חוקר הקומוניזם וההיסטוריון רוברט קונקווסט כתב בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב", כי "שניים מעקרונותיהם הבסיסיים [של מרקס ולנין] הונחלו ללא שינוי: ראשית, שכוח הוא הדבר העיקרי, או אפילו היחיד שמעניין את כל בני האדם. ושנית, שבכל עסקה יש מנצח ויש מפסיד, שהיא משחק סכום אפס, ושהרעיון ששני הצדדים או שני המעמדות יכולים להרוויח הוא בלתי אפשרי".
נראה שבן שפירו, בספר זה, הפנים היטב את העקרונות של מרקס ולנין והבין שבכל עימות בין ימין לשמאל יש רק מטרה אחת, והיא: לנצח. ו"משום שהשמרנים לא חושבים איך לנצח, הם תמיד מפסידים" (עמ' 27).
בהקדמה לספרון ניתן למצוא את התופעה שהגדיר קונקווסט בתואר "השיק הרדיקאלי": "לאיש השמאל יש סיכוי הרבה יותר גדול מזה של איש מילים מן הימין לזכות בכתבת שער מפרגנת, בפרס ממסדי,... ארוחת ערב בבית השגריר. בעיני רוב מוחץ מקובעי הבון טון, איש השמאל ייחשב מוצלח יותר" (עמ' 12). ולהוסיף ולציין את הוצאת "סלע מאיר" וקרן תקווה אשר פועלות ועומלות בנחישות ליצירת "השיק השמרני", אשר ייצור אווירה שתאפשר לימנים, לאומיים וציוניים להביע את דעתם בלי מורא ובלי משוא פנים. דוגמה לכך הייתה זה לא מכבר בכנס השמרנות הראשון שנערך ברב הדר ו
כבוד בבנייני האומה.
אולי כאן המקום להעיר, כי על-רקע ההצלחות השיווקיות של הוצאת "סלע מאיר", יש לתמוהה על מחירו של ספרון הכיס זה, ולקוות שהוא לא יתברר כמחסום בפני המבקשים לקנותו.
האבחנות שאליהן הגיע שפירו בספרון שכתב הן בסיסיות להמשך המאבק לחרות, לא פחות. זאת כפי שכתב שפירו "אתה יכול לנסות להתחבא ממתקפות השמאל; אתה יכול לברוח מהן או לנסות להתעלם מהן,... זה יימשך עד לרגע שבו... הרגולטורים של הממשלה יהיו בתוך ביתך, והמפקחים יהי בחדר הלימוד של הבן שלך, ואז תבין שבזמן שאתה היית מוכן לחיות ולתת לחיות- השמאל דווקא לא" (עמ' 41).
מסתבר שגם אחרי ש-8,000
מתנחלים חלוצים, שרק ביקשו לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצאו עצמם יום אחד זרוקים מבתיהם, עדיין צריך להסביר מהו השמאל. שפירו מנפץ סופית את האיוולת התמימה שהתנוססה על דגל המאבק על גוש-קטיף "באהבה ננצח". הוצאת "סלע מאיר" לקחה על עצמה "להעניק לאנשי המילים מן הימין את הכלים כיצד בנויים טיעוני השמאל,..." (עמ'21).
שפירו, עיתונאי ימני שמרני אמריקני מאבחן את המכשלה שפוגעת באנשי ימין, כאשר הם מתראיינים או מתווכחים עם אנשי שמאל, בכך שהם מתמקדים במציאות ומשתמשים בטיעונים הגיוניים על-מנת לסתור את הטענות שכנגד. לדעת שפירו, ולפי ניסיונו הרב בוויכוח עם שמאלנים, שדוגמה מניסיונו מוצגת בספרון, "לא זו הדרך" אם לשאול את כותרת מאמרו של אחד העם, לנצח בוויכוח ולהביס את מה שהוא מכנה ה"הטקטיקה של בריונים" (עמ' 31) של השמאל. זו שבה הוא נוקט מאז המהפכה הבולשוויקית ועד היום.
אל מול הימין לא ניצבים תמיד אינטלקטואלים אך תמיד מופיעים מולו בריונים. "כשמישהו קורא לך גזעני, סקסיסטי,... וכדומה משום שאתה לא מסכים איתו... זו בריונות.. זה נבזי... (עמ' 31) דוגמה טובה לדבריו אלה של שפירו נמצאת בדברים שאמר שגריר ארה"ב לאו"ם על ההחלטה שהתקבלה ב-75' להשוות את הציונות לגזענות: "זוהי החלטה זדונית. הואיל והיא עושה שימוש במונח 'גזענות' לא לתיאור מסכת עוולות אמתיות וממשיות, אלא ככינוי-גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו. היא הופכת רעיון ארסי ומתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא".
הבריונות של השמאל מתבטאת גם בתיוג כל מי שאינו חושב כמוהם כ"לא סובלני, שונא זרים ותומך באי-צדק". השמאל מנתב את הדיון, כפי שמתאר שפירו בכלל מס' 4 "מסגר את הדיון", "לעמדות שבהן אתה לא יכול לנצח". למעשה השמאל מנהל את הדיון במגרש שלו ואיש הימין תמיד צריך להגיב על שאלות וקנטורים עד ש"תמצא את עצמך מתווכח במוחי שטות שיוכלו לשמש נגדך" (עמ'53). שפירו, חוזר בעצם, במלים אחרות, על הצעתו של אלברט איינשטיין: "לעולם אל תתווכח עם טיפשים - הם יורידו אותך לרמה שלהם, ואז ינצחו אותך עם הניסיון שלהם".
כאשר שומעים את
אהוד ברק מדבר על שחיתות בעוד חמאה מרוחה על ראשו, עולה התמיהה איך הוא מעז. התשובה שנותן שפירו לשאלה זו כמו גם לשאלה כיצד זה בג"ץ מכשיר את
עופר כסיף ופוסל את מיכאל בן ארי, היא "תחושת עליונות מוסרית לא מוצדקת עליך... אנשים מהשמאל לומדים מילדותם שהם טובים יותר מאנשי ימין..." (עמ' 30). כאשר מודעים לתחושת העליונות המוסרית המובנית בנפשו של איש השמאל ניתן גם להבין כיצד הוא מסוגל לפגוש את ערפאת או לשבת לארוחה עם עוזרו הנאמן ח"כ
אחמד טיבי אך אינו מסוגל לראות בכנסת את איתמר בן-גביר. יש להצדיע בפני השמאל, ןגם ללמוד ממנו, על שהפך את "עוצמה יהודית", שאנשיה עוסקים בהצלת נפשות לקבוצה המוקצית מחמת מיאוס, כפי שהדבר נשמע ממגישי החדשות ותוכניות האקטואליה ברשתות התקשורת המרכזיים.
רוברט קונקווסט כתב פעם על אקדמאיים בינוניים כי "לא הייתה להם יכולת מרובה, אלא רק הרבה מה לומר". שפירו אבחן ובודד נקודת תורפה זו, המשותפת לאקדמיה ולתקשורת הנשלטות על-ידי השמאל, שלאנשיה יש תמיד הרבה מה לומר, ושאפשר לכנותה; שטחיות. "הטיעונים הם טיעונים לגופו של אדם. אם אתה חולק על דעתם של אנשי התקשורת במשהו אתה אדם רע מיסודו" (עמ' 35). ובכלל "המסגור" כותב שפירו: "לשמאל אין ספר תכסיסים. יש להם תכסיס אחד... אתה נבלה... אם תיקחו את זה מהם, לא יישאר בידם מאום" (עמ' 50).
בכלל האחרון מדגיש שפירו כי "מי שנראה כועס יותר בעימותים תמיד מפסיד... ניקסון הפסיד בעימות עם קנדי בין צופי העימות בטלוויזיה,... ניקסון פשוט נראה נורא" (עמ' 69). מאז אותו עימות בין ניקסון לקנדי ב-1960 קיבלה הנראות חשיבות יתר בהעברת המסר. מציאות זו היא הפוכה לחינוך והתרבות של הימין האידיאולוגי אשר התחנך על הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אך עליו להפנים את כללי המשחק הפוליטי. וזהו הקונפליקט שבו נמצא הימין אל מול השמאל: מחד-גיסא, למצוא מנגנון אידיאולוגי שיעסוק באהבת חינם ומאידך-גיסא, להפנים וליישם את חוקי המשחק של השמאל, שאם לא כן ההפסד מובטח. ותוצאותיו מי יישורנו.
ספרון דקיק זה, המחזיק תובנות חשובות ויסודיות למאבק הפוליטי, חשוב שיהיה ברשותו של כל מי שלא מתכוון "לברוח", כלשונו של שפירו, מעימות עם השמאל על זרועותיו.
