מאז הבחירות אנו חוזרים ושומעים דעות והערכות של מוסדות ואישים על
מפלגת העבודה והמסקנות המשתמעות מכישלונותיה החמורים בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לכנסת (20, 21, 22). מרבית השיח עוסקת בשאלה האם הגיעה זו לסוף דרכה, האם יש לה תקומה ובאילו תנאים תוכל, אולי, לממשה.
העמדות מקוטבות ודיכוטומיות: אם תבוצע התרעננות השורות והמפלגה תתייצב שוב בפני הציבור עם הנהגה חדשה ומסורת ישנה מנוסחת בנרטיבים עכשוויים, הכל פתוח והיא תוכל להשתקם במרוצת עשור או שניים. מול גישה זו, ניצבת גישה מנוגדת, הגורסת שהכישלון איננו תוצאה של בעיות ארגון, מנהיגות וניהול קמפיינים, אלא של אי-רלוונטיות למציאות מצד אחד ושל משקעי עבר, שלא טופלו בזמן ולא ניתן לסלקם במחיר רה-אורגניזציה מינהלית.
לא ניתן ליטול בתום-לב ממפלגת העבודה את תפקידה ההיסטורי בניהול היישוב היהודי בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ובהצעדת התנועה הציונית להגשמה מדינית ומעשית של מטרתה: הקמת מדינת לאום ריבונית של העם היהודי בארץ-ישראל. עם זאת, חשוב להודות שהחלק המשלים של מטרה זו, ריכוז מרבית העם היהודי במדינתו הלאומית, בוצע רק באופן חלקי גם אם איננו זוקפים את השלכות השואה למדיניות הפסיבית מידי של התנועה הציונית, מול עליית הנאצים באירופה.
אני סבור שנקודת השבר הראשונה והיסודית ביותר בתחילת שקיעתה של "העבודה", הייתה הדחתו של בן-גוריון ממנהיגות המפלגה. נקודת השבר השנייה, הייתה הכשלון המנהיגותי במלחמת יום הכיפורים. מאז ועד היום נמשכת הדעיכה, שהואצה שוב לאחר הסכמי אוסלו הכושלים.
גדולתו של בן-גוריון התבטאה ביכולתו להציג בו-זמנית חזון ומטרות לאומיות אופרטיביות ברורות, ולחתור אליהם בהתמדה, ברציפות ובעוצמה אדירה, כשהוא רותם את כל האנרגיות הלאומיות להגשמתן. כאשר קבע שמטרת-העל היא הקמת מדינה, אירגן את מוסדות היישוב כ"מדינה בדרך" והכין אותם לקבלת אחריות על כל תחומי החיים עד לאחר שתקום המדינה, תתארגן ותערך להחליף את הזמני בקבוע. כך אירגן גם את כוחות המגן, את המשק, ההתיישבות, את מערכות החינוך והכלכלה וכך התייחס לכל מי שלהערכתו איים או עשוי היה לאיים על ההרמוניה והסולידריות שנדרשה לטעמו להגשמת החלום הבסיסי. להערכתי, גם אימוץ הסוציאל דמוקרטיה כשיטה כלכלית-חברתית מועדפת (מול הליברליזם הקפיטליסטי של יריביו מימין) נבע מאותם שיקולים מורכבים ובאותה הירארכיה בדיוק.
העתיד הטריטוריאלי
לאחר שהצליח להעביר במינהלת העם הזמנית
1 את ההחלטה על הכרזת העצמאות, החל פועל במרץ להחלפת הדרכים, השיטות, האירגונים והאידיאולוגיות ממציאות של מדינה בדרך למציאות החדשה של מדינה ריבונית בפועל. לפיכך, דרש "חינוך ממלכתי", פירק את הפלמ"ח וארגוני המחתרת והטמיעם בצה"ל, דיבר על פיזור אוכלוסייה, הנחה את צה"ל לכבוש במלחמת העצמאות את הנגב ואילת וראה בשטחים אלה את "ארץ העתיד הטריטוריאלי" של המדינה הננסית, כשהוא מדגיש ללא לאות את חשיבותו המכרעת להגשמת המטרה, של ריכוז העם היהודי במדינת היהודים.
אני נוטה לחשוב, שמסיבות אלה ודומות להן או משלימות אותן, פעל בן-גוריון בתקיפות ולעיתים באכזריות מול ארגוני המחתרת, כשאלה לא קיבלו את מרות המוסדות הלאומיים של המדינה שבדרך. חששו הגדול היה שיפגעו במהלך הלאומי הגדול, אם משום חוסר הבנה של גודל השעה ואם מתוך ניצול הזדמנות משיקולי יריבות פוליטית לשמה. נראה שיותר מכל אדם אחר במנהיגות הישוב, הבין המנהיג הלאומי את שבירותה של המציאות בה נתונות הציונות והמדינה ואת רגישויותיהן לשגיאות. תחושה זו התחזקה עוד יותר כאשר הלכה והתבררה המציאות באירופה לאחר השואה. אירופה המזרחית והמרכזית, אמורה הייתה להיות "המאגר הראשי של הפוטנציאל האנושי היהודי להקמת וקימום הפרויקט הלאומי הציוני המרכזי". הרס מאגר זה וקשיים נוספים שחווה היישוב היהודי הקטן בארץ מהמנדט הבריטי ומהאלימות הערבית, העמיד את סבירות הצלחת הפרויקט על אחוזים בודדים.
להערכתי, מרבית שותפיו להנהגה, כמו גם יריביו, לא הבינו כראוי את חשיבתו ואת סדר הפעולות והעדיפויות שנקט וראו בקשיחותו מעין רודנות אישית. תחושות אלה חוללו התנגדות ועוינות, שלימים קידמו את התהליכים שהרחיקוהו מההנהגה. בתקופת החרום שבין החלטת החלוקה מ-29.11.47 לבין סיום הלחימה של מלחמת השיחרור בהסכמי שביתת הנשק מאוגוסט 1949, הבליגו כמעט כולם על הביקורת והניגודים - הכתובת על הקיר הייתה מוחשית מדי. תיפקודו של בן-גוריון מול "אלטלנה", בקרבות הדרך לירושלים מאי-יולי 1948 ובהחלטות להרחיב גבולות המדינה בצורה סלקטיבית אך משמעותית בצפון ובמזרח, כמו גם המדיניות שנקט נגד ארגוני הפלנגות הפלשתיניות והישובים הערבים שנתנו להם עזרה ומחסה, הוכתבו כולם על-ידי החזון הכללי ותוכנית האב שהוביל במטרה להעמיד את יסודות המדינה היהודית על בסיס איתן.
התבוננות בהחלטותיו של בן-גוריון ובעמדות שנקט לאחר שפרש מעיסוק פעיל בפוליטיקה, למשל, בעקבות שחרור איו"ש ועזה ב-1967, מצביעים על גישה עקבית: החזון הוא "שיבת ציון". השיטה: בשלבים. תהליכים עיקריים: ביטחון (לרבות פעילות מונעת ופעולות תגמול והרתעה), התיישבות ופיזור האוכלוסייה, עלייה, חריגה במינון ובהדרגה מההתחייבויות הבינלאומיות בחסות הסרבנות והתוקפנות הערביים, הימנעות מהתייצבות חזיתית מול מעצמות גדולות, אינטגרציה חברתית ותרבותית, פיתוח כלכלי ומדעי ועיצוב ממלכתי של מוסדות המדינה - מדינה יהודית עם ממשל דמוקרטי (כפי שנוסחו הדברים גם במגילת העצמאות) ועוד.
בן גוריון לא רק הגה, יזם, הפעיל ודחף תהליכים אלה, אלא גם היה שומר הסף החזק והנמרץ ביותר שלהם. אצלו, בניגוד לשותפיו למפלגה ועוד יותר בתנועת העבודה כולה, קדמה הגשמה שלימה של הציונות בסדר ההירארכי להשלטת הגישה הסוציאל-דמוקרטית על המדינה ובכל התנגשות בין השתיים, ניצחה המדינה הציונית.
מרכז הבמה הפוליטית
ממשיכי דרכו של בן-גוריון, לא היו באמת כאלה. אצלם סדר העדיפויות היה לרוב הפוך ולכן נלחם בהם "הזקן", אולם הפסיד במערכה. כאשר פרש סופית מראשות הממשלה ב-1963, הודה למעשה מצד אחד בכישלונו ומן האחר בעייפות החומר. מדבריו וכתביו מתברר בדיעבד שהטיב להבין את משמעות הסיכונים שנטל והיעדים שקבע ונזהר מאופוריה בגין ההישגים שהושגו; בד-בבד התמיד במסלול העיקרי שהתווה. יריביו במפלגה "התאוששו" מחששותיו מהר מדי ומוקדם מדי וכאשר נחלש פיסית ופוליטית - בבחינת "הכושי עשה את שלו..." - לא השכילו להמשיך ולנצל את המומנטום הבן-גוריוני ושחקו אותו עד דק מהר מדי.
בן גוריון היה זה שמיקם את מפא"י במרכז הבמה הפוליטית של ישראל. הוא זה שהעניק לה את הכוח והעליונות הפוליטיים בשנים הראשונות לעצמאות. הליכתו, בישרה את ההסתאבות ותחילת הסוף של הסוציאל דמוקרטיה הדומיננטית בישראל.
נקודת מבחן קריטית הייתה יחסה של מפא"י (לימים "העבודה") לשחרור ירושלים ואיו"ש. בן-גוריון טען עד יומו האחרון שיש להחזיר את השטחים המשוחררים הללו, למעט ירושלים רבתי.
התנאי שהעמיד לכך היה:
רק תמורת שלום אמת מלא. "ממשיכי דרכו" שמעו את הוויתור אבל
אטמו אוזניים למהות התנאי הנילווה.
בן גוריון נפטר ב-19 לדצמבר 1973, לאחר הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. נראה שבערוב ימיו נמנע מטעמי בריאות וסולידריות לאומית מהתייחסות לאירועי אותה מלחמה. לדעתי, אין ספק שהאירועים שקדמו לה: מלחמת ההתשה, הטרור בבקעת הירדן 1967 - 1970 ו"ההברקה הפוליטית" ששברה סופית את השמאל הסוציאליסטי הישראלי - הסכמי אוסלו (1993) - נבעו כולם מנטישת מורשת בן-גוריון, שעלתה בחשיבותה עשרת מונים על מה שנהוג לכנות "מורשת רבין". רבין סיים את תפקידו ההיסטורי במורשת בן-גוריון, כאשר פשט את מדי הרמטכ"ל והפך למדינאי-טכנאי, וזו הייתה תרומתו "לעבודה".
בן-גוריון היה מדינאי-הוגה דעות ומנהיג לאומי מבצע יוצא דופן.
לפיכך, לפי ראות עיני: ההנחה שתמה תקופתם של מפא"י ההיסטורית וספיחיה נכונה. שיקום מפלגת העבודה כמעט איננו אפשרי עוד, משום שהוא מחייב מהפך פוליטי-אידיאולוגי טוטאלי שהשמאל הישראלי "השתכנז" באופן חמור באמצעות חיקויים מתוך התבטלות של יסודות לא ציוניים מאירופה ולאחרונה גם מהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אינו מסוגל לו עוד. קריסתה המתמשכת של מפלגת העבודה, שבאופן פרדוקסלי עדיין מתיימרת להיות ממשיכת דרכה של מפא"י ההיסטורית, היא תוצאה ישירה של עובדת היות הקשר בין השתיים שֵמי בלבד (ובערבון מוגבל מאוד) ולא אידיאולוגי, לאומי וציוני מגשים.
