מי מפחד ממועד ג'

בנאומו המכונן בעיירה גטיסבורג שבמדינת פנסילבניה (19 נובמבר 1863), הביע הנשיא המיתולוגי של ארה"ב אברהם לינקולן את התקווה כי רעיון החופש המבוסס על עקרון "ממשלה של העם, על-ידי העם, ולמען העם" לא יחלוף מן העולם. משפט אלמותי זה טומן בחובו את התגלמותה המעשית של מורשת הדמוקרטיה האמריקנית.

במציאות הישראלית, לראשונה בתולדות המדינה, כשלו המאמצים להקים ממשלה קואליציונית בעלת מכנה משותף אידיאולוגי רחב. לאחר שתי מערכות בחירות עוקבות, נראה לכאורה כי התקבע דפוס הצבעה בעל מאפיינים של נטרול הדדי בחלוקת המנדטים בין שני המחנות הגדולים בפוליטיקה הישראלית. יש שיגדירו מצב זה כמילכוד, ואחרים יידרשו למושג מעולם השחמט המוכר כ-"פט" (הסיכוי האחרון של שחקן אשר נמצא בחסרון למלט את עצמו מהפסד, ובה בשעה הוא משמש מקור של איום על השחקן העומד לנצח).

אשר על כן, ספק אם העיסוק הכמו "מובן מאליו" ברעיון ממשלת האחדות, מזמן נוסחה אולטימטיבית ומעשית אשר תאפשר עיצוב קווי מדיניות מוסכמים לאורך זמן. במילים אחרות, ממשלה כזו עלולה להקלע למצב של שיתוק בהנתן הכורח לקבלת החלטות בנושאי ליבה בעלי משמעות אסטרטגית להמשך קיומה של מדינת ישראל.

בחינה של מאפייני הצבעת הבוחרים בבחירות לכנסת ה-22 מציפה תובנה מהותית, לפיה שיעורי ההצבעה במוקדים המזוהים מסורתית עם מפלגות הימין היו נמוכים משמעותית משיעור ההצבעה הארצי, הגם שנשמר היתרון המובהק של הליכוד בכל אחד ממוקדים אלה. שיעור ההצבעה הארצי הגיע לכדי 70% (הנתון המדויק הוא 69.83%), בעוד אחוזי ההצבעה המייצגים בערים הנחשבות כמעוזי מפלגות הימין עמדו בממוצע על פחות מ-60%; בעיר אילת למשל הצביעו כ-45% בלבד. מנגד, בלטה מגמת תנופה בערים בעלות מסורת של תמיכה במפלגות השמאל מרכז, דוגמת רמת השרון (72.6%), כפר סבא (72%), גבעתיים (71%), מודיעין-מכבים-רעות (76%), ובתל אביב ניכרה התפלגות בין שכונות הצפון (שיעור הצבעה של 75% בממוצע) לעומת 40% בממוצע בשכונות דרום העיר.

תמונת מצב זו, יש בה כדי להמחיש את הפער הסגולי שהשתקף מתוצאות האמת בקלפיות שמיצבו את מפלגת "כחול לבן" כמפלגה הגדולה ביותר, לעומת הפוטנציאל האלקטורלי של מצביעי מפלגות הימין, אשר לא בא לכלל ביטוי ריאלי ביום הבחירות. בעוד שמצביעי השמאל-מרכז היו חדורי מוטיבציה להפיל את שלטון הימין של נתניהו ונקטו מה שנהוג לכנות "הצבעה מתוחכמת" ומוכוונת מטרה, הרי שמצביעי הימין נאחזו בסוג של ביטחון אמוני, ספק רציונלי, כי הניצחון מונח בכיס ומכאן שהמאמץ הכרוך במימוש ההצבעה יהיה בבחינת ברכה לבטלה.

חובה אזרחית

חשוב לציין כי עצם ההשתתפות בהליך הבחירות הוא בבחינת מימוש המרכיב המרכזי של המונח "תרבות פוליטית" (הלקוח מעולם המושגים של מדע המדינה), המגלם את תשומתו של האזרח ומשולבותו בעיצוב פני השלטון והשפעה על סדר היום הציבורי. ההצבעה היא אפוא בגדר חובה אזרחית מן המעלה הראשונה, שאינה מבוססת בהכרח על הבנה רחבה ומעמיקה של המשחק הפוליטי, אלא לא במעט על מיצוי רציונלי פשטני של חכמת ההמונים. מושכל זה, חזקה שיוטמע ויופנם כחלק מלימודי האזרחות במערכת החינוך מחד-גיסא, ועל-ידי המערכים הלוגיסטיים של המפלגות ביום הבחירות עצמו, מאידך-גיסא.

על-רקע הנאמר, ראוי להפנות זרקור לעובדה המשתקפת מתוצאות הבחירות האחרונות, לפיה, שני מגזרים בציבוריות הישראלית, החרדים וערביי ישראל, כבר מממשים הלכה למעשה את כללי התרבות הפוליטית במציאות הדמוקרטית הישראלית, כל מגזר וסיבותיו עמו. אחוזי ההצבעה בקרב מגזרים אלה היו גבוהים באופן משמעותי מאשר בבחירות אפריל 2019; כך נרשם זינוק של 10% בשיעורי ההצבעה של ערביי ישראל אשר הגיע ליותר מ-60%. בקרב המצביעים החרדים הגיע שיעור ההצבעה לכדי כ-80%.

התחזקותה של הרשימה הערבית המשותפת לכדי 13 מנדטים (שחזור של ההישג ההיסטורי שלה מ-2015), לא זו בלבד שממצבת אותה כמפלגה השלישית בגודלה בכנסת, אלא שבהיבט הרעיוני, מעצבת סממנים של מכנה משותף עם מפלגות המרכז-שמאל שתכליתו הפלת ממשלת נתניהו. אין תימה אפוא שבקרב מחנה השמאל משתעשעים ברעיון כינונה של ממשלת מיעוט בראשות כחול-לבן ובתמיכת הרשימה המשותפת. לדידם, זוהי הדרך הסבירה ביותר להשתית את המצע הרעיוני של השמאל בתחום המדיני, ולהשיב את המדינה "לפסים הנכונים". הלהיטות להחלפת נתניהו עוד עלולה לעבור דרך רמיסת ערכי היסוד הציוניים עליה מושתת רעיון המדינה היהודית ואימוץ ערכים אוניברסליים פרוגרסיביים. בכך מוענקת ל-רשימה המשותפת מעין לגיטימציה להשתתף בניהול ענייני המדינה, ולדהור אל עבר מדינה דו-לאומית, ולעזאזל חזונו של הרצל.

על-פי כל המדדים, נטיית הלב של רוב הציבור היהודי בישראל מעניקה למפלגות הימין יתרון מובהק, ועובדה זו משתקפת לא רק במספר המנדטים אלא גם בהכרה כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני על יסוד עקרון שתי המדינות אינו בר-יישום בטווח הזמן הנראה לעין. לכך חשיבות גם בהתייחס לטקטיקת ההתנהלות של יו"ר מפלגת "ישראל ביתינו", הממוצב עמוק בימין האידיאולוגי, אולם נוהג כמי שמוכן לסכן, עד כדי להקריב, ערכים לאומיים על פני סוגיות אוניברסליות-חילוניות.

נראה כי אביגדור ליברמן מעמת את הרציונל הקיומי הנובע מהשקפת עולמו הימנית עם מאוויים פרסונליים, הנובעים מסוג של היבריס, כפועל יוצא מהמשקל הסגולי של מפלגתו כ-לשון מאזניים. "המשחק" של ליברמן, שכבר הוליך את המדינה לסבב בחירות יקר ומיותר, הוא הביטוי המוקצן של הדימוי התנכ"י "ישחקו הנערים לפנינו" (במקור "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ", שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ד), המשקף התעקשות על זוטות במסווה של עקרונות, מתוך הנחה שיקנו לו כבוד, שליטה, ותקציבים, הרבה מעבר לכוחו האלקטורלי. נראה שאת ממד הכבוד כבר השיג מעצם הפיכתו ל"יקיר" השמאל ואליל תקשורת המיינסטרים.

מתכון בדוק לכשלון

בספרו המונומנטלי "פוליטיקה בין האומות: המאבק לשלטון ולשלום" מתייחס פרופ' האנס מורגנטאו (מבכירי חוקרי מדע המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה) למקרה הישראלי ומציג אותו כיוצא דופן בחומרתו וממליץ למדינת היהודים שלא ליפול בפח התבוסתנות האורב למדינה מוקפת אויבים המבקשים את נפשה. זהו אם כן האתגר הראשון במעלה מולו מתייצבת ישראל, שביטויה האקטואלי הוא האיום האירני המתעצם. עניין מהותי, עד כדי קיומי, זה, הוא אשר חייב להדריך את שיקוליו של אביגדור ליברמן, לעומת המאבק הכמו-עקרוני ובעיקר ה-דון קישוטי במגזר החרדי, כקו מנחה במו"מ הקואליציוני.

הפערים האידיאולוגיים המשמעותיים הרובצים בין מפלגות הימין לבין "כחול לבן" הם מתכון בדוק לכשלון נוסחת ממשלת אחדות לאומית, וגם אם תוקם בסופו של דבר מסגרת כזו, הרי שסיכויי הישרדותה אינם גבוהים. נראה אם כן, כי השימוש התדיר במחוזותינו בקביעה כי "העם בחר בממשלת אחדות" אין לו על מה לסמוך, בהנתן הנטייה הרובית של הציבור היהודי בישראל לקו אידיאולוגי ימני. מכאן נובעת תובנה לוגית לפיה כינונה של ממשלת אחדות היא משאת נפשה של מפלגת "כחול לבן" יותר מאשר של הליכוד וגוש מפלגות הימין. זוהי למעשה ההזדמנות היחידה שתאפשר לבני גנץ לשבת על כסא ראש הממשלה על בסיס רוטציה. העובדה שאין התקדמות לעבר משוואה זו הינה ככל הנראה תולדה של משחקי כוח בין ראשי הסגמנטים המרכיבים מפלגת "שעטנז" זו.

לכך מצטרפים הסימנים המעידים על התמוססות כתבי החשדות "החמורים" נגד ראש הממשלה, בעקבות מלאכת מחשבת של פרקליטיו של נתניהו במעמד השימוע הנוקב שהושלם לאחרונה. חרף גל הדלפות מגמתיות, לא ניתן להתעלם מה"משנה הסדורה" של קו ההגנה בשימוע, אשר הזריק פרשנויות מפולפלות שהיה בהן כדי לפרום באורח מהותי ומשמעותי את המתווה המשפטי הדוגמטי שהנחה את בכירי הפרקליטות. אין ספק כי לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה רובצת עתה סוגיה משפטית רגישה המחייבת גישה אחראית וזהירה מן המעלה העליונה.

האם נגזר עלינו להדרש למערכת בחירות נוספת? בנסיבות הנוכחיות זו אינה שאלה גסה. הטענה הרווחת כי סביר שתוצאותיו של "מועד ג'" ימסמרו את המצב הנוכחי אינה נשענת על אדנים איתנים. אדרבה, הטמעת ממד ה"תרבות הפוליטית" בציבור הישראלי, והפקת לקחים יסודית מבחירות 2019 מועד ב', יוכלו להניב תוצאות שישקפו טוב יותר את התפלגות עמדות הציבור הישראלי באופן שייאפשר הכרעה שתוביל ליציבות פוליטית. שמא זוהי אופציה עדיפה על פני ממשלת אחדות "מזויפת" שתתבסס על אימוץ המתווה ה"אקרובטי" של נשיא המדינה?