ההצגה שכתבו הצמד לוי ודנון, שלזכותם נרשמת מיומנות בנושא הדתי-חרדי, והצלחתם בהצגות הפנומנליות כמו "שיינדלה" ו"הצמה של אבא", הצגה זו תיצטרף לרשימה זו, ככל שיצפו בה מה שיותר אנשים. היא תפקח את עיניהם על העיוות הקיים בחברה החרדית, שבמאה ומשהו השנים האחרונות החלה להתפלג על-פי ראשי הישיבות, הקרויות כיום אך ורק על-פי העיירות או הערים בהם שכנו במזרח אירופה. תוצאות הפילוג, גורמות לחרדים ממוצא ספרדי או מזרחי, להיחשב על-ידי האשכנזים לפחותי יחוס, ללא ראויים להשתדך אליהם; לא להיכלל כתלמידים בישיבותיהם, גם אם יהיו עילויים, וגם אם יחליפו את שמותיהם, יאמצו להם את התלבושות בשחור-לבן, וככל שיתאמצו כן תרבה ההדרה כלפיהם.
הסיפור נסב על התלמיד-העילוי בישיבה האשכנזית שקיבלה אליה גם ספרדים, ששינה את שמו הפרטי לברקה אלפסי, ואותו משחק
דן שפירא בשיא ההזדהות והאותנטיות (מהיותו אף הוא ממוצא מעורב), המגלה עד כמה לא עוזרים לו יכולותיו לגייס תרומות לישיבה, ערכיותו ותחנוניו לכשמגייסים לצבא מהמיכסות הזעומות (שהתחייבו הישיבות) רק את הספרדים מבין התלמידים - ואחיו הקטן מאיר (
רביב מדר מלא הרגש) נלקח גם הוא לבסיס קליטה ומיון.
המאבק המתמשך שלו ושל אחרים, מגיע לשיאו מתוך גילום שני הרבנים החשובים - הרב שטאט והרב חכמשה. הרב הישיש שטאט, אותו מגלם באופן מדהים וכה מרשים
רמי ברוך הנפלא, המתעמת עם הרב הספרדי חכמשה המזכיר בלבושו ובהדרה שלו את הרב עובדיה זצ"ל, שאותו מגלם עם קולו הנפלא
שמעון מימרן. שתי הדמויות הללו הן לב ליבו של העימות בין הפלגים - עימות שבאמת דורש תיקון. הביצוע של שני שחקנים מופלאים אלה, מהווה את העוגנים של המחזה. שניהם מקרינים הדרה, ועוצמה רוחנית, הנובעת מאישיותם המקרינה כוח ושליטה על עדתם. כמובן, נוכח הדרמה המטלטלת שממחיש דן שפירא באופן המרטיט לב כל, כשלצידו ידידו פינגר (
ערן מור, הקלאסי בתפקידיו, עם נוכחותו, וקולו היחודי והרהוט), ואביו חם הלב היחיד שאינו עוטה את המדים האשכנזים,
אברהם סלקטר כפנחס, והמחצין את הלהט שבתוכו כשצריך. הזעם שהאפליה מצד האשכנזים והזלזול שלהם בספרדים מומחשים היטב, ואכן דרוש תיקון.
את מזכירו של הרב שטאט ממלא יואב לוי; את בנו השני של חכמשה, יעקב, ממלא
דולב אוחנה, את אטיאס בהיר השיער מגלם
רפאל עבאס, ואת קופ מגלם
שלומי אברהם. תפקידים קטנים, אך חיוניים מעצם פעילותם בהענקת האווירה החרדית, על כל גינוניה וביטוייה, בשירים ובריקודים. למען אלה שלא מבינים איך היידיש גרמה למושגים בעברית להישמע יידישאיים, יש בתכניה הסברים לכולם. כמו המושג פערפאלאך - שכיום משויך בישראל לפתיתים, ואז, התייחס לאיטריות ביצים חתוכות קטן קטן, המיתוספות למרק. דהינו אוכל של עניים, כי זה מה שאכלו בישיבות, לכשקיבלו תרומותו.
שנאה רותחת
הצגת "תיקון" כל כך מרשימה ונוקבת, ומעוררת את הצופים לחשיבה נוספת, שעצם עיצוב התפאורה המינימליסית של
ערן עצמון, התלבושות הכה אמיתיות שעיצב מוני מדניק, על-רקע המוזיקה הנפלאה של אבי בללי, סולן להקת "נקמת הטרקטור", רקע הווידאו של רונן ברטן, ועבודת הפאות שלא תאומן שיצרה ממשות והעניקה חיים לדמויות הרבנים, כל אלה בבימוי של
רמי דנון ולכתיבת המחזה המשותפת שלו עם
אמנון לוי, שהיה שנים כתב לענייני חרדים בטלוויזיה - כל אלה יוצרים חוויה לא יומיומית, שנראה כי לא ידענו די על הבעיה הכה כאובה, הגורמת לשסע כה עמוק ומיותר בעם היהודי.
נראה שהתיאטרון הקאמרי כינס על הבמה את מיטב כוכביו - כל אחד מהם כובש את הלב ומדגים את כל צידי הטרגדיה של החרדים ובעיית הזהות שלהם. השבר העמוק שבין החרדים האשכנזים לחרדים הספרדים, הוא שקורע את הישראלים, ובא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כך שמעבר להלכות חיי היומיום וההלכות הנוקשות והכה שונות של הפלגים - הטרגדיה זורמת ומבעבעת בשאר תחומי החיים, כשהגורלי מכולם הוא התחום הפוליטי. האימרה "ואהבת לרעך כמוך" נעלמה וגזה. במקומה אנו חווים שנאה רותחת המלבה את היצרים כלפי כל מי שאינו חושב כמותם. כאילו שיהודים ממוצא זה או אחר - אינם ראויים לשלוח את בניהם לישיבות או לאולפנאות או לבתי ספר השייכים לעילית האשכנזית.
לאחר הצלחותיהם הפנומנליות של צמד המחברים במחזות "שיינדלה" או "הצמה של אבא" ועוד, עולה המחזה "תיקון" וחושף את כל ערוות הקהילות החרדיות, המגיעה עד להיותם לא ציוניות, ורואות בהתגייסות צעירים חרדים לצה"ל פשע חמור. כאילו שישיבה על הספסל בישיבות ופלפולי הלכות יגנו על עם ישראל מהאויבים, הנלחמים בנו יום יום ושעה שעה. בכך הם מתנכרים עמוקות להוראתו של משה רבנו טרם הכניסה לכיבוש הארץ, כשהשבטים ראובן, גד וחצי המנשה שהתיישבו בבשן, ועשו חייל שנים לפני שהגיעו שאר השבטים, סרבו להשתתף במלחמה לכיבוש הארץ. הוראת משה רבנו היתה: כשיש מלחמה - חתן אמור לעזוב את כלתו, איש את ביתו ורכושו, ויצטרף ללוחמים על ההתנחלות בכנען. מכיוון שמדינת ישראל מצויה תחת אש וסכנה קיומית במשך שנים, כשאין פתרון מדיני בפתח - שומה על תלמידי הישיבות לשנס מתנים ולהצטרף לחיילים.
מתי בא לידי ביטוי השסע בנושא זה? כשרבנים אשכנזים מסוימים הקימו ישיבות שאליהן צורפו תלמידים ממוצא ספרדי, מתוך תקווה שימלאו את הקופות המדולדלות של הישיבות. והללו מתוך רצון להשתכנז, עטו עליהם את כל הבגדים והאביזרים האופיניים להם. דבר שלא עמד להם בהמשך. הבעיה התעוררה כשבהסכמים של הממשלה עם המפלגות הדתיות סוכם על מיכסות מסוימות, צנועות, של תלמידים שיתגייסו. אך כל הקומבינות לא צלחו. ברקה ואחרים הזדעזעו משום שדווקא התלמידים הספרדים הם שגויסו. אסון ושבר. בעוד שלדעת הרבנים - לשרת בצבא זה חילול הקודש.
ובהצגה "תיקון" מומחש משבר הזהות של הספרדים הלומדים בישיבות אשכנזיות במלוא עוצמתו.
האם לנוצרים או למוסלמים דמינו? כשהם נלחמו עד כלות נפשם בכתות השונות בקרבם, וכיום במדינותיהם שהם הורסים ומחריבים רק לשם מימוש דעותיהם השונות בהקשר הדתי - האם לזה כך נגיע? כשהדמוקרטיה פושטת את הרגל, והשנאה מעוורת את עיני הנושאים את נפשם לחזור לשלטון, עד כי במערכות הבחירות איבדו את צלם האנוש בבליל השקרים וההכפשות מלאי השנאה, על-מנת שתיגרם מהפכה שלטונית גם במחיר דרדור מצב האומה עד לאשפתות. האם זהו התיקון? נראה שהמושג "ואהבת לרעך כמוך" המאפיין את היהדות, נעלם ואבד. האם ההצגה "תיקון" תגרום לתיקון בהלך המחשבות ובקונבנציות המעוותות הגורמות ליהודים לשנוא את אחיהם? התצליח לעורר את הלבבות ותפקח את העיניים, ותחזיר לנו את צלמנו כפי שהאל התכוון לכך? נקווה שרבים יצפו בה, והמסר שלה יגיע למטרתו.
