מחשב מסלול מחדש

איפשהו, במהלך החג הארוך של ראש השנה, מצאתי את עצמי שוכב על הספה יחד עם ביתי הקטנה כששנינו מנסים לחשוב מה עבר עלינו השנה. בעוד שאני זכרתי דברים גדולים כמו אוטו, בית, חתונות, מנורות וצביעה, היא דווקא זכרה דברים קטנים אבל משמעותיים יותר עבורה. הנה למשל הביקור שלה יחד איתי באפיית מצות לחג הפסח.

היא זכרה שטיילנו בירושלים והיה לה זמן למתחם טרמפולינות (מה האינטרס של בן אדם לקפוץ יותר משתי דקות ועוד להגדיר את זה כחוויה?), וכמובן בריכת הכדורים הלבנים בבאר שבע. רק היושב במרומים יודע כמה חיידקים ושאר מרעין בישין נמצאים בתוך בריכת הכדורים הזו, שבפעם האחרונה שהיא עברה ניקיון זה היה בערך ביום שפתחו את המתחם הזה.

אני מצידי חשבתי להפקיד את הבנות במקום וללכת לשתות קפה תוך כדי בהייה בעמודים או סתם בשמיים. הן מצידן לא חשבו כך. אז מצאתי את עצמי עומד איתן בבריכה ורק גרביים מפרידות ביני לבין וירוסים עמידים, תוך כדי שאני מניף אותם לחבלים שהשתלשלו מלמעלה. עד שייגמר הזמן או יישבר הגב, תלוי מי חזק יותר. "ביקרנו בלונה פארק תל אביב" הזכירה לי הקטנה. הביקור בלונה פארק תל אביב זה משהו שקרה רק בשבוע שעבר, אבל אני כבר מנסה להדחיק אותו טוב טוב. ככה זה כשלוקחים בן אדם בגיל ארבעים ועוד קצת, שמים אותו על מתקן שמסובב אותו בגובה ללא אפשרות לעצור את זה, או לפחות לספר למישהו שזזו לו כמה חוליות בגב, ומצפים שעוד נזכור את זה.

ובכן תסבירו לי, מה ההיגיון שבן אדם ירצה לעלות לרכבת הרים שמסובבת אותו ובודקת את כוח המשיכה מול כוחות אחרים, כפי שמזהירים קודם לעלייה למתקן. בן אדם נורמלי מגיע לדרך עפר או לסתם כביש בשכונת השחר שעדיין לא נגמר, ומאט את הרכב שלא יקרה לו או לרכבו חס וחלילה משהו. בן אדם נורמלי הולך על מדרכה סלולה היטב ובן אדם נורמלי מעדיף ללכת ישר ובטוח.

שונאי יהודים

איש לא מחליט (חוץ מהבת שלי) ללכת על האבנים העגולות והלבנות שיש במדרכה רק כדי לבדוק אם הרגליים שלו יכולות לספוג את זה. ככה זה ביום יום, אבל משום מה כשהאדם הזה נכנס למקומות כמו לונה פארק השמות האלו של נחשים (למה נחשים) ממבה או אנקונדה או השד יודע מה, גורמים לו אושר, והוא מתמלא אומץ ומחליט שלעזאזל הבריאות ולעזאזל חיים טובים - למה לא להכניס את עצמי לסכנה ולא להפקיד את גורלי בידי ילד בן 16 שמנהל את המתקן.

מתקן שככל הנראה הומצא על-ידי כמה מהנדסים צרפתיים שונאי יהודים, ואז לקשור את עצמי עם מעצור מברזל שלא הייתי שם אותו גם במצב שינה אצלי במיטה בבית, לעלות לגובה של שמונה עשרה מטרים ולהסתובב. אתה כיסא וילד שיושב בהפעלה בודקים את הכח הצנטריפוגלי ואת מה שהוא עושה לקיבה שלך.

עשיתי את הטעות גם עם מתקן ידידותי כמו קרוסלה שאמורה לעשות לך סתם סחרחורת. קרוסלה רגילה עד הרגע שהיא הגיעה לגובה 18 מטרים וגרמה לי לאחוז את זרועה של ביתי בלפיתה שנראה לי שעד עכשיו יש לה מזה סימנים. אני מצידי זוכר לונה פארק אחר. אותו לונה פארק שהוקם על מה שנמצא כיום רחוב סתוונית, קצת אחרי השק"ם (שופרסל). מידי קיץ היה אבא שלי מביא עימו כרטיסים שרכש מועד עובדי קמ"ג.

אלו היו זמנים שבהם אם אבא שלך היה עובד קמ"ג היית זוכה לכרטיסים מוזלים ללונה פארק, לקנות בשק"ם או לקנות בחנות גלי בבאר שבע. זהו בערך. נעלי גלי לא היו הדבר שהכי רציתי כילד, שק"ם לא דיבר אליי, וככה נשארתי עם ההטבה היחידה שעניינה אותי. חודש לפני כן הייתי מפעיל אמצעי מודיעין (כי אבא שלי לא היה מספר את זה אם זה היה תלוי בו) ושערי דמעה שלא ננעלו.

שערות סבתא

עם שלושה כרטיסים במלאי הייתי צריך לבחור אם אני רוצה לבזבז שני כרטיסים על מכוניות מתנגשות (אף פעם לא הבנתי מדוע מכונית מתנגשות זה שווה שני כרטיסים) ולבלות חצי שעה בהמתנה בתור, ואז ארבע דקות של ההפעלה תקוע בפינה מנסה לשחרר את עצמי, ולסיום לבלות את חצי הדקה האחרונה כשהעובד של המתקן- שוב נער שספק אם יש לו רישיון לאופניים בכלל, יושב לי על האוטו מנסה לעזור לי לעשות רוורס, ובעצם נוהג בעצמו יחד עם שאר חבריו מפעילי המתקן.

יכולתי גם ללכת למטוסים שהיו מגיעים עד לגובה בלתי רגיל של שלושה מטרים, ולבחור מתי לעלות ולרדת. רק שתמיד נשארתי למעלה. עם כרטיס אחד שנשאר הייתי צריך לבחור אם לנסות את מזלי בדוכני הקליעה למטרה (אף פעם לא קלעתי), או להיכנס ולראות את האופנוען על קיר המוות (אף פעם לא נכנסתי). חמישה שקלים שבהם יכולתי לבחור לקנות שערות סבתא או תפוח מתוק, שני דברים שהשתלבו נפלא בטעם עם סופות החול מפודרה שהיו שם.

העולם שייך לצעירים ולא רק זה, גם לונה פארק ויורו דיסני וכל מתקן שיכול לפרק לך עצמות הם כבר לא לצעירים. שני מתקנים כאלו ומצאתי לעצמי קבוצה של גברים בגילי ששלחו את הנשים האמיצות שלהם למתקנים שהילדים רוצים. ברוך השם. מצילות אותנו.

ילדים מתוקים. הזיכרונות שלהם בנויים מחוויות שלנו המבוגרים נדמה שהם לא כאלו משמעותיות כדי שנזכור אותם בכלל. וכמו כל עם ישראל/משרדי עירייה/משרדי ממשלה/סתם כאלו שלא רוצים לעבוד. ניפגש אחרי החגים.