לכאורה - זה רעיון נהדר: ממשלת אחדות. כולם, או לפחות המפלגות העיקריות, יעבדו יחדיו במקום לריב; משאבי הזמן ותשומת הלב יופנו לענייני המדינה ולא לקטטות פוליטיות; האווירה הכללית תהיה של שיתוף פעולה במקום של מחלוקות. אבל בפועל, ודאי בנסיבות השוררות כיום בישראל, ממשלת אחדות תהיה ממשלת שיתוק והנזק שהיא תגרום יהיה גדול בהרבה מן התועלת. זוהי המסקנה המתבקשת גם מן העבר וגם מן ההווה.

בואו נראה מתי הוקמו בישראל ממשלות אחדות, מדוע הוקמו ומה עלה בגורלן. הראשונה הייתה בחודש מאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים. ישראל הייתה נתונה בסכנה אמיתית של השמדה, מנהיגותו של לוי אשכול נתפשה כחלשה והציבור דרש ממשלה רחבה שתייצג את כל חלקיו. אשכול נענה, למעשה כמעט נאנס, ומנחם בגין ויוסף ספיר - אנשי גח"ל (גוש חרות-ליברלים) - צורפו לממשלתו כשרים בלי תיק, לצד מינויו של משה דיין לשר הביטחון. התוצאה ידועה: זו הייתה הממשלה שניצחה במלחמת ששת הימים.

אחרי הבחירות ב-1969 הקימה גולדה מאיר ממשלת אחדות נוספת, כהמשך לקודמת. אבל הממשלה התפרקה לאחר שנה, בשל חילוקי דעות קשים בין גח"ל לבין המערך על המו"מ עם מצרים בתיווכו של שליח האו"ם, גונאר יארינג.

ממשלת האחדות השלישית הוקמה ב-1984, בשל השוויון בין שני הגושים בבחירות שנערכו באותה שנה. אבל זו הייתה שעת חרום אמיתית: האינפלציה הגואה - שהגיעה לקצב שנתי של 400% - איימה למוטט את המשק, פשוטו כמשמעו. לכך נוספה ההסתבכות בלבנון, אשר גם הקשתה מאוד על צה"ל וגם גרמה לקרע חברתי משמעותי. בבעיות אלו, ובמיוחד באינפלציה, לא ניתן היה לטפל בלא הסכמה לאומית רחבה. ואכן, ממשלה זו - של שמעון פרס ויצחק שמיר - הצליחה להדביר את האינפלציה ולהסיג את צה"ל לרצועת הביטחון. לצד זאת, היו בה חילוקי דעות קשים בין פרס לשמיר, בעיקר בנושאים מדיניים.

בחירות 1988 הובילו שוב להקמת ממשלת אחדות, בשל השוויון-למעשה בין המערך לליכוד. שתי המפלגות נאלצו לשבת יחדיו, אבל לא לאורך ימים. במארס 1990 ניסה פרס לבצע את "התרגיל המסריח", להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה בראשותו. הוא נכשל, המערך מצא את עצמו באופוזיציה, ובממשלה נותרו הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות.

אז מה ראינו? שתי ממשלות אחדות שהוקמו כדי לטפל במשברים קיומיים אמיתיים, מילאו את ימיהן וביצעו בהצלחה משימות אלו; ושתי ממשלות אחדות שהוקמו בשל אילוצים קואליציוניים, כיהנו שנה-שנתיים בלבד וקרסו תוך חילוקי דעות קשים בין המפלגות הגדולות.

אין ספק שכיום אנו מצויים במצב השני. נכון, בישראל תמיד יש סוג של מצב חרום ביטחוני ותמיד קיימת סכנת התלקחות, אבל ברור לחלוטין שאנחנו רחוקים מאוד מהמצב של 1967 ובוודאי מהמצב של 1984. אנחנו הרבה יותר במצב של 1969 ושל 1988 - וחיוני ללמוד את הלקח.

חוץ מזה, כפי שאמרנו, גם ההווה מחייב להסיק שאין תוחלת לממשלה כזאת. כאשר הליכוד וכחול-לבן כמעט זהות במספר המנדטים שלהן, ברור שממשלת אחדות שלהן תהיה חייבת להיות מחולקת חצי-חצי, וכך גם הקבינט המדיני-ביטחוני וכך גם ועדות השרים החשובות. ואז, כיצד בדיוק יתקבלו החלטות? הרי יש בין הליכוד לבין כחול-לבן חילוקי דעות משמעותיים בנושאים מרכזיים: תוכנית המאה של דונלד טראמפ, חוק הלאום, פסקת ההתגברות, ההתנחלויות. זה אומר שממשלה של בנימין נתניהו ובני גנץ לא תהיה מסוגלת להכריע בשום נושא כזה, כי כל הזמן יהיה תיקו. וזה הכי גרוע: ממשלה שאינה מכריעה ואינה פועלת. אפילו ממשלה שעושה וטועה, עדיפה על פני ממשלה שיושבת בחיבוק ידיים.

הקמת ממשלה צריכה להיעשות בצורה הרצינית ביותר ולהוביל לתוצאה הטובה ביותר. ללכת על ממשלה רק מתוך אילוץ ומתוך חוסר יכולת או חוסר רצון למצוא את הפתרון הנכון - זוהי מעילה באמון הציבור. זו בדיוק תהיה כיום המשמעות של הקמת ממשלת אחדות. ואם היא תקום - תהיו בטוחים שימיה יהיו קצרים ויעברו עליה במריבות, תככים ובעיקר בשיתוק.