הוא היה אחד מגדולי הדור שלנו. ישנם עוד כמה כמותו אבל מאחר שאת "גדולי ישראל" כיום קובעים לבלרים ופוליטיקאים חרדים קטנים, אזי, הגדולים האמיתיים נשארים בגדר "מתן בסתר". הוא היה באמת "יד ימינו" של הגרי"ש אלישיב. היה לו בית דין פרטי כי הוא מאס ב"דיינות מטעם" של משפחת רלב"ג-לאו. כזה היה האיש שנפטר לפני כחודש, בחודש הרחמים תשע"ט: הדיין והרב הגאון אברהם
דב לוין.
בימים אלה ימלאו חודש למותו של הדיין אברהם דב לוין. האיש גר בבני ברק אבל למעשה הוא חי בירושלים, שם היה בית דינו. זהו אחד מעמודי התווך התורתיים וההלכתיים שעימם באמת נועץ הרב
יוסף שלום אלישיב. אבל כמובן מערכת הפוליטיקה החרדית - ציונית (ובעיקר "דגל התורה") פולטת שמות אחרים כמו ה"ירקן" יוסף אפרתי, האסיר לשעבר
יונה מצגר והלבלר רפי פרנק, ואילו הציונים עצמם כבר טוענים כי בכלל ה"שייגץ" דב הלברטל היה "מקורבו" של הרב אלישיב. הרב אלישיב התייעץ בענייני התורה וההלכה בעיקר עם הרבנים אברהם דב לוין ע"ה, שרמן וגדליהו אקסלורד יבדל"א. אבל הגאון דב לוין היה עמוד התווך שבין כולם.
פרש מה"דיינות הפוליטית"
את האיש והדיין הכרתי כבר לפני כמעט שלושים שנה - בימים שעבדתי בעיתון "יום השישי". אז הוא עוד היה דיין בבית הדין הרבני בירושלים, בימים שיצחק רלב"ג - ובמיוחד אשתו הדסה (שני אנשי "מזרחי" מובהקים) שלטו למעשה בדייני בית הדין הזה. אבל אברהם דב לוין לא היה דיין כנוע כמו כולם. הוא לא היה מוכן להיכנע לתכתיבי הזוג רלב"ג, ולימים למחותנם המפוקפק - ישראל מאיר לאו, שכ"רב ראשי לישראל", הצטרף לשליטה בדייני בית הדין, מבלי שכלל היה בקי באמת בדיינות ובארבעת חלקי ה"שולחן ערוך". לא לחינם פרש הדיין לוין מבית הדין הירושלמי - ציוני הזה, והקים בית דין חרדי אמיתי משלו, בתוככי שכונת "
מאה שערים" שבירושלים". הרב לוין שוחח עימי באותם ימים (אמצע שנות ה-90 של המאה העשרים) על כל הבעיות במועצה הדתית בירושלים, על "רבנות י"ם" ועל ה"רבנות הראשית", ובמיוחד על בקשותיו החוזרות הנשנות של הזוג רלב"ג להורות לדיינים מה להחליט, בדרך כלל כדי להטיב עם מקורביהם ומנגד כדי לפגוע ביריביהם. הם לא הסתפקו רק בסניף הדייני של ירושלים אלא גם התערבו ב"רבניות אחרות", ובמיוחד ב"בית הדין הרבני" של תל אביב. עבור הרב לוין זה היה יותר מדי. הוא החליט לנתק מגע מהם. הרב עדכן את הגרי"ש אלישיב בכול אותם עניינים והגרי"ש לא פעם הורה לנתק את הקשר בין הזוג רלב"ג ל"בתי הדין הרבניים" אבל מאחר שהוא בתמימותו מסר את ההוראות לאפרתי ופרנק הרי שהללו התייחסו אליהן כשלא היו.
שבט הלוי
<\BU>
הרב דב לוין היה סמל ליושר וליראת שמים, ובמיוחד בפסקיו. בית הדין שלו היה העלייה לרגל של כל אלה שידעו כי "בתי הדין הרבניים" - וגם החרדים, נתונים לא פעם להשפעות פוליטיות ושלא כדין תורה, על פיסקיהם. הרב לוין היה לוי אמיתי: הוא המחיש שוב ושוב את המשפט של שבט לוי - "את אביו ואת אמו לא הכיר". הוא נהג בסדר ועל-פי מערכת זמנים מדויקת, כדי לא לצער את התובעים והנתבעים, שלא פעם הגיעו מרחוק. גם מי שיצא אצלו חייב הודה כי היה כאן דין ומשפט צדק. הוא היה בקי בכול מערכת ה"שולחן ערוך" ובכול פירושיו. תלמיד חכם ענק ואיש אמת. עצותיו היו מדויקות וכבדות משקל. גם יריביו - שהיו לא מעטים, לא העזו לסנוט בו בגלוי כי ידעו את מה שיהיה אם יפגעו בכבודו, וכיצד השומעים זאת ינהגו בהם. ממותו של הגרי"ש אלישיב הוא עבר לעצמאות מוחלטת בפסקיו, אך במיוחד בהשקפתו.
מליטאי אגודאי ל"פרושי" קנאי
<\BU>
לא כאן המקום לפרט לפרטי פרטים את דעותיו בכול נושאי ההשקפה, הפוליטיקה והרבנות האמיתית בעולם הדתי והחרדי, אבל יש לי תכתובות רבות עימו ובכללן תגובות חיוביות על כל מאמרי ההשקפה שלי. הוא צידד תמיד בהוצאת האמת החוצה - גם אם היא הייתה מרה. היה לו ידע עצום וזיכרון ארוך. הוא היה חברם של משמשי ה"חזו"ן איש" וה"רב
מבריסק". הוא לעולם לא התרשם ממה שהעיתונות החרדית - הצפון קוריאנית, כתבה בהילוליה על זה או אחר מעולם "הרבנות" או לחלופין מה כשהללו הכפישו אישיות תורתית זו או אחרת. הוא ידע היטב - ולא חשש לומר, כי הלבלרים החרדים הם בעצם סוכני השינוי ביהדות החרדית, מטעם שלטון הכפירה. הוא התנגד ללימודים אקדמאיים, ובמיוחד ללימודי ה"משפטים" בקרב החרדים, שלדעתו מטרתם הייתה לעקור את התורה הנטועה בלב כל יהודי, במשפט התורתי ובמקום זאת להביא את המשפט הנכרי לתוך היהדות החרדית. הרב לוין לא הסתיר מעולם את עמדותיו ולכן הוא נותר רק אב בית דין פרטי במקום לנסוק למרומי מודעות הפרסום של "גדול הדור", "מרן" ועוד מיני סופרלטיבים שפעם הם היו בעלי תוכן אמיתי והיום, מאלה שתולים אותן ועד אל שקוראים אותן, יודעים שהן רק גניבת דעת ויחצ"נות זולה ל"רבני המבחנות" של השלטון הישראלי והפוליטיקאים ה"לייט - חרדים".
צידד בהפרדת הדת מהמדינה
הרב דב לוין - במסע התורתי שעבר ב
עולם התורה והדיינות, הפך בשנים האחרונות לתומך נלהב בהפרדת הדת והמדינה (גם דיינים בכירים אחרים לשעבר הפכו לתומכי ההתנקות הזו, מהמדינה). הוא הפך כבר שנים קודם לכן לתומך בפרוק ה"רבנות הראשית לישראל". הוא התנגד לערבוב "גיורי" הסרק הפוליטיים - ובמיוחד של יוצאי חבר העמים, בתוך עולם הדיינות והתורה. הוא פשוט עבר צד. הוא הפך מליטאי חרדי מהמחנה האגודאי לשעבר ל"פרושי" ירושלמי שצידד בהשקפותיהם של הגר"ח זוננפלד, ולימים של האדמו"ר מסאטמר. משום כך הוא נותר מחוץ למערכת ה"מורמת" מלאכותית של "עולם התורה". בעיתונות החרדית הזכירו אותו ביבושת, בקשר לפסקים בלבד. רבני ערים ציוניים, כיעקב אידלשטיין למשל, הפכו בעיתונות החרדית ל"פועלי ישועות" ול"מרנים" בזכות השתעבדותם לפוליטיקאים וללבלרים החרדים - מודרניים. רבנים ליטאים, חסידיים וספרדים אחרים הפכו ל"גדולי דור" רק משום שפסקו וריצו את הזרם ה"חרדי - לייט" שהשתלט על היהדות החרדית.
אנטי לאומני
<\BU>
גם בעניין הלאומנות הציונית ביהדות החרדית, הרי שהרב לוין היה איש אחר. הוא התנגד לשרות הצבאי של חרדים לא משום "לימוד התורה" אלא משום הסיבה שה"רב מבריסק" קבע: "אנחנו לא יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא תמך במפגשים שהתקיימו בין אנשי ה"עדה החרדית", "
יהדות התורה" ואפילו
ש"ס עם ה"רשות הפלשתינית" ובאחד מהם הוא אמור היה להופיע ברמאללה ורק מותו הטרגי של בנו מנע ממנו את השתתפותו. הוא האשים את עסקני "יהדות התורה" וש"ס כמי שאשמים בגיוס החרדים וקבע כי סטו מדרכם של ה"חזו"ן אי"ש" וה"רב מבריסק". הוא היה באמת אחד מגדול הדור שלנו, שמוסתרים מעינינו משום שהעיתונות החרדית ופוליטיקאים קטנים הם אלה שקובעים כיום מי יהיו "גדולי ישראל". "יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים".
