריקה לארץ, ושמעה גם שהיו צוותי רופאים ואחיות שבאו לבדוק את הילדים" (עמ' 747).
ג. בוועדה של סנטה יוספטל היא מסרה עדות שלפיה "עקב ניתוק קשר בין הורים לילדיהם, כשהילידים פונו מאתרי הקליטה למוסדות רפואה ובהמשך למעונות ילדים של ארגוני הנשים, חלקם הועברו לבסוף לאימוץ בחו"ל" (שם).
ד. בראיון עיתונאי שקדם לעדותה בוועדה סיפרה "בארץ לא היו מספיק משפחות ילדים כדי לאמץ את הילדים... (ועל היקף הנשלחים לחו"ל גרסה): "מעטים בוודאי. סך הכל היה מדובר על עשרות ילדים" (עמ' 747). מדובר באישור מצד אשת ממסד על עשרות ילדים "שאבדו למשפחותיהם הוצאו על-ידי רשויות המדינה מהארץ ולאימוץ בחו"ל" (שם) ולכך "אין שום התייחסות בדוח הוועדה"! (שם).
ה. שולמית מליק, מטפלת בבית תינוקות של הפועל מזרחי במעברת יציב "תיארה קבוצות של נשים מחו"ל, שהודות לעובדה שהעניקו למוסד ביגוד ומזון קיבלו רשות לבחור ילדים לאימוץ".(שם).
ו. "המטפלת בבית התינוקות בראש העין, שושנה שחם סיפרה על דוברי לשון זרה שבו לבושים בהידור, במכוניות יפות, והוציאו משם ילדים לאימוץ - שמא גם כן לחו"ל?" (עמ' 747- 748).
הספר גדוש ומלא במידע, כולל גם התייחסות לאחריות אנשי הממסד הפוליטי מגיורא יוספטל (עמ' 755-756) ועד לדוד בן-גוריון (!) (עמ'756- 759). הוא כולל לצד חומר אמפירי רב, גם טענות ערכיות והבולטת שבהן ש"חומרתה של ההכחשה כיום אינה נופלת מזו של החטיפות עצמן"(עמ' 760)! הדעת דורשת המשך הדיון האקדמי, כמו גם הציבורי.
