זאת העת, לפני נעילה, לומר את הדברים: מה שמונח כרגע על שולחנו של היועץ המשפטי ל
ממשלה הוא הרבה יותר מהכרעה אם להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי הוא זה שנתון כרגע בסכנה; ואולי, וזאת התרשמותי-שלי בלבד, גם עצם קיומה של המדינה היהודית. הקרעים יהיו בלתי ניתנים לאיחוי אם המערכת המשפטית תצליח לגרום להחלפת השלטון שלא באמצעים דמוקרטיים. מהלך כזה יהיה בלתי נסלח לעולמים.
מכאן התקווה של מיליוני אנשים שאביחי מנדלבליט ישתחרר מן הלחצים המופעלים עליו באורח פסול, באמצעים הספוגים במרכיבים בריוניים, המזכירים שיטות של כנופיות פשע, ויעשה את שראוי לעשותו בעת הזאת; ואת האחריות הזאת שהוא נושא על כתפיו הוא אינו יכול להעביר לאחרים. זאת חובתו-שלו בלבד; לא של
שי ניצן ולא של ליאת בן ארי.
ההיסטוריה לא תסלח לו לעד אם הוא יתנער ממנה. הניסיונות להלך עליו אימים אסור להם שיגרמו לו לבחור בדרך שגויה. החקירות היו נגועות; והוא יודע את זה. לא היה בהן דבר.
בספר דברים (פרק א, פסוק כא) נמצא הביטוי האלמותי, "אל תירא ואל תחת". כך אמר משה רבנו לעם ישראל, בנאומו מלא ההשראה, ערב הכניסה לארץ ישראל, כדי לכבוש אותה מידי מי שישב בה באותה העת; וכך צריך עתה היועמ"ש לפעול. רק אותו יזכירו דברי הימים. לא את עוזריו. לא את כל המלעיזים והמקטרגים והמלשינים. וזאת יכולה להיות שעתו היפה. איש לא ייקח אותה ממנו לעולם.
וחשוב עוד לדעת: בימים אלה. עם ישראל נמצא באחת משעותיו הקשות ביותר. מכל עבר מבקשים לכלותו - וזאת השעה שבה צריך מנהיג מסוגו של מי שהנהיג את המלחמה על כיבוש הארץ המובטחת לפני אלפי שנים. וזה לא
יאיר לפיד - ואלה גם לא הגנרלים שהתלכדו למעין מפלגה תחת השם "כחול לבן".
בנימין נתניהו עשה את שצריך היה לעשות בעשור האחרון, בתנאים-לא-תנאים, גם באשמת המחנה האנרכיסטי, זה שהחזון הציוני כבר ממנו והלאה, שביקש כל העת להטיל בו שיקוצים, ועתה יש להניח לו להמשיך במלאכה. לא זאת העת לשבש את ההליך הדמוקרטי. כבר נגרם מספיק נזק מן העיסוק המתמשך בחקירות שמראש לא היה בהן מאומה. הן היו מוטות. בררניות. מעוררות השתאות.
מי שיזם אותן ומי שליווה אותן ומי שהדליף קטעי עדויות ידע זאת כל העת. הניסיונות להדביק לבנימין נתניהו עבירות שחיתות היו מבראשית עשויים מתפרים גסים. ליוו אותם, בין השאר, מפכ"ל לא ישר, לטעמי, שהיה מונע מאינטרסים אישיים, וגורמים אחרים בעולם התקשורת, בפרקליטות המדינה ובמשטרת ישראל. אינני יכול לשים את האצבע על הגורם המרכזי שפתח במסע הציד הבלתי אנושי – אבל זה קרה.
בדומה לארצות הברית, שגם שם הגורמים הפוליטיים נעזרים באמצעי תקשורת מוטים פוליטית, היו גם כאן לא מעט עיתונאים שהפכו ל"שופרות" של גורמים אינטרסנטיים. באמריקה הם מכונים MOB MEDIA; כלומר, כנופיות התקשורת.
ולצערי, התיאור הזה מתאים גם לחלק מן העיתונאים הפועלים בכלי תקשורת מרכזיים בישראל. רבים מהם טרחו להקריא, פשוטו כמשמעו, מדי ערב קטעים מודלפים שמסרו להם "מקורותיהם". הם אפילו לא טרחו לוודא את אמיתותו של מה שהם מקריאים; שמא מה שהם קיבלו מהווה רק חלק מהתמליל או מהעדות המלאים. אף לא נמצא שהם ניסו לברר אם יש חומרים בתיקי החקירה הסותרים את הגרסה המודלפת שהם מקריאים.
אבל עתה הגיעה, כאמור, שעת נעילה; תרתי משמע. אין עוד מקום לטעויות. וזה כעת תפקידו של מי שבסמכותו הבלעדית להכריע. אין אחר. לימים, איש לא יזכור את כל מי שהקיף אותו. רק שמו של היועמ"ש ייזכר בדברי הימים. ולכן, מי שניצב בראש הפירמידה, הוא זה שצריך לאזור אומץ - ולשים קץ לפארסה המתגלגלת פה יותר מדי זמן.
וחשוב גם לדעת שאם אפילו קמצוץ ממה שמיוחס לראש הממשלה יועבר להכרעת בית המשפט חילופי השלטון יהיו מידיים – והתוצאה עלולה להיות הרת גורל.
צריך להניח לבנימין נתניהו לעשות את המלאכה בשם כולנו. אין ראוי ממנו לעת הזאת.
