בספרו החדש של
מיכה גודמן חזרה בלי תשובה נכתב: "בדיכוטומיה הישראלית הרווחת, כל מי שמחפש לחדש מגע עם המסורת נתפס כחוזר בתשובה. זהו אדם שמצא את 'התשובה' בניגוד לאדם שניתק מגע עם המסורת המכונה: 'יוצא בשאלה'".
במילים אלה התוכן העיקרי של המילה "תשובה" מכוון לממד של תשובה לשאלה. דווקא במקור התנ"כי המוקד העיקרי בתופעת ה"תשובה" מכוון לממד סמנטי אחר, מושתת על מושג השיבה, ככתוב: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה" (דברים, ל' א-ג).
בחיבור שבין החזרה בתשובה לבין יכולת השיבה כתופעה אנושית חידתית טמון רז גדול ובו תרומתה של השקפת העולם היהודית לכלל האנושות. בחזרה בתשובה, כמפגש של שאלה ותשובה, אין ממד פלאי: אדם שמציקה לו שאלה פוגש באדם או בדרך שיש בידם תשובות. אך כשמדובר בתופעת השיבה, בהכרה שאין דרך חזרה לאחור ואת הנעשה אין להשיב, מתעורר הממד הפלאי הטמון בתשובה. אין המדובר באירוע מכני, כאתחול מחדש למחשב. באתחול מחדש לא נוצר דבר חדש. בבשורת התשובה יש משהו בראשיתי, אותו ביטאו חז"ל באמירה שתשובה קדמה לבריאת העולם. לזה מייחסת השפה הקבלית את הכינוי "רז" והוא שונה מן הסוד. את הסוד יש מי שיודע ושומר לעצמו. את הרז אין איש יודע. מדובר במסתורין. תופעת התשובה כרז פלאי טמונה בכך שעל-פי הטבע היא אינה אפשרית, כפי שהיטיב לתאר המשורר חליל ג'ובראן: "הנהר לפני כניסתו אל הים, אינו יכול לשוב לאחור".
הבשורה הגדולה לאדם
משבר השיבה הוא מוטיב חוזר ונשנה בספרות העולם: האדם שיצא ממקומו מבקש לשווא לשוב אל מקומו. המסר החוזר ומודגש מתבטא בגילוי הטרגי של אי-האפשרות לממש את כמיהת השיבה, שהרי המציאות השתנתה, האנשים השתנו, המקום השתנה, הכל השתנה - לא רק מבחינה פיזית גם מבחינה נפשית. השיבה איננה אפשרית והכמיהות לשיבה אל מה שהיה נכזבות.
גם אודיסאוס, שהצליח לשוב לביתו לאחר עשרים שנות תלאות מלחמה ומסעות, נזקק להתערבות האלה אתנה שהאריכה לו ולפנלופה אשתו את ליל השיבה הראשון. גם בסיפור מלך האריות הכל כך מוכר, מהווה שיבתו של סימבה מ"אקונה מטטה" אל ארץ אבותיו ביטוי למגבלות השיבה. סימבה מוצא עצמו שב למקום חרב ורק תפנית פלאית כגילוי גאולה משיבה את המקום לחיותו הקודמת. את הממד הפלאי שמעל לטבע מדגיש רעיון התשובה התנ"כי ובו הבשורה הגדולה לאדם.
הרב אלחנן סמט, בשיעור על מגילת רות, נתן המחשה להיבטיה של התשובה כתהליך שמעל מגבלות הטבע. לנעמי השבה משדה מואב לא הייתה תקווה. את הייאוש הכרוך בהכרת אי-אפשרות השיבה ביטאה עם שובה לעיר: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני אלוהים". את שהיה אין להשיב, כבר לא יהיו לה ילדים חדשים. כשנולד בן לרות כלתה נוצרה תפנית בתקווה חדשה: מבחינת הטבע הבן לא נולד לנעמי. אבל בעיני כותב המגילה נוצרו התנאים לסוג של תיקון: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור יולד בן לנעמי, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים". בשורת התנ"ך היא הבשורה הטמונה באפשרות התיקון בממדים שמעבר למגבלות הטבע.
בבשורת התשובה כמהלך פלאי מצוי המענה לתסביך האנושי המכונה בפי
עמוס עוז: "מחלת השחזרת". זו על-פי תפיסתו היא הכמיהה הבלתי אפשרית לשוב לאחור אל מה שהיה פעם. בהרצאתו האחרונה סיפר: "לפני קצת יותר מעשרים שנה פגשתי בפריז אינטלקטואל פלשתיני, הוא היה אז כבן שלושים. מיד כשלחצנו ידיים אמר: אני מליפתא... והאיש הזה אומר לי כך: לא מעניין אותי מי ישלוט בפלשתינה, אני לא רוצה לגרש את היהודים, אני לא רוצה לנקום בכם, אני רוצה את הבית שלי... אני רוצה לבוא לשם בקיץ, לשבת תחת הגפן והתאנה, לשמוע את המעיין ואת הפעמונים של העיזים". עוז ענה לו: "אתה חולה שחזרת! את הבית בליפתא לא תקבל, כי אין דרך לקבל אותו. כי אם ישובו כל בני ליפתא, זו תהיה עיירה, כמה בניינים רבי קומות, שניים שלושה סופרמרקטים".
תנועת תשובה לאומית
באבחון מחלת ה"שחזרת" ביקש עוז להזהיר גם את אלה מהישראלים הכמהים לחבלי מולדת שבעיניו אין דרך לשוב אליהם. לשאלה האם כל המפעל הציוני מראשיתו אינו אלא ביטוי אחד גדול למחלה אותה תיאר ענה: "עניין השחזרת בציונות היה מרכיב, הוא היה תבלין, אבל זה לא היה העיקר... לולא הסבל והרדיפות והגילוי ששום דבר אחר לא עוזר זה לא היה קורה... האמת, לא היה לאן ללכת".
מחלוקת תהומית נפערת כאן בין הציונות של דוד בן-גוריון לזו של עמוס עוז. הציונות של עוז היא ציונות של יהודים נרדפים מבקשי מקלט, הציונות של רוב מנהיגי דור המייסדים מימין ומשמאל, כמו גם של יהודים מאמינים במהלך הדורות, הייתה ציונות של כמיהת שיבה תנ"כית, תנועת תשובה לאומית שלא נולדה כמוה בתולדות האנושות. אם הכל נבחן על-פי הטבע, עוז צודק. ואולם הוא מתעלם מיסודותיה הפלאיים של תופעת התשובה. לכן דיבר בן-גוריון על המפעל הציוני כ"מעשה בראשית", נאמן לאמירת חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו
שמים וארץ".
זו כמיהת התפילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". לא כמיהה חולנית לשיבה לאחור אל עבר בלתי אפשרי, אלא כמיהת שיבה למצב קיומי מתחדש בפניה מלאת תקוה אל העתיד.
