נתפסו ונחקרו
בשעה 15.10 ביום חמישי (יום ה-ע' פחות 2), אחרי מרדף, שארך כחמישה-עשר ק"מ ממזרח לתעלה, תפס סיור של חטיבת השריון 14 שני קצינים מצריים, שצוידו במכשירי-קשר משוכללים. הם הועברו לאוגדה 252, ומשם לחקירת שב"כ. אל"ם אמנון רשף, מח"ט 14, סיפר על כך לאלוף אברהם 'אלברט' מנדלר במסִבה בחטיבה לרגל סיום תפקידו באוגדה, ומנדלר הגיב: "אנו על סף פתיחה באש". האוגדה שכחה מהאירוע במהלך היום.
חוקרי שב"כ הצליחו להוציא מהשבויים, שהם מגדוד סיור 9 המצרי, המקביל לסיירת מטכ"ל שלנו, ובפקודת הדרג הבכיר במצרים (אנוואר סאדאת בעצמו?), נשלחו לסיני כדי לסייר, לצפות ולטוֵח לקראת המלחמה. השבויים מסרו לחוקריהם, שלמחרת בשעה שתיים בצהריים תיפתח מלחמה.
השבויים הועברו לחקירה נוספת בשב"כ, והמידע, שנאסף בינתיים מהם, הועבר לסא"ל דוד גדליה, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, שזלזל בו לחלוטין. בשעה שמונה בערב דוּוח אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, על המידע, והוא דיווחוֹ לאלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במטכ"ל. כלומר, הרבה לפני שהגיע המברק של
צבי זמיר, ראש 'המוסד', בעקבות פגישתו (ביום שבת מוקדם לפנות בוקר, בלונדון) עם ד"ר אשרף מרוואן, הסוכן במצרים, הונח על שולחן ראש אמ"ן מידע, שהמלחמה תפרוץ בשעה שתיים בצהריים ביום הכיפורים.
גם אל מול העדויות, שנגבו מקציני הסיור המצריים, התעקש גונן, שהיערכות המצרים הנה רק לצורך התרגיל 'תחריר 41'. רק למחרת, בצוהרי יום הכיפורים, הבין גונן, שטעה, ובשעה 14.00, הורה למנדלר לפרוס את כוחות אוגדה 252 (במקום בשעה 16.00, שנקבעה קודם לכן) לקראת מלחמה. מנדלר השיב לו, שכבר יורים על כוחותיו.
עשרות שנים הסתירה מערכת הביטחון את פרשת קציני הסיור המצריים. אמנון רשף רמז עליה בכמה מהרצאותיו על המלחמה, וכתב עליה בספרו; ואיתן גלעד, קצין מודיעין במיל', פירט והרחיב על האירוע במאמרו ב'מבט מל"מ', בטאון המרכז למורשת המודיעין בגלילות. בדיעבד, המידע, שנאסף מהקצינים השבויים, הנו עוד סימן שאלה על הקביעה, כי המלחמה תיפתח בשש בערב ביום הכיפורים, שלפיה נערך צבאנו למלחמה.
העוגה הוטסה מת"א
בשבוע שלפני המלחמה - בין כסה לעשור, הוא נקרא ביהדות - עסקה חטיבת השריון (הסדירה) 14 בתוכניות לירידתה מהקו אחרי שלושה חודשים ולהחלפתה בחטיבת השריון (הסדירה) 401. בעיקר, היו טרודים אנשיה בהכנות למסִבת הפרידה מאלוף אברהם 'אלברט' מנדלר, מפקד אוגדה 252, שעמד להתחלף עם תא"ל קלמן מגן, ולהתמנות לפקדש גיסות השריון.
ביום חמישי (יום ה-ע' פחות שניים) הייתה ארוחת פרידה ממנדלר בטסה, סיפר תא"ל מיל' יום-טוב תמיר, שהיה מג"ד 9. "הנושא העיקרי [בימים] לקראת הארוחה היה התפריט. בני טרן, סמג"ד 184, היה אחראי על הארוחה ... [אל"ם] אמנון רשף [מח"ט 14] תחקר אותו, 'מה התפריט לארוחה?'
[טרן פירט, ורשף הגיב] 'מה זאת אומרת? אלברט אוהב דגים'.
טרן: 'מאיפה נביא דגים'? רשף: 'לכו ל[ימת] ברדוויל'.
נסעו לברדוויל, והביאו דגים.
'ומה יהיה הדֶזֶרט'? שאל רשף.
טרן: 'לפי פקודות מטכ"ל, פירות העונה'.
רשף: 'לא, לא, לא. תביאו [עוגת] סברינה מתל אביב'.
העוגה הגיעה במטוס [מתל אביב]. משהו הזוי ...", סיכם תמיר.
שינוי התודעה
אלוף בני פלד פיקד על חיל-האוויר רק ארבעה חודשים, כשפרצה המלחמה. פלד, טייס ומפקד מוערך, חזר לחיל-האוויר לאחר השאלה לתעשיה האוירית, שבה ניהל מיזם. ביום שישי (יום ה-ע' פחות אחד) כינס פלד את מפקדי הכנפות ואת מפקדי הטייסות בשדה דב, ותדרך אותם, ש"... מבחינתי, עומדת להיות מלחמה. איני יו'דע האם המלחמה תפרוץ מחר, או ביום ראשון, אך בשבילנו זו מלחמה".
לדבריו העמומים הוסיף תא"ל רפי הר-לב, ראש להק מודיעין בחיל-האוויר, שבתום הכינוס, אמר לכל הנאספים בקול גדול, "לא יהיה שום דבר". אומנם הר-לב נטל עליו את האשמה, שהחיל לא נכנס לאווירת כוננות למלחמה לקראת יום הכיפורים, אך הדגיש, "בני לא אמר בפירוש, שתפרוץ מלחמה".
רק בשש בבוקר ביום הכיפורים עצמו פקד פלד בטלפון על כל מפקדי הכנפות להיערך למלחמה מיד, אך הפקודה לא שינתה את תודעת המפקדים הבכירים בחיל. ואז נחתו על הטייסות פקודות מבולבלות ושינויי משימה - כיוון שהרמטכ"ל אלעזר לא תיאם עם הדרג המדיני (בעיקר, עם
גולדה מאיר, ראש הממשלה) את מעשי חיל-האוויר בשעות האחרונות לפני פרוץ המלחמה וביומה הראשון. חיל-האוויר התכונן לבצע את 'תגר' - תקיפת-מקדימה במצרים - למרות שמאיר התחייבה בפני ד"ר
הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני, שישראל לא תפתח ראשונה באש. החיל, שנערך ל'תגר', נאלץ לשנות את חימוש מטוסיו, שהמריאו, והשליכו אותו לים.
עב-כרס
ד"ר מנחם (נחצ'ה) בן-שלום, שהיה קצין סיור בחטיבת מילואי השריון 600 נתיבי האש, הוציא לאור את ספרו, 'השעות, יומן מלחמה', המתאר את לחימת גדודי החטיבה במלחמה - ספר עב-כרס, המכיל 1,200 עמודים, פרי מחקרו, שנמשך עשרות שנים. להערכת ידידיי, אנשי חטיבה 600, הוא ייקרא רק על-ידי אנשי החטיבה ועל-ידי קומץ היסטוריונים.
חשוב לתעד את לחימת חטיבה 600 ולחקור אותה - אך רצוי, שזה היה נעשה מוקדם יותר. ודרך אגב, ספר כל כך עבה מאיים על הקוראים, ואינו נוח לקריאה. לכן, עדיף היה להוציאו בשני כרכים, כדי שיהיה ידידותי לקורא. עם זאת, זה מפעל של אדם פרטי ונחוש בדעתו, שהסתייע במימון המונים להשלים את פועלו.
(טור חמישה-עשר בסדרה)
