הַטּוּ אֹזֶן וְהַאֲזִינוּ

דִּבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כֹּל קְהַל יִשְׂרָאֵל (וילך לא/ל)

בְּקַיְמוֹ חִלּוּפֵי מִשְמָרוֹת בְּמִצְוַת אֵל

הוּא דִּבֵּר שִׁירָה ואָמַר לָעָם הַאֲזִינוּ

כִּי בִּשְׁמִיעָה בִּלְבָד לֹא דַּי לֹא תָּבִינוּ

וְתִתְכַּחֲשׁוּ שׁוּב וְתָהִינוּ

הוּא דִּבֵּר עָצוּר וְעָזוּב גָּם כְּמַאֲשִׁים

כִּי הָעָם נִרְאָה מִתְנָהֵג חַסַר חוּשִׁים

כִּי יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִים וּמַמְרִים

וּמֵהָאֱמוּנָה בְּדַרְכֵי אֵל הָיוּ סָרִים

וְאָדָם עַל רְעֵהוּ מַעֲרִים

הָיָה דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל מְאֵין כָּמוּהוּ

הוּא כָּפַר בָּעִקָּר וְשָׁכַח בּוֹרְאוֹ קוֹנֵהוּ

שָמַן וְרָוַח לוֹ וְהוּא נִבֵּל צוּר יִשֻעֲתוֹ

וְלֹא שַׂם יְשׁוּעֲתוֹ בָּה' וּבָטַח בְּזֻלָּתוֹ

וְסִכֵּן בְּכַךְ יוֹמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ

וּמֹשֶׁה נִתְמָלָא אָז חֵמָה בְּאֵין תְּבוּנָה

כּי הֵם לֹא חַכְמוּ וְלֹא הִשְׂכִּילוּ נְכוֹנָה

שֶׁאֵין לִבְטוֹחַ בָּאָדָם שֶׁאֵין בּוֹ תְּשׁוּעָה

כְּנוֹטֵשׁ שָׂדֵהוּ וּבָא לוֹ לְאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

וְהֶעֱלָה לָאֱלִילִים תְּרוּעָה.

בִּמְקוֹם תְּבוּנָה וְתוּשִׁיָּה גִּלָּה אָזְלַת יַד

וּבְיוֹדְעִין נָטַשׁ אֱמוּנָתוּ וּבָהּ הוּא בָּגַד

לָכֵן גָּם פַּעֲמָיִם יִבֵּב אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד

זֹאת הַיּוֹם גָּם אַזְהֲרָה לָנוּ וּלְעוֹלְמֵי עָד

כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחַד

נִזְכּוֹר כִּי אֱלֹהֵינוּ חַנּוּן וְרָחוּם וְסוֹלֵחַ

וּבִלְבָּד שׁלֹא לַחֲזוֹר לְסוּרֶנוּ וּלְהִתְיַפֵּחַ

וְלֹא לִהְיוֹת כְּעָם שׁוּב בִּנְדִּיבִים בּוֹטֵחַ

וְלִהְיוֹת כְּאָדָם שֶׁבְּחֶלְקוֹ תָּמִיד שָׂמֵחַ

וּלְהוֹדוֹת לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ


דברים לסיום תקופה וראשית תקופה

לא בכדי שירת האזינו איננה הפרשה האחרונה של התורה. היא נחשבת כמשקפת את עם ישראל מיום היותו לעם ולאורך הדורות. היא מעין דברי אזהרה לבאות בלמידה מן העבר על תוצאות התנהגות העם כאשר טוב לו והוא נמצא בלשון ימינו ב"אופוריה", סימן "הַסְמוֹך" הוא כאשר "וישמן ישורון ויבעט" (לב/טו). לא בכדי פרשת האזינו נקראת בין ראש השנה לכפור כי הוא מבטאת את התנהגות העם כאשר טוב לו, הוא שוכח את המצב כשהיה רע לו, ושוכח גם את מצב זולתו.

הזעזוע שהיה לנו אשר יש לו ביטוי בדברי האזינו, הוא המצב שבו היה העם שרוי אחרי מלחמת ששת הימים, בנצחו בששה ימים ארבע מדינות על צבאותיהם והביסם. אז עם ישראל לא חשש כי ביום מן הימים ימצא במצב שידו נמצאת על התחתונה, עד אשר פרצה בהפתעה רבתי מלחמת יום הכפורים שבה נפלו רבים וטובית מטובי בנינו, ולראשונה הלכו רבים שבויים. זו הייתה מכה קשה, למרות שבסיומה כוח גבורת עמנו עמדה לנו ו"הקערה נהפכה על פיה" וזה עלה לנו בקורבנות אדם שרק במלחמת השחרור זה קרה. מלחמת ההפתעה בכיפור הכתה קשות בנו ולפי מומחים היינו חלילה על סף "חורבן בית שלישי". ויש הסבורים כי עמדנו לעשות מעשה יאוש כשמשון "תמות נפשי עם פלשתים" והמבין יבין. נראה כי האמור בפרשת האזינו כמתאר בצורה מדהימה את התנהגות עמנו בתקופה זו כשטוב לו, הוא שוב התנהג כשיכור נצחונות ושכח כי לא פעם נפל וקם לתחיה, וכי קם בתקופתנו זו מן האפר והתנער לחדש עצמאות ישראל בהקמת המדינה. עמנו שוכח כי רק משבטחנו בכוחנו ובצור מחצבתנו ויצרנו נשק להגנתנו גברנו על צבאות שקנו את נשקם והיו תלויים באחרים. לכן יכלו חברי קיבוץ נגבה בגב לעצור את המצרים מלהגיע לתל אביב, וקיבוץ משמר העמק למנוע מהירדנים להשתלט על השטח המצומצם שישראל הסכימה לקבלו במסגרת תוכנית החלוקה (נאמר לא פעם כי בן-גוריון ששכנע את נציגי העם להכריז על המדינה לפי תוכנית החלוקה, אמר להן עו נרחבנו כי העקבים לא יסכימו אפילו למעט שקבלנו, ואכן הודות לעמידת חברי קיבוצים מכנרת ומסדה ומסדה וכפר גלעדי בצפון נחסמו הסורים והלבנונים נחסמו הסורים הלבנונים. והוכח כי כאשר העם סומך על עצמו מצליח). עמנו חזר לארץ חרבה קנה קרקע והקים עליה מאות ישובים ששימשו כפי שראינו המגן העיקרי לתקומת ישראל. טוב לשוב ולשנן את האזינו ולהעמיק חשוב איך להתנהג כעם ואיך להתנהג כאדם אל אדם.

חשיבות האזינו כיצירה ספרותית

האזינו מתחילה בשירה ומסימת בפרוזה. גם משמעות המלה שיר קבלה ביטוי בערבית שִׁעְר (شعر) שנשמעת כ-"שיר". המלה בערבית לקוחה מהשה העברית שִׁעְר כאשר האות "עין" שנראה כי בעברית העין נעלמה כי הרי אצל יוצאי אשכנז בדיבורם האות "עין" אינה מבוטאת כלל היא משמשת כניקוד סגול או צירי. השירה בתנ"ך איננה מסתימת באותיות דומות כשירת ימי הביניים של גדולי המשוררים של: יהודה הלוי, אבן עזרא אבן גבירול ואחרים. או כפי שאנו שרים את הפיוטים בסליחות, כי בכל פיוט עברי כנו של הסליחות או התהילים או שיר השירים או משלי ועוד, יש חלק ראשון בשיר "פותח" את השיר ויש חלק שני "סוגר". כאמור כבמזמורי התהילים ובשירת האזינו ושירת הים שם נמצא כי החלק הפותח לרוב כולל "נושא" "נשוא" ו"מושא" כגון יערף כמטר לקחי (החלק הפותח), תזל כטל אמרתי (החלק הסוגר) אביא כאן דברים בשם אמרם בשם חוקר השירה טור-סיני ששמו הלועזי היה טורצ'נה. אשר נתח שירת "משלי שלמה" הוא הביא חלק פותח של שורה אחת מהשיר: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר (החלק הפותח), לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה (החלק הוגר). והביא עוד ממשלי: שמע בני מוסר אביך (פסוק פותח), ואל תִּטּוֹשׁ (בני) תורת אמך (פסוק סוגר), וכדי שנבין את שיטת השירה המאוזנת הזאת הביא את: בני אם יפתוך חַטָּאִים (השורה הפותחת) אל תֹּבֵא (השורה הסוגרת) שהסוגר לא נראה בנוי על שלושת המרכיבים "נושא" "נשוא" ו"מושא" ואמר כי אין ספק שכאן יש העדר איזון כי יש חלק פותח שכולל את שני מרכיבים אם יפתוך נשוא חַטָּאִים נושא אלא שבסוגר "אל תֹבֵא" אין המרכיבים נשוא נושא ומושא יש רק המושא, כאילו נאמר לַבֵּן: אל תסכים, הוא הסביר כי הסוגר אַל תֹּבֵא הוא ראשי תיבות של "אל תלך בדרך אתם". ואכן בהמשך מצאנו הסוגר: בני אל תלך בדרך אתם (בני) מנע (בני) רגלך מִנְתִיבָתָם. דבר אחר יש לאמר כי יש בפרשה אקטואליה לימינו בין הטורקים לכורדים ובין סעודיה ואירן.

בגלל קצר הזמן מובא כאן סיכום שנכתב בעניין זה באחת השנים.

הַטּוּ אֹזֶן וְהַאֲזִינוּ

מֹשֶׁה עֲדָיִן נוֹשֵׂא דְּבָרִים הַאֲזִינוּ בָּאָה לְהַזְהִיר נִבְעָרִים

בִּדְבָרָיו סִכֵּם מֹשֶׁה דַרְכּו מִיצִיאַת מִצְרָיִם עַד יַרְדֶּן יְרֵחוֹ

הִתְוָה לְיִשְׂרָאֵל אֹרַח חַיִּים בְּהָעִידוֹ אֶת הָאָרֶץ וְהַשְּׁחָקִים

דְּבָרָיו הֶם "שִׁירַת הַבַּרְבּוּר" וְזֹאת הַבְרָכָה הִיא סוֹף הַדִּבוּר

סוֹף הָחֻמַּשׁ סוֹף הַמַּעֲשֶׂה

זֹאת הַתּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה הוּא הָיָה לָנוּ כְּרוֹעֶה לַשֶּׂה

וְאָנוּ לוֹ הָיִינוּ כַּצּאֹן לָרוֹעֶה עָם פַּעַם מוֹרֵה וּפַעַם שׁוֹעֵה

לֹא הָיָה קַל לְמֹשֶׁה לְרַצּוֹתֶנוּ וְלֹא יָכַל עַל מֵי מְנוּחוֹת לְנַהֲלֶנוּ

נָהַגְנוּ תַּדִּיר כִּכְפוּיֵי טוֹבָה טָעִינוּ, תָעִינוּ וְחָזַרְנוּ בִּתְשׁוּבָה

וְלַמְרוֹת כֹּל תַהֲפּוּכוֹת הַזְמָן אָנַחְנוּ עָם שֶׁבַּצַּר מְצַיֵּת נֶאֱמַן

וְבַטּוֹב לוֹ הוּא זוֹעֵם וְנִרְעַשׁ חוֹזֵר וְְאֵין תַחַת הַשֶׁמֶשׁ חָדָש.