ערביי ישראל זכאים לשוויון אזרחי מלא ולטיפול בבעיותיהם ע"י ממשלת ישראל. את העובדה שזכויות אלה אינן מיושמות יש לזקוף לאחריותם של חברי הכנסת הערביים מהמפלגה הערבית ולא רק לממשלות הימין. תוספת המנדטים שהמפלגה קיבלה היא בזכות רצונו של הציבור הערבי להיפטר מנתניהו. אחוזי ההצבעה הנמוכים בדרך כלל של האוכלוסייה הערבית הם תוצאה של אכזבה מהמפלגה הערבית שבחרה במדיניות של מאבק נגד המדינה היהודית במקום לדאוג לבעיותיה של האוכלוסייה הערבית. מהאופוזיציה לא ניתן לקדם את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית. שיתוף פעולה עם
ממשלה בישראל מחייבת הכרה בישראל כמדינת נעם היהודי.
בל"ד הנחת היסוד של המאמר: מפלגה ישראלית, יהודית או ערבית אינה יכולה לקבל לגיטימציה אם היא פועלת לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית, משום שהמדינה הוקמה על-פי החלטת האו"ם מ-1947 כמדינה יהודית, כמדינת העם היהודי, לצד מדינה ערבית.
עזאם בשארה, מייסד
בל"ד שנמלט מ
הארץ מחשש שתוגש נגדו תביעה משפטית על מגע עם סוכן זר, חשף במספר ראיונות שנתן את מטרתה הסופית של בל"ד. הוא טוען שכל פלשתין (כולל שטח מדינת ישראל) היא שטח כבוש במובן היסטורי- תרבותי, מאחר שהיהודים הם זרים ואילו הפלשתינים הם אדוני הארץ הזאת. בנאום בבירות הוא אמר: "לא נוותר על פלשתין. המערכה עוד ארוכה לכיבוש הארץ מידי הציונים- הכובשים, כולה לפנינו".
מצע המפלגה הסעיפים העיקריים הרלוונטיים לענייננו במצעה של בל"ד ופרסומיה קובעים:
- הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה
- ביטול ההכרה במוסדות הציוניים על-ידי המדינה (הסוכנות היהודית, קק"ל)
- ביטול חוק השבות, הדגל, ההימנון ושאר החוקים הקובעים את אופיה היהודי של המדינה
- ביטול הזיקה של היהודים בישראל ליהודי התפוצות
- שמירת הזיקה של הפלשתינים במדינה לעם הפלשתיני ולאומה הערבית
- החזרת פליטי 1948 לשטח "מדינת כל אזרחיה" (ישראל לשעבר)
- הקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית ורצועת עזה, שבירתה ירושלים.
המשמעות של סעיפי המצע של בל"ד:
סעיפים 1-4 משמעותם חיסול ישראל כמדינת העם היהודי והפיכתה למה שהוגדר במצע כ"מדינת כל אזרחיה". זוהי הכרזה השוללת את אופיה היהודי של מדינת ישראל:
בל"ד אינה מכירה בקיומו של עם יהודי ובזכות ההגדרה של העם היהודי ובזיקתו לארץ. בל"ד אינה מכירה בישראל כמדינת הלאום היהודי. בל"ד מוכנה להכיר בזכות הגדרה עצמית לישראלים- היהודים החיים כאן, כמיעוט אתני, אבל מנתקת אותם מהקשר עם העם היהודי. ניתוק הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל שומט מתחת למדינה היהודית את זכות קיומה כמדינה יהודית. הקשר ההיסטורי הזה הוא הבסיס לשיבת ציון, להקמת התנועה הציונית, להצהרת בלפור בנובמבר 1917, להחלטת חבר הלאומים על מנדט בריטי ב-1922 לשם יישום בית לאומי ליהודים ולהחלטת האו"ם מ-1947 על הקמת מדינה יהודית.
במסמך נאמר ש"מדינת כל אזרחיה איננה תביעה לחיסול המדינה אלא לדמוקרטיזציה שלה, וכו'". זוהי דמגוגיה: איש לא טען שבל"ד רוצה לחסל את המדינה כמדינה. הטיעון הוא שהמטרה היא חיסול אופיה היהודי. לא מדובר בדמוקרטיזציה, אלא בניצול ציני של הדמוקרטיה הישראלית כדי לחסל את מדינת היהודים. עזאם בשארה, מייסד בל"ד הודה בכך בראיונות שנתן ל
ארי שביט בהארץ, ב-29.5.1998, ולירון לונדון בתוכניתו בערןץ 10, ב-22.6.2009 .
בראיון ל
עיתון הירדני "אל דוסתור" חשף בשארה את המזימה של בל"ד- ניצול הדמוקרטיה הישראלית לצורכי חיסולה של המדינה היהודית: הרעיון המרכזי בראיון היה שמדיניות המפלגה היא להוכיח ששוויון לערביי ישראל אינו אפשרי במדינה יהודית, ושוויון מחייב חיסולה והחלפתה במדינת כל אזרחיה.
ואלה עיקרי דבריו לעיתון הירדני: "השאלה הנשאלת היא איך לעשות שימוש בכלים הדמוקרטיים שבמסגרת השלטון הישראלי הקיים על-מנת להחריף את הניגודים בקרב הישראלים ולעורר את הקונפליקט בין רעיון השוויון והרעיון הציוני...זהו המבחן שאני סבור כי השגנו בו הצלחה רבה ע"י העלאת ענין מדינת כל אזרחיה מול מדינת היהודים...לכך יש להןסיף את ההיחלצות נגד תהליך הישראליזציה (הוא מתכוון להשתלבות ערביי ישראל)והפיכת מושג השוויון ממושג של התמזגות עם הציונות למושג העומד בסתירה עמה".
ביולי 2001 אמר בשארה ש"כיום הדרישה היא שוויון, אך זאת היא רק דרישה זמנית, ואנו רוצים להגיע למצב שהיהודים יבקשו שוויון מאחר שהם זרים ואנחנו בעלי הארץ הזאת".
סעיפים 6-5 חושפים את אופיה האמיתי של "מדינת כל אזרחיה". לכאורה, "מדינת כל אזרחיה" היא מדינה דו- לאומית בה יהודים וערבים יחיו בשוויון. אבל, סעיף מרכזי במצע קובע שבל"ד "רואה בזכות השיבה כזכות שלא ניתן לוותר עליה וכו'". כלומר, מדובר בזכות השיבה לשטחי המדינה היהודית, לשעבר, והפיכת היהודים למיעוט. אם נוסיף לזה את ביטול המוסדות הציוניים, הדגל, ההימנון, הסמל וחוק השבות- כל הסממנים של המדינה היהודית, הרי המרצע יוצא מהשק: המונח "מדינת כל אזרחיה" הוא מילה מכובסת לחיסול המדינה היהודית והפיכתה למדינה פלשתינית, מאחר שקליטת הפליטים בישראל, תהפוך את הפלשתינים לרוב, את היהודים למיעוט. אז ניתן יהיה להחליט באורח דמוקרטי, במשאל עם או ע"י רוב פלשתיני בכנסת, על הפיכת המדינה לפלשתינית.
סעיף 5: שמירת הזיקה של "מדינת כל אזרחיה" לעם הפלשתיני ולאומה הערבית. בל"ד שוב חושפת כאן את מטרתה האמיתית. הפלשתינים במדינת כל אזרחיה הם חלק בלתי ניפרד מהעם הפלשתיני ומהאומה הערבית, ויש להם זכות לשמור על הזיקה לעם הפלשתיני ולאומה הערבית. אבל, למיעוט היהודי במדינה זו אין זכות לשמור על זיקתו לעם היהודי. היהודים בישראל, לדידה של בל"ד, הם קולוניאליסטים מאירופה שהשתלטו על אדמה ערבית, ובל"ד ברוב חסדה מתירה להם להישאר בארץ כמיעוט. יוצאי מדינות ערב החיים בישראל יכולים להעיד על מעמדו של מיעוט יהודי בארץ ערבית. הם חוו זאת על בשרם.
בסעיף 7 יש גם תביעה לנסיגת ישראל מכל השטחים, והקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. במלים אחרות: לצד "מדינת כל אזרחיה", תקום מדינת הלאום הפלשתיני, היא פלשתין בגדה המערבית וברצועת עזה. כך תהיינה לפלשתינים 2 מדינות ולעם היהודי אף מדינה.
זהו הצדק וזוהי הדמוקרטיזציה נוסח בל"ד.
בל"ד תומכת, למעשה, בהקמת מדינה פלשתינית בכל השטחים, כולל השטחים שלטענת הערבים נכבשו ב-1948. כלומר, במקום מדינת ישראל. כך או שתהיינה שתי פלשתין או שהן תתאחדנה למדינה אחת מהים התיכון לנהר הירדן ו"האמנה הפלשתינית" של ארגון אש"פ, שמטרתה הייתה הקמת מדינה אחת מהים לירדן, תתגשם. ואולי יש לדבר על 3 מדינות מכיוון שבירדן יש רוב פלשתיני. במצע יש לא רק ניצול ציני של הדמוקרטיה הישראלית, אלא גם דמגוגיה והולכת שולל והונאה. המונח "מדינת כל אזרחיה" הוא מילה מכובסת למזימה לחיסול מדינת היהודים. בל"ד רוצה מדינה פלשתינית מהים לירדן וכל השאר נועד לכסות על האמת הזאת.
אחמד טיבי לנשיא המדינה: אנו אדוניה של הארץ הזאת במה שונות שאר המפלגות המרכיבות את המפלגה הערבית מבל"ד?
הצהרת חיפה ומשמעותה הצהרת חיפה נוסחה על-ידי קבוצה של אקדמאים ואנשי רוח מקרב הערבים הפלa,ינים בישראל, במסגרת מרכז מדא אל-כרמל, ובמימון של
האיחוד האירופי. המסמך פורסם ב-15 במאי, התאריך בו מציינים הפלשתינים את יום הנכבה.
הצהרת חיפה נועדה לטפל בנושאים הבאים:
- הצגת קריאת ההיסטוריה שלנו ותפישתנו בנוגע לאזרחותנו וליחסינו עם שאר חלקי עמנו הפלa,יני, עם האומה הערבית ועם מדינת ישראל.
- הצגת חזוננו למימוש חיים של כבוד במולדתנו ולמען כינון חברה דמוקרטית המבוססת על יסודות הצדק, החרות, השוויון והכבוד ההדדי בין הערבים הפלשתינים לבין היהודים בישראל.
- התנאים לפיוס היסטורי והעתיד שאליו אנחנו שואפים ביחסים בין העם הפלשתיני לבין העם היהודי הישראלי.
פירוט: - הצגת קריאת ההיסטוריה שלנו וכו' - ערביי ישראל הם חלק מהעם הפלשתיני ומהאומה הערבית- מחברי ההצהרה קובעים שזהותם הלאומית מבוססת על הערכים והתרבות האוניברסליים, על הלשון והתרבות הערבית ועל הזיכרון הקולקטיבי ועל הקשרים המתמשכים עם אדמתם ומולדתם. המסמך קובע שהארץ היא מולדתו של העם הערבי פלשתיני והם הבעלים של הארץ הזאת. הקביעה שהערבים הפלשתינים הם בעליה של הארץ הזאת מהווה שכתוב של ההיסטוריה. יישוב הארץ החל באלף ה-3 לפנה"ס והערבים הגיעו לכאן ככובשים רק ב-630 לספירה. תהליך ההתיישבות שלהם בארץ היה איטי וחלק הארי של האוכלוסייה הערבית הגיע בין שלהי המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20, כפי שניתן ללמד ממסמכים עותמניים ובריטיים. הנכבה הביאה לנתק בין חלקי העם הפלשתיני אבל, הזיקה לשאר חלקי העם הפלשתיני והאומה הערבית השתמרה.
- הציונות היא תנועה קולוניאליסטית - בסוף המאה ה-19 החלה, לדברי מחברי המסמך, התנועה הציונית את מפעלה הקולוניאליסטי- התיישבותי בפלשתין והחלה לממש את מפעלה שתכליתו כיבוש מולדתנו ומימוש שאיפתה להפוך אותה למדינה ליהודים. הגדרת הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, כקולוניאליסטית, נועדה לנתק בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית. כלומר, לשלול מהעם היהודי את זיקתו לארץ זו, ולגזול ממנו את עברו, וזכותו ההיסטורית אשר אושרה ע"י חבר הלאומים והאו"ם.
- התנועה הציונית אחראית לנקבה ולהיווצרות בעיית הפליטים - ב-1948, קובע המסמך, התנועה הציונית ביצעה מעשי טבח נגד בני עמנו, הפכה את מרביתם לפליטים, הרסה מאות מכפרינו ועקרה מערינו את רוב תושביהן. אח"כ, מדינת ישראל מנעה שיבת הפליטים למולדתם, תוך שהיא מפרה את החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.מדינת ישראל המשיכה, לאחר הקמתה, את פעולות הגירוש והעקירה.
חזוננו לכינון חברה דמוקרטית שוויונית שלילת הכרה בזכותו של העם היהודי הישראלי להגדרה עצמית. מחברי המסמך נוהגים בחוסר שוויון. הם מנתקים את היהודים הישראלים משאר חלקי העם היהודי, ומכירים רק בישות הלאומית המצומצמת של היהודים הישראלים, אבל, בעשותם זאת הם אינם מוותרים על הזיקה והקשר שלהם עם שאר חלקי העם הפלשתיני והאומה הערבית. יש כאן אפליה ברורה. המסמך שולל מכל שאר חלקי העם היהודי את זיקתו הלאומית ואת הקשר שלו למולדתו ההיסטורית. גם זכות ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים מקורה איננו בזיקה היסטורית אלא בהשלמה של מחברי המסמך, עם ההשתלטות הקולוניאליסטית של התנועה הציונית.
מהנתק בין חלקי העם היהודי מתבקש ביטול כל החוקים המפלים באופן ישיר או עקיף על בסיס לאומי, אתני או דתי ובראשם זכות השיבה וחוק האזרחות:
העם הפלשתיני יוכר כמיעוט מולדת- כלומר, בעוד שהמיעוט היהודי ישראלי הוא פרי השתלטות קולוניאליסטית, המיעוט הערבי פלשתיני הוא הבעלים החוקיים של הארץ הזאת. בתור שכזה, יקבל זכות וטו בכל העניינים הנוגעים למעמדם ולזכויותיהם, אוטונומיה תרבותית וחלוקה של המשאבים לפי עקרונות הצדק. המסמך דורש גם מילוי החלטה 194 של האו"ם. אבל בעניין זה מחברי המסמך מעדיפים עירפול. הרשות הפלשתינית ומדינות ערב מפרשים החלטה 194 כ"שיבת הפליטים לבתיהם" - כלומר למדינת ישראל. מהמסמך משתמע שמדובר בזכות השיבה לישראל מאחר שחוק ההגירה החדש יתיר הגירה חופשית.
התנאים לפיוס היסטורי וכו' הפיוס ההיסטורי מחייב הכרה של מדינת ישראל בעוול ההיסטורי שגרמה לעם הפלשתיני. ישראל חייבת, קובעים מחברי המסמך, להכיר באחריותה לאל-נכבה שפגעה בכל בני עמנו. מחברי המסמך אינם מציעים חלוקת האחריות על האל-נכבה. הם אינם בדעה שערביי ישראל ומנהיגיהם אחראים לפחות חלקית למה שארע. המסמך אינו מזכיר את הצעת ועדת פיל מ-1936 ואת החלטת החלוקה מ-1948.
המסמך גם מתעלם מהמאבק המזויין שניהלו הערבים ביישוב היהודי משלהי המאה ה-19, ובייחוד לאחר החלטת האו"ם ב-1947. נפקדת גם פלישת מדינות ערב, בתמיכת ערביי הארץ, וקריאתו של ה"ועד הערבי העליון", בראשות המופתי, לעזוב לתקופה קצרה עד שהיהודים ייזרקו לים. גם קריאתו של המופתי ברדיו להרוג ביהודים ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים, שזממו לא רק לחסל את יהודי אירופה, אלא גם לחסל את היישוב היהודי, בסיוע ערבי, לאחר הצלחת כיבוש הארץ ע"י רומל, נעדרים מהנרטיב הפלשתיני. ישראל גם נדרשת כתנאי לפיוס להכיר בפשעי המלחמה והכיבוש שהיא מבצעת בשטחים הכבושים. הפיוס דורש גם, סיום הכיבוש, פרוק ההתנחלויות מכל השטחים הערביים שנכבשו ב-1967, הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני והקמת מדינה פלשתינית. כמו-כן על ישראל להכיר בזכויותיהם של האזרחים הפלשתינים בישראל כמיעוט מולדת. כלומר, כאדוני הארץ האמיתיים.
לסיכום, המסמך נועד ליצור תנאים להפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה פלשתינית, תוך שלב ביניים של מדינת כל אזרחיה. לכאורה, מדובר בשוויון בין הרוב היהודי למיעוט הערבי פלשתיני. אבל, למעשה, לא מדובר בשוויון כלל. המסמך מנתק את היהודים הישראלים משאר העם היהודי מבלי לשאול או לקבל הסכמתם, הופך אותם לקולוניאליסטים דוגמת הלבנים בדרום אפריקה, ושולל מהם את עברם ועתידם. ביטול חוק השבות, מימוש זכות השיבה על-פי 194 והגירה חופשית יהפכו את היהודים למיעוט תוך זמן קצר, ואז ניתן יהיה להפוך את ישראל לפלשתין באורח דמוקרטי. מחברי המסמך שואפים להקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית וברצועת עזה ולצידה מדינת כל אזרחיה, שתהפוך תוך זמן קצר למדינה פלשתינית, תוך חיסול המדינה היהודית. מסמך זה מצטרף לשורת מסמכים בעלי אופי דומה שפורסמו לאחרונה. ה"חזון הערבי", של ועדת המעקב העליונה של עריי ישראל, "החוקה לישראל" של ארגון עדאלה והמסמך של ארגון מסוואה.
