• ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, פרסם אמש (יום א', 15.9.19) מאמר בדיילי טלגרף לקראת המשך שיחות הברקזיט עם האיחוד האירופי. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריהם.

שלא יהיה ספק מה אירע בפרלמנט בשבועות האחרונים: מספר רב של צירים מנסים לרסק את הברקזיט, בניגוד לכל מה שהבטיחו. לא מדובר בניסיון לחסום את מה שמכונה "ברקזיט ללא הסכם", אלא בניסיון למנוע אותו כליל – ומפלגות האופוזיציה נחשפו במלוא פרצופן האנטי-דמוקרטי. הן כל כך רוצות להימנע מלממש את רצון הבוחר, עד שדחו פעמיים את ההצעה ללכת לבחירות. מדוע?

אני חושש שיש לכך רק הסבר אחד: הן חוששות להפסיד. כתחליף לבחירות, הן מנהלות את תרגיל הדחייה הפוליטי הגדול ביותר בתולדות בריטניה. הן מקוות שהברקזיט יידחה איכשהו אל מעבר ל-31 באוקטובר, ושהקריאות למשאל עם שני יתחזקו כל כך, עד שהברקזיט יירד מעל הפרק לפחות באופן זמני.

לדעתי הן עושות טעות ענקית. לא מדובר רק בעוד כמה חודשים של פלגנות הרסנית ותשלומי ענק לבריסל, אלא בהרבה יותר מכך. מדובר בדמוקרטיה. אזרחי בריטניה החליטו לעזוב את האיחוד האירופי, שהפך להיות שונה לחלוטין מזה שאליו הצטרפנו באמצע שנות ה-70. הוא הפך להיות איחוד פוליטי, עם יומרות להעביר יותר כוח למוסדות הפדרליים בבריסל ולבנות "זהות" פוליטית אירופית. זוהי שיטת ממשל ביורוקרטית ויקרה, שהפרויקט הכלכלי המרכזי שלה – האירו – טומן בחובו השלכות קשות לרבות מן המדינות החברות.

ההצבעה על המשך החברות באיחוד הייתה הניסוי הפוליטי הגדול ביותר בתולדות בריטניה. אם התוצאה תבוטל כעת, המשמעות היא אמירה לבוחרים: הצבעתכם אינה נחשבת. זה יאמר להם, שאם יחליטו על כיוון שהממסד אינו מסכים איתו, אזי הממסד ימסמס אותו במשך שלוש שנים וחצי ואז יבטל אותו. אנחנו עדים לניסיון להשפיל את פסק הדין של האומה.

בנוגע להשלכות של התמרונים הפרלמנטריים על ידידנו באירופה – ברור ש"חוק הכניעה" [האוסר פרישה ללא הסכם] מקשה על השגת הסכם, משום שכל מטרתו היא להחליש את עמדתה של הממשלה במו"מ עם בריסל. אין תקדים לכך. השלכותיו של החוק הפוכות לחלוטין לאינטרס הבריטי – משום שהוא לכל הפחות נתן לשותפינו את הרושם שאיננו נחושים לעזוב ב-31 באוקטובר. וזהו רושם שגוי. אנחנו נעזוב באותו מועד – עם או בלי הסכם. נכון, יהיה קשה יותר להשיג הסכם, אבל אנחנו עושים כל מאמץ כדי להשיג אותו. אני מאמין בכל מאודי שהדבר אפשרי.

כולנו הקדשנו יותר מדי זמן לשאלה הזאת. ומובן שאם יושג הסכם בפסגה האירופית ב-17 באוקטובר, יהיה לפרלמנט די והותר זמן לדון בו ולאשר אותו עד 31 בחודש. אבל שלא יהיה ספק: אם לא נוכל להשיג הסכם שיהיה טוב לשני הצדדים, בריטניה תצא בכל מקרה. זו מעולם לא הייתה התוצאה ששאפתי אליה, אבל ההכנות שלנו לקראתה מתנהלות במלוא הקצב. נכון, יהיו קשיים, אבל נתגבר עליהם. אנחנו מלאי ביטחון ונהיה ערוכים.

אז נוכל לשים מאחורינו את כל הוויכוח המפלג הזה, ונוכל לאחד את המדינה ולהפגין את כשרונותינו. נפחית את הפשיעה, נשקיע בבתי החולים ובבתי הספר ונוכל ליהנות מיתרונות הברקזיט. נוכל לעשות דברים בצורה שונה ולטובת הכלכלה הבריטית: נמלים חופשיים שבהם יופחת המע"מ על מוצרים תברואתיים, הגירה על-פי קני מידה, הקלות מס להשקעות הון, הסכמי סחר חופשי בינלאומיים, איסור על ייצוא אכזרי של בעלי חיים.

מה לכל הרוחות התועלת בדחייה נוספת? ג'רמי קורבין ימשיך לעלות לנו 250 מיליון ליש"ט בשבוע. די בכך כדי לבנות בית חולים, והסכום הזה נזרק לשווא לאיחוד האירופי. זהו טירוף. בואו נסיים את השיגעון הזה, נעשה את מה שצריך ונעלה את בריטניה על מסלול בהיר יותר, בטוח יותר וגלובלי יותר – ובואו נצא מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר.