ריצה מהירה מדי להליכי הדחה נגד הנשיא
דונלד טראמפ עלולה לגרום נזק ארוך טווח לנשיאות ולביטחון הלאומי של ארה"ב – מזהיר ג'ון יו, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ברקלי, במאמר בניו-יורק טיימס.
החוקה מעניקה לנשיא את הסמכות לנהל את יחסי החוץ של ארה"ב ומטילה עליו את האחריות לבטחונה. גם אם הנשיא מעורב במעשים פסולים, הוא חייב שיהיה לו ביטחון בכך ששיחותיו יישארו חסויות. בלא ביטחון כזה, הוא לא יוכל למלא את חובותיו החוקתיות.
מנסחי החוקה רצו למנוע את הכשלים שנבעו משליטת הרשות המחוקקת על מדיניות החוץ. אלכסנדר המילטון כתב: "מכל ענייניה של הממשלה, ניהולה של מלחמה הוא המצריך יותר מכל את ריכוז הכוח ביד אחת". האבות המייסדים של ארה"ב קבעו שתהיה זו ידו של הנשיא. "קבלת החלטות, פעולה, סודיות ויעילות – אלו המאפיינים בדרך כלל את מהלכיו של אדם אחד", הוסיף המילטון.
התערבות של הקונגרס בשיחותיו של הנשיא עם מנהיגים זרים מהווה הפרה של החוקה, טוען יו. מבקריו של טראמפ טוענים, כי המבקר הפנימי של שירותי המודיעין יכול להעביר לקונגרס כל תלונה דחופה. אולם הקונגרס אינו יכול להכפיף את הנשיא לפקיד כלשהו. בית המשפט העליון פסק ב-1926, כי כל העובדים הפדרליים קיימים כדי לסייע לנשיא במילוי חובותיו החוקתיות. קצין מודיעין אינו יכול להגיש תלונה נגד הנשיא, כי הנשיא אינו חלק משירותי המודיעין, ושיחה שלו עם מנהיג זר איננה פעילות מודיעינית. הקהילה המודיעינית עובדת בשביל הנשיא, לא להפך.
על-פי החוקה והנוהג המקובל, הנשיא לבדו מנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב. "הנשיא הוא הגוף היחיד של האומה ביחסי החוץ שלה והנציג היחיד שלה מול מדינות זרות", קבע בית המשפט העליון ב-1936. מאז ג'ורג' וושינגטון ב-1796, הנשיאים שמרו על זכותם לא רק לעמוד בקשר עם מנהיגים זרים, אלא גם לשמור בסוד מידע על הביטחון הלאומי. תומס ג'פרסון אפילו טען, כי חסינותו המינהלית של הנשיא מאפשרת לו לסרב להעיד בבית המשפט, אם הדבר נחוץ כדי להגן על ביטחון המדינה.
יו אומר, כי במקרה הזה – המבנה החוקתי הנכון תואם את המדיניות הנכונה. אם הקונגרס יפקח על שיחותיו של הנשיא עם מנהיגים זרים, הללו ישוחחו איתו פחות ואולי בכלל לא. מדיניות החוץ האמריקנית – המאושרת בידי הבוחר – תיפגע קשות.
במקרים בהם ניסה הקונגרס להשתלט על מדיניות החוץ, זה הסתיים באסון: מלחמת 1812 והגבלות על סיוע לבריטניה במלחמת העולם השנייה. בשנות ה-70 פגע הקונגרס במאמציהם של ג'רלד פורד ו
ג'ימי קרטר להתמודד עם האיום הסובייטי, התרחבות הקומוניזם בדרום אמריקה ובאפריקה, נפילת וייטנאם והמהפכה באירן. רונלד רייגן נטל בחזרה את המושכות לידיו וסיים את המלחמה הקרה. הדמוקרטים יתחרטו על מעשיהם כיום, כאשר יורשיו של טראמפ יצטרו להתמודד עם עליית של סין, תוקפנותה של רוסיה, התפשטותה של אירן וחימושה של
קוריאה הצפונית.
נניח שהגרוע מכל קרה, וטראמפ אכן התנה את הסיוע לאוקראינה בקיום חקירה נגד משפחת ביידן – ממשיך יו. מנסחי החוקה האמינו, כי "פשעים ועבירות חמורים", עליהם ניתן להעמיד לדין את הנשיא, כוללים שימוש ביחסי החוץ לצורך רווח אישי או פוליטי. ועדה מיוחדת של הקונגרס תוכל לבחון מידע מסווג ולשמוע עדויות בדלתיים סגורות. בית הנבחרים יוכל להתגבר על כל הצבת מכשול בקיצוץ תקציבה של אותה רשות. סמכויות הפיקוח של הקונגרס יוכלו לאלץ את שירותי המודיעין והבית הלבן למסור את כל המידע הדרוש.
ואולם, מנסחי החוקה האמינו שהדחה של הנשיא צריכה להיות אך ורק המוצא האחרון. הנשיא עומד לבחירה אחרי ארבע שנים ומסיים את כהונתו אחרי שמונה; הוא מודח רק במקרה של התנהגות חריגה. מי שקורא להעמיד לדין את טראמפ, חייב לזכור שהחוקה נותנת אמון בציבור האמריקני הפועל באמצעות הקלפיות. הדמוקרטים צריכים לתת אמון באמון שנתנו מנסחי החוקה, מסיים יו.
