שקט מתוח שרר בטבריה מ-4 בפברואר עד 6 במארס, ובתקופה זו היו לא מעט כמעט-תקריות. ערב אחד נשמעו יריות בעיר התחתית, ויצחק תג'ר התקשר בטלפון לשייח‘ נאיף טברי ושאל מה קורה. בחגיגת ברית מילה הייתה "פנטזיה" והצעירים ירו באוויר, ענה טברי. מאז נשמעו היריות ערב ערב. ״התפרצות פעולות איבה הייתה רק שאלה של זמן",¹ העיד תג׳ר. התקריות בסביבת העיר השפיעו על האווירה בתוכה. ב-6 במארס התחוללה תקרית שיתכן שהייתה מסתיימת בסולחה, אילו היו הנסיבות אחרות: מצרכי מזון נעלמו ממשאית של יהודי, כשחנתה ליד המסעדה הקואופרטיבית בקריית שמואל. אנשי ה"הגנה" הטבריינים חשדו בנהג משאית ערבי, שאכל באותה מסעדה ושנסע אחר כך לצמח. הם טילפנו לשומרי המחסום שליד דגניה וביקשו מהם לעצור את המשאית החשודה. בהזדמנות זאת שדדו שומרי המחסום את תכולת המשאית, ואופטובסקי הורה לאנשי ה"הגנה" בטבריה לבדוק כל מכונית ערבית שתעבור בשכונות היהודיות.²

תג'ר כתב ביומנו ב-9 במארס: "כל השבוע היו תקריות: כלי-רכב נגנבו. ערבים נמצאו בעיר העילית. נוטר יהודי הותקף." בדו״ח ששלח להנהלת כי״ח העריך: "מאורעות אלה פתחו פטאלית את מלחמת האזרחים בעיר."³

מחלקת חי״ש חיפאית, שסיימה את אימוניה בקיבוץ עין גב, תגברה את טבריה ב-6 במארס. כיתה אחת ממחלקה זו התמקמה במלון "פולוניה", ושתי כיתות איישו את ביתו של חכם רבנו אבולעפיה בעיר העתיקה. שלמה כרמלי, איש הכיתה שהשתכנה במלון, סיפר: "בימים הראשונים... היינו מבסוטים חאלס. מצעינו היו מזרונים, בלי מיטות ובלי סדינים, ישנו בבגדים. כמות האוכל הייתה זעומה, אך שמחנו בחלקנו. היינו נוסעים לחמי טבריה, פגשנו ידידים ותיקים בדרכים לצפון, שרנו בצוותא וערכנו מסיבות וריקודים."⁴

נחום עב היה גיבור התקרית של 10 במארס. ימים מספר לפני תאריך זה סיפרו לו מודיעים ערבים שמעקב צמוד מלווה אותו, ואמנם, שלושה ערבים הלכו אחריו בכל אשר הלך. עב עשה את עצמו כלא יודע ולא מרגיש, וכך משך את מלוויו עד גבול קריית שמואל ושם התנפל עליהם יחד עם שניים מפקודיו. אחד העוקבים ברח. שני חבריו ספגו מכות והודו שכוונתם הייתה לאתר את בסיסי ה"הגנה". עב לקח מהם את אקדחיהם ופקד עליהם לעשות את צרכיהם בבגדיהם. השניים בכו כשמילאו את הפקודה המשפילה, וכשחזרו לשכונה הערבית סיפרו שהיהודים חטפו אותם ושדדו את אקדחיהם. על המכות וההשפלה לא סיפרו. באותו יום אחרי הצהריים חטף ערבי רובה מאיש "הגנה". והמוכתר של הקהילה היהודית בטבריה מאיר אבולעפיה ביקש מראש ״הוועדה הלאומית״ הערבית המקומית, עורך הדין צודקי טברי, שניהל את סניף ״הבנק הערבי״, להחזיר את הרובה. טברי הציע להחליף את הרובה בשני האקדחים הערביים שבידי עב. מפקד גדוד 12 אברהם יפה הרשה לעב ללכת, עם האקדחים, לביתו של טברי. איש לא עצר אותו בדרכו. בבית טברי התכנסו לישיבה חברי "הוועדה הלאומית" הערבית.

הם נדהמו למראה היהודי שחדר אליהם לבדו. עב ברך אותם לשלום ואמר: "אתם דנים על שלום ורוצים לחיות איתנו בשכנות טובה, אבל הארץ בוערת." הוא סיפר איך נלקח הנשק מהאנשים שעקבו אחריו, נתן את האקדחים לחברי הוועדה ואמר: "ליהודים יש די נשק." מאיר אבולעפיה (שבא לישיבה מיד אחרי עב) וצודקי טברי החליטו לשמור על השלום בעיר, וטברי הבטיח כי הרובה שנגזל יוחזר ליהודים.⁵

מטה ה"הגנה" בטבריה והמטות של חטיבת "גולני" וגדור 12 לא היו מעורבים בהסכם בין אבולעפיה לטברי, וגם לא בהסכמים המקומיים שהיו לפניו ואחריו. דו״חות מהתאריכים 12 ו-25 במארס, שנשלחו למטה גדוד 12, מעידים שהמפקדים השאירו את המגעים עם הערבים למנהיגים האזרחיים ולא התערבו בהם, כדי שתהיה להם יד חופשית "לפעול בהתאם לנתונים האובייקטיביים בשטח."⁶

למרות ההסכם ניסו שלושה מלוחמי ה"הגנה", ביום חמישי 11 במארס, לחטוף אקדח מערבי בתוך שכונה ערבית, כגמול על גמול: בגלל הרובה שנחטף מיהודי, לאחר שני האקדחים שנלקחו מהערבים שעקבו אחרי עב. בחמש לפנות בוקר. בעל האקדח, אחמד צובארי, החליף יריות עם השלושה, ברח מפניהם, הסתתר בבית ידיד יהודי בעיר התחתית ונתן את האקדח שלו למשמרת לבעל הבית. בשיחת-טלפון דרשו אנשי ה"הגנה" מידידו של צובארי למסור לידיהם את אורחו ואת נשקו. האיש סירב. צובארי טלפן מביתו למפקדו, שדיווח למשטרה הבריטית על מצוקת פקודו. שוטרים בריטים ליוו את צובארי מבית ידידו היהודי לביתו. אנשי חוליה אחרת של ה"הגנה" עצרו משאית ערבית וניסו לשדוד אקדח מהנהג מוסטפה מוחמד אל-סעדי. בחילופי יריות נפצע אחד התוקפים. הנהג, פצוע קל, ברח עם המשאית.

ב-11 במארס השכם בבוקר עלתה הכיתה של שלמה כרמלי על גג בית המלון "פולוניה". כרמלי סיפר: "מרחוק ראינו ערבים תופסים עמדות במלון ‘טבריה‘. נשמעה צעקה, ‘ערבי!‘ ומיד פילחה יריה את האוויר. במרחק מטרים מספר מאיתנו נשמעה צעקת אימים. הערבי, כפי הנראה, נפצע קשה... בשעה שמונה נשתתקו היריות. מכוניות צבא עברו ברחובות והכריזו על עוצר. רק נעלמו המכוניות הצבאיות באופק, והיריות התחדשו." בשעה מוקדמת באותו בוקר, בשיחת טלפון, הבטיח נאיף טברי לראש העיר, שמעון דהאן, להשתלט על הפרחחים ולהפסיק את היריות, אבל הן נמשכו עד הצהריים. תוך כדי כך באו יהודים וערבים לשוק העירוני לקנות בו מצרכים. הלוחמים הערבים לקחו בשבי אחד-עשר יהודים, רובם נשים, והחזיקו בהם כבני-ערובה. הלוחמים היהודים תפסו חמישה ערבים והחזיקו בהם כבני-ערובה. אחד מבני הערובה הערבים היה העשיר של טבריה, ח'ליל חרטוויל, דוֹד אשתו של צודקי טברי וידידו של העשיר היהודי מינו גולדצווייג, חברו הקרוב של יגאל אלון. בשיחת טלפון הציע צודקי טברי ליצחק תג'ר להחליף את חרטוויל בחמישה יהודים שבויים. תג'ר דרש שכל היהודים החטופים ישוחררו מיד, תמורת כל הערבים החטופים. טברי ביקש שהות כדי להשיג את הסכמת המפקדים הערבים להצעה. בהסכמת שומרו, נחום עב, התקשר חרטוויל בטלפון עם צודקי ואמר לו שהיהודים מתייחסים אליו יפה. "היהודים הם מלאכים", אמר חרטוויל, וצודקי נרגע ודחה את פתרון הבעיה המשפחתית שלו.

בצהריים נסעו טנקים בריטיים ברחובות טבריה, ואנשי צבא ומשטרה ירו מעל העמדות של שני הצדדים ומעל ראשי הלוחמים, וכפו עליהם הפסקת-אש. ביום ההוא נהרג היהודי שמואל חיון, שיצא למרפסת ביפו ונפגע מכדור, ונפצעו שלושה מלוחמי ה"הגנה". מהערבים נהרגו שישה, ועשרה נפצעו. חיילים בריטים חיפשו נשק בשכונה היהודית מווארס, ליד העיר העתיקה, וטענו שמשכונה זו ירו יהודים על בריטים. ארבעה-עשר יהודים נעצרו לזמן קצר, והבריטים החרימו בשכונת מקלע ברן, תשעה רובים לגאליים של נוטרים, סטן, תשעה אקדחים וארגז רימוני-יד. אנשי הש״י, שהאזינו ביום ההוא לשיחות טלפון של מנהיגי הערבים, דיווחו ש״הם נדהמו לשמע היריות והאשימו את הפרחחים הערבים, המעוניינים ללכלך את האווירה בטבריה.״ בשיחותיהם הזכירו המנהיגים הערבים את השיחה בין אבולעפיה ובין צודקי טברי ואת שוד הרובה ביום הקודם. אנשי הש״י גם דיווחו על שמועות השווא המתהלכות בנצרת ובצפון, שלפיהן נהרגו נאיף וצודקי טברי ושקרבות סכינים מתחוללים בטבריה. תושבי צמח ומג׳דל הציעו עזרת לתושבי טבריה הערבים. בני משפחת טברי דחו את הצעותיהם.⁷

בצהריים, כשכפו הבריטים את הפסקת האש על טבריה, נפגשו נאיף וצודקי טברי עם משה צחר ויצחק תג'ר, שוב הוחלט לשמור על השלום בעיר, וכן הוחלט שצחר, תג'ר ונאיף טברי, ייפגשו ברחוב הגליל (שחצץ בין העיר העתיקה לשכונות החדשות) ויורו לערבים וליהודים לפתוח את החנויות ואת בתי העסקים, ושהלוחמים משני הצדדים ישחררו את כל בני-הערובה. השבויים הוחלפו ברחוב הגליל, תחת אש שירו חיילים ערבים, ויהודים שלא ידעו על ההסכם, או שלא קיבלו מרות. אחרי שהוחזרו כל היהודים החטופים, לא שקטה העיר. יהודי שהועסק בחמי טבריה ירה ברגל ערבי והרגו. ד"ר ראשיד טברי ושני שומרי ראשו נכנסו לשטח היהודי כדי לשאול מה קרה לבלן, שלא חזר לביתו, ולוחמי ה"הגנה" שדדו מהם שני אקדחים. ד״ר טברי נסע לקריית שמואל, נכנם לביתו של תג׳ר והתלונן בפניו. בהשפעת תג׳ר הוחזר לו הנשק, ומכונית של ה"הגנה" הובילה אותו ואת שני מלוויו לעיר העתיקה. היהודי שרצח את הבלן החביא את גופתו בבית הקברות היהודי.⁸

אחרי שבועיים נפגשו צחר ותג׳ר עם ישראל גלילי בתל אביב וצחר סיפר לרמ"א על אירועי 11 במארס. אלה דבריו: "כל העניין הזה של אש בטבריה, זאת הייתה תוצאה של צירוף מקרים מצדנו ומצד הערבים, של פירוק אקדח מזה ופירוק אקדח מזה. לולא התחלנו, לא היו מתפתחים קרבות, כי אני סבור שהם (הערבים) אינם מעוניינים בזה." תג'ר הביע סברה: לא הנכבדים המקומיים "שולטים בעניינים", אלא המתנדבים הזרים, ואלה אינם מעוניינים בשלום.⁹

ב-12 במארס סיירו צחר, תג׳ר ונאיף טברי, ברחוב הגליל, בחסותו של טנק בריטי, ועודדו את הסוחרים היהודים והערבים לפתוח את החנויות. "שלוש שעות צעדנו ברחובות העיר", דיווח תג'ר לפאריס. "אחדים קיבלו אותנו ביריות, אחרים לחצו את ידינו והריעו לנו, וכך הצלחנו לקבוע הפסקת אש."¹⁰ זה היה בבוקר, אבל בצהריים חודשה האש אחרי שתי תקריות: ערבים שדדו אקדח ורימון יד מאיש "הגנה"; משאית ערבית התנגשה במכונית בריטית ברחוב הראשי של העיר, התהפכה ומטענהּ נגלה לעין כול: כדורים של סטנים ואקדחים. לוחמים יהודים הבעירו את המשאית ואת תכולתה. בחילופי היריות של הצהריים נהרגו יהודי אחד וארבעה ערבים, ונפצעו שני יהודים ושני ערבים. היריות נמשכו גם למחרת, ב-13 במארס שחל בשבת, ובערב עזבו עוד מאתיים יהודים את העיר העתיקה ועברו לשכונות החדשות. בעיר העתיקה נשארו מעטים מתושביה היהודים, וכן נשארו בה לוחמי ה"הגנה", שהתמקמו בבית חכם רבנו אבולעפיה ובבית סמוך לו.¹¹

גל מעשי האיבה שכך ב-14 במארס הודות לתיווכו של מפקד המשטרה. תג'ר, צחר ונאיף טברי, נסעו ברחובות במשוריין בריטי. "כשנכנסנו לעמדות הערביות היו הערבים מרימים את אקדחיהם וקוראים, ‘שלום!‘ והערביות היו משמיעות יללות שמחה", סיפר אחר-כך צחר לגלילי. "היה להם הרוג שלא יכלו להובילו לפני כן לקבורה, בגלל היריות. הם ניצלו את הפסקת הירי ללוויה, ואנחנו השתתפנו בלוויה הערבית ברחוב הערבי. למטה (בעיר התחתית) נתקלנו בתמונה כזאת: אנשים מהעמדה היהודית טוענים שהערבים ירו, והללו, מעמדתם הם, טוענים שירו מהעמדה היהודית. הבחורים היהודים יוצאים מהעמדה שלהם עם מפקדם, והבחורים הערבים יוצאים מהעמדה שלהם עם מפקדם, ואלה מתווכחים עם אלה, מי ירה. כך הם מכירים אלה את אלה, ועתה, כאשר הם נפגשים, הם לוחצים ידיים.

"אחר כך באנו לשכונת אחווה. לערבים הייתה עמדה בסביבה, המנהיגים שלהם לא השתלטו על עמדה זאת ואש נורתה עלינו ממנה. הנהג שלנו נפצע. הסיור נמשך כשעתיים. נכנסנו לעירייה, כדי לסיים את הסיור בהסכם. הזמנּו את ראש העירייה, שמעון דהאן, ואת יוסף נחמני, וסיכמנו מה שכבר סוכם בהסכם הקודם: בשטחים היהודיים הטהורים ובשטחים הערביים הטהורים יש רשות לצדדים לעצור כל מי שנכנס. בשטחים המעורבים רשאי כל אחד לשאת נשק ואין פורקים נשק. והיה אם יקרה ויפרקו ממישהו את נִשקו לא תהיה על זה תגובה במקום, אלא יודיעו על המקרה לוועדה משותפת, והנשק יוחזר.

"אחרי ההסכם ביקרנו שוב בעיר, ושוב נורתה עלינו אש מהעמדה הערבית שממנה ירו עלינו בבוקר. נערה נהרגה מהיריות. תג'ר היה נרגש מאוד. אני הבנתי את הפעולה הזאת בבחינת אצ״ל שלהם. חשבתי, כשם שאנחנו לא היינו מקבלים שהסכם יבוטל בגלל מעשה של ארגון פורש שלנו, אין הצדקה לבטל את ההסכם בגלל מקרה זה. אמרתי לערבי (נאיף טברי): הינתה, אתה רואה מה שקרה!' והוא ענה: 'אני רואה את ההסכם שלנו כהסכם.‘ אמרתי לו: "אבל אם לא תחסלו את העמדה שלכם לא יהיה עוד הסכם.‘ הוא קיבל על עצמו להשפיע גם על העמדה הזאת, וקבענו בינינו שלמחרת בבוקר נרד יחד העירה.

"למחרת בבוקר¹² כבר הספיק שייח‘ נאיף להיכנס לשכונה היהודית ולהודיע שיהיה שלום, והאנשים יצאו מבתיהם. טלפנתי למעלה (לעיר העילית) שהאנשים ירדו העירה. ירדתי לעיר העתיקה. הצטרפו אלי שלושה בחורים שלהם, ליווּני בדרכי וביקשו ממני להיכנס לבית המופתי.¹³ בביתו הושיבוני בחדר, על יד המופתי שישב בראש, החלפנו ברכות הדדיות והצטערנו על הקורבנות שנפלו. אל הבחור (היהודי) אשר ליווה אותי ניגשו בחורים (ערבים) אחרים ולחצו את ידו, אבל גם פרקו ממנו את נשקו (אקדח), והיהודים ברחו. טלפנתי לשייח‘ נאיף והודעתי לו. האקדח, אמר, יוחזר. הם הבינו שאם כורתים הסכם, צריך להחזיר אקדח שנלקח שלא כחוק.

"עברו יומיים עד שהיהודים חדלו לפחוד והחיים חזרו למסלולם, אבל בשעה 2 בצהריים כבר סוגרים את החנויות. העניין עלול להימשך זמן רב... כל מקרה עלול לגרום התחדשות של האש."

צחר ותג׳ר אמרו לגלילי שהערבים נחלו ניצחון פסיכולוגי, על-אף עליונותם הצבאית של היהודים: בשכונות הערביות חוזרים החיים למסלולם, ואילו היהודים ממעטים לרדת לעיר התחתית. שמועות-שווא העלו את המורל של הערבים. "השמועה נפוצה בקרב הערבים, שליהודים היו שלושים ושניים הרוגים, ארבעים פצועים קשה ושמונים פצועים קל", אמרו השניים. "בדותה זו נקלטה על-ידי הערבים במקום. הם לא פיללו לדבר כזה, וזה מוסיף להם, כמובן, עוז." בין יום ד‘ (10 במארס) ליום א‘ (14 במארס) נהרגו ארבעה יהודים ושישה-עשר ערבים, ונפצעו ארבעה יהודים ושלושים ערבים.¹⁴

_____________
בשבוע הבא: שליחו של יגאל ידין, זלמן דיבון, נשלח מהמטה הכללי במארס לחקור את הנעשה בטבריה. וכשחזר דיווח דיבון: שהחיים בעיר משותקים, שיהודים עזבו את בתיהם בעיר העתיקה; ידין הורה למח"ט "גולני" לתגבר את העיר; מינוי סובחי שהין למפקד הערבי של טבריה; שהין הביא לעיר מגויסים חדשים, נשק ותחמושת;

1. יצחק תג'ר
2. א"צ, דו״ח ראשון על חילופי היריות שהיו בטבריה, 12 באפריל 1948; א"צ סמי כליל מנרי, מהוועדה הלאומית בטבריה והמחוז, למנהל האגף להדרכה לאומית, הוועד הערבי העליון קהיר; נחום עב.
3. הדיווח הנ"ל של תג'ר.
4. שלמה כרמלי "קרבות ראשונים" ב״אילן ושלח", עמ' 108.
5. א"צ, דו״ח ראשון על חילופי היריות שהיו בטבריה, 12 באפריל 1948; א"צ, סמי כליל מנרי, מהוועדה הלאומית בטבריה והמחוז, למנהל האגף להדרכה לאומית, הוועד הערבי העליון קהיר; נחום עב.
6. א"צ, תיקי גדוד 12.
7. א״צ, אל גולני מאת דוד, 11 במארס 1948; א"צ מאת מצ״ע ע., 18 במארס 1948; שלמה כרמלי עמ' 110-109; ראיון עם יצחק תג'ר ונחום עב.
8. תג'ר.
9. א"מ, סטנוגרמה של שיחה בין משה צחר ויצחק תג'ר לישראל גלילי ב-23 במארס 1948.
10. א"מ, דו״ח תג'ר לפריס; יצחק תג'ר ומשה צחר
11. א"צ תיק גולני
12. 15 במארס, יום שני בשבוע.
13. המופתי הטברייני.
14. הסטנוגרמה הנ"ל.