לשורה "מבוסס על סיפור אמיתי", הפותחת כל-כך הרבה סרטי קולנוע, ישנם שני צדדים לא חיוביים בעיניי. היא יכולה לעורר חשש לאי-הבנות עקב בורות, או להרוס את ההנאה מההתפתחות העלילתית בגלל ידע מוקדם. לשמחתי, את הסיפור של "
התרמית" לא הכרתי על בוריו, למרות שמדובר בפרשה שנחשבת לאחת התרמיות התקשורתיות הגדולות ביותר במאה שעברה.
השנה היא 1971. קליפורד אירווינג (
ריצ'ארד גיר) הוא סופר בגיל העמידה, המשוכנע כי הפריצה הגדולה שלו נמצאת ממש מעבר לפינת הקפה בחברת ההוצאה לאור "מקגרו-היל". כאשר הוא שוב נדחה על-ידי המו"לית אנדריאה טייט (
הופ דייויס), מחליט היוצר שזו ההזדמנות האחרונה שלו להירשם בדפי ההיסטוריה, וטוען כי הוא עובד על ספר המאה.
אירווינג הצליח להכניס את התקשורת האמריקנית לסחרור אדיר, כאשר בדה מלבו ראיונות אישיים עם האייקון האמריקני הגדול של התקופה, שנודע באישיותו האקסצנטרית ובהיותו סרבן תקשורת. הנוכל, שהאמין כי סיפורו לא יופרך בגלל תכונות אלו ממש, נסחף למערבולת של כסף ותהילה בים של שקרים. איתו נסחפו גם את אשתו, אדית (
מרשה גיי הארדן); חברו הטוב ושותפו לפשע, דיק ססקינד (
אלפרד מולינה); הפילגש שלו, נינה ואן פאלן (
ג'ולי דלפי), ומספר אנשים מטעמו של האדם עליו נכתבת האוטוביוגרפיה המפוברקת - המולטי-מיליונר
האוורד יוז.
נעצור כאן, כיוון שהספויילרים מתדפקים על הדלת, אך גם בגלל סיבה אחרת. השם הזה, האוורד יוז, מוכר גם למי שאינו חובב היסטוריה אמריקנית, אלא רק בקיא בקולנוע העכשווי. בשנת 2004, עיבד מרטין סקורסזה את סיפורו של האיש לסרט שנקרא "
הטייס", אשר זכה בחמישה פסלוני אוסקר. אך באופן אישי, השם שהתנגן בראשי לאורך כל הסרט היה דווקא זה של אורסון וולס.
30 שנה לפני הטייס של מרטי, וולס כתב, ביים וכיכב בסרט שנקרא בעברית "
ז' זה זיוף". מדובר במעין ביוגרפיה דוקומנטרית לכאורה, על חייו של זייפן האמנות הידוע לשמצה
אלמיר דה הורי, אותה כתב לא אחר מאשר גיבורנו, קליפורד אירווינג. העניין אף מוזכר ב"התרמית", כהסבר אפשרי ליכולות זיוף כתב היד בהן ניחנה דמותו של אירווינג. והינה, נסגרו להם כל הקצוות. מי שהתקשה לעקוב אחר הפסקה האחרונה, עלול ללכת לאיבוד גם בסרט עצמו, שכנראה היה אמור להיות אתגר אינטלקטואלי, אבל נהיה למעמסה על האונות.
ההשקעה והפרפקציוניזם של הבמאי השבדי-הוליוודי
לאסה האלסטרום ניכרת כאן כמו בכל סרטיו הידועים. אך נדמה כי לא היה לו ביטחון מלא בתסריט של
וויליאם ווילר, שכן הוא נקט בכל טריק קולנועי אפשרי כדי לסבך: פתיחה לא-לינארית, פרטי אקספוזיציה מאוחרים, שיאים מעוכבים ודגש מוגזם על עלילות משנה מסיחות דעת. כולם מעניקים נופך מלאכותי של סרט כבד ואיכותי, כאשר הסיפור עצמו סובב למעשה סביב טוויסט אחד ויחיד. ליהוק ומשחק מעולים של כל הדמויות המשניות, עוזרים לבמאי להסיט את תשומת הלב מהעיקר.
ההופעה של מולינה, שעבד עם האלסטרום גם בסרט "
שוקולד", מבריקה במיוחד. בתפקיד האטרקציה המרכזית, ריצ'ארד גיר נזכר סוף-סוף שהוא שחקן ענק, שינה לחלוטין את מראהו ועטה בחדווה את מסיכת השקרן הפתולוגי של אירווינג. הוא מעלה דיון על האמת כמושג סובייקטיבי, ואם תרצו לדעת מתי הוא מבלף, פשוט חפשו את הרגעים בהם הוא מניע את שפתיו.
"התרמית" דומה לרכס הררי משונן במיוחד, הכולל כמה פסגות קולנועיות מכוסות בשלג עד של גדוּלה, לצד יותר מדי שיפועים ופיתולים מיותרים. לצערו של הסרט, ממוצע הרום של פסגותיו לא מצליח להעלות את הרמה הכללית אל מעל לממוצע. הצפייה בסרט לא תגרום לכם להרגיש מרומים, אבל עלולה לנסוך בכם הרגשה שכזה סיפור וכזה צוות היו צריכים לספק סרט גדול הרבה יותר.
