• ג'ון לייטו הוא שחקן, זמר, מוזיקאי, משורר ומחבר עטור פרסים. בין היתר הוא זכה בשישה פרסי אמי, שני פרסי טוני, שני פרסי גלובוס הזהב ושלושה פרסים של אגודת שחקני הקולנוע. מאמרו בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

מותר לקוראים לפקפק ביכולתם של שחקנים להיות פרשנים פוליטיים, אך כדאי לשים לב לכך שהפוליטיקה והתקשורת האמריקניות נשלטות בידי נשיא בדרן. בשבועות האחרונים אנו קוראים על שיחתו של נשיא ארה"ב, לשעבר כוכב ריאליטי, עם נשיא אוקראינה, לשעבר קומיקאי. בידור ופוליטיקה נעשו מקושרים בצורה ביזארית. אולי הגיע הזמן שבדרן במשרה מלאה ייכנס לתמונה.

אני מכנה את דונלד טראמפ "נשיא בדרן" מאז הוכיח שהוא משרת ציבור כה בלתי מיומן. זהו חלק משמעותי מהדרך בה פרץ לתודעה הציבורית. ההתנהלות שלו היא של בדרן, לא של מדינאי. מעט בידור אינו תכונה רעה למנהיג; תחשבו על ההופעות של וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט וג'ון קנדי. היה צורך בשחקן כמו רונלד רייגן, שיכניס את הנימה והתזמון המושלמים למשפט הפשוט "מר גורבצ'וב, הפל את החומה הזאת".

טראמפ הוא משהו שונה לחלוטין. רייגן היה התוצר של בקרת האיכות הקפדנית בהוליווד, בעוד טראמפ צמח מהתוהו ובוהו של טלוויזיית הריאליטי. הוא אפילו חיקה בטלפון את הדובר שלו. כמה שטראמפ גרוע כנשיא – הוא עוד יותר גרוע כבדרן. הוא קורא טקסטים מוכנים כמו ילד בית ספר מפוחד באסיפת תלמידים. הוא מתחמק מכל אפשרות של אירוניה, הומור עצמי או – חס וחלילה – בדיחה. הוא ממלא בקפידה כל עצרת שלו במאזינים צייתנים מתוך גרעין תומכיו. ודבריו הם לעיתים קרובות צורמים ובלתי הולמים.

זוכרים כמה ברק אובמה היה מתנשא וקר? אבל וואו, איך שהוא ידע לבחור את הרגעים שלו. בשנת 2015 הוא הספיד כומר שנרצח בדרום קרוליינה והחל לשיר "Amazing Grace". אתם יכולים לדמיין משהו דומה מצידו של הנשיא הנוכחי בעקבות הטבח בחנות וולמארט בעיר אל-פאסו?

קשה לצפות בהופעותיו של טראמפ, אבל יש להן היבט חיובי. שקריו חסרי הבושה, פעולותיו האימפולסיביות והודעותיו הבוטות חידדו את חושיה של התקשורת. והוא גם יצר גל נגדי של קומיקאים טלוויזיוניים, המשתמשים מדי ערב בסגנון שלו – נגדו: סטיבן קולבר, ג'ון אוליבר, סת' מאיירס ואחרים. כבדרנים, הם ההפך הגמור מטראמפ: חכמים, מעודכנים, ממושמעים, מודעים לעצמם ובאמת מצחיקים.

כולם אוהבים דמות עשויה כהלכה של נבל, על הבמה או על המרקע. שייקספיר ודאי נהנה מכל רגע כאשר כתב את השורות של מקבת, איאגו או ריצ'רד השלישי. אבל מפלצות הן תוצר של פנטזיה, ובתור צופים מרגיע אותנו לדעת שמדובר בדמות בדיונית. המציאות הרבה פחות משעשעת והרבה יותר מפחידה. במציאות צריכה להיות דרך לבלום נבלים אמיתיים בחיים הציבוריים. מערכת האיזונים והבלמים שלנו נטלה לידיה תפקיד זה; לאור נסיונו של טראמפ לערב מדינה זרה בבחירות שלנו, הדחה אינה אפשרות אלא חובה.

אבל זה יהיה מאבק ממושך. הדחה לא תביא בהכרח לסיומו של מופע האימים. צריך לרסן גם כוחות נוספים. עם קצת מזל, בקרוב יעבדו התקשורת והבידור יחד עם ציבור בוחרים מלא מרץ כדי לסיים את הסיוט ושמו טראמפ. אם לא, נצטרך לחכות זמן רב יותר לדרמה איכותית ובינתיים נאלץ להסתפק בסרטי אימה מסוג ב'.