בג"צ דחה (ב', 30.07.07) את עתירת הרב הראשי יונה מצגר לבטל את הדוח של היועץ מזוז שבו קרא לרב הראשי להתפטר בטרם יודח.זאת על-רקע חשדות לקבלת טובות הנאה מבית מלון בירושלים.
מדובר בדוח שכותרתו: "סיכום והחלטה בפרשת הרב יונה מצגר, הרב הראשי לישראל - קבלת טובות הנאה ממלון 'מצודת דוד' בירושלים".
הדוח כלל שני חלקים: פלילי ולבר-פלילי. בחלק הפלילי נימק היועץ מזוז את החלטתו שלא להעמיד את הרב הראשי לדין ב-"העדר תשתית ראייתית". בחלק הלבר-פלילי כתב היועץ מזוז חוות דעת ציבורית ובה קרא לרב הראשי להתפטר, שאם לא כן יפתח נגדו בהליכי הדחה באמצעות הוועדה למינוי דיינים.
הרב מצגר עתר בדרישה לבטל את החלק הלבר-פלילי בטענה כי לא נערך לו שימוע בטרם פורסמו המלצותיו של מזוז וכי בכך נפגעה זכות הטיעון שלו.
הרכב של חמישה שופטים, נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש והשופטים, ריבלין, פרוקצ'ה, לוי וגרוניס, דחה, כאמור, את העתירה. השופטים קבעו כי היועץ מזוז היה פטור ממתן זכות שימוע, זאת "נוכח אופיים הראשוני והלכאורי בלבד של הממצאים והמסקנות שנקבעו בחלק הלבר-פלילי בדוח היועץ המשפטי לממשלה; בהתחשב בזכות הטיעון העתידית שתעמוד לרב מצגר בפני השר והוועדה המוסמכים להכריע בעניינו; ובהתחשב ביתר נסיבות העניין".
השופטים הוסיפו, כי מצד אחד למעשה קריאתו של מזוז לרב הראשי לפרוש מתפקידו היא למעשה "אמירה ציבורית חסרת תוקף משפטי מחייב, שלא ניתן לאוכפה, ושיישומה תלוי ברצונו של הרב מצגר בלבד". מטעם זה כתבו השופטים, "טענו באי-כוח המדינה, עו"ד אורית קורינלדי-סירקיס ועו"ד רז נזרי, כי לא היה מחובתו של היועץ המשפטי לממשלה ליתן לעותר זכות טיעון מקדימה בעניין זה".
מצד שני, טענו באי-כוחו של הרב מצגר, עו"ד פרופ' דוד ליבאי ועו"ד אלעד רט כי "הקריאה לפרישתו מרצון של הרב הראשי טומנת בחובה קביעה לפיה הוא אינו מתאים להמשיך בכהונתו ולפיכך עליו להתפטר. על-פני הדברים, קביעה זו היא סופית, במובן זה שהיא אינה כפופה להכרעה עתידית בידי גורם חיצוני אחר".
הקריאה של מזוז לרב להתפטר והבאתה לידיעת הציבור, כרוכים ב"פגיעה משמעותית במעמדו ובשמו הטוב של הרב מצגר", כתבו השופטים. עם זאת, אין חובה להכריע בשאלה "האם הקריאה חייבה, כשלעצמה, מתן זכות טיעון לעותר בטרם פרסום הדברים".
זאת משני טעמים עיקריים: "ראשית, דוח היועץ המשפטי לממשלה
ניתן לפני למעלה משנה. הרב מצגר לא ראה לפרוש מיוזמתו מכהונתו כרב ראשי לישראל. ממילא, נוכח חלוף הזמן איבדה הקריאה להתפטרותו מכוחה. שנית, ובכך העיקר - בדיון שלפנינו נתן היועץ המשפטי לממשלה את הסכמתו לפיה החלטתו בעניין הרב מצגר המופנית לשר המשפטים (וממילא גם החלטתו שתובא בפני הוועדה למינוי דיינים אם יתקיים הליך בפניה), לא תכלול את עמדתו 'באשר לתוצאות הנובעות מאותם עובדות וממצאים'" הכלולים בדוח. מכאן שהדוח יימסר לשר (ואף לוועדה) ללא הקריאה הציבורית להתפטרותו של הרב מצגר. בהתחשב בכך שחלק זה של הדוח הושמט, התייתר הצורך להכריע בשאלה האם הקריאה האמורה חייבה, כשלעצמה, מתן אפשרות לעותר להביא טענותיו בפני היועץ בטרם פרסום הדוח".
בסיכום דבריהם כתבו השופטים, כי הגיעו למסקנה כי "ההגינות המנהלית ועיקרי הצדק הטבעי, לא חייבו את היועץ מזוז ליתן לרב הראשי זכות טיעון בטרם מתן המלצה בדבר בנקיטת הליך מנהלי בעניינו" וזאת "נוכח טיבם הלכאורי והבלתי-סופי של הממצאים והמסקנות שנקבעו בחלק הלבר-פלילי של דוח היועץ, בהיותם כפופים לשימוע ולבחינה עתידיים בידי שר המשפטים והוועדה למינוי דיינים; ובהתחשב ביתר נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל".
השופטים ציינו את הודעת מזוז לפיה "הדוח שיימסר לשר המשפטים ולוועדה למינוי דיינים אם יתקיים הליך בפניה, לא יכלול פרק 2ג שכותרתו 'פרשיות והליכים קודמים'", ואף לא יכלול את "עמדתו של היועץ באשר לתוצאות הנובעות מהעובדות והממצאים הכלולים בדוח", קרי קריאה לרב מצגר לפרוש מתפקידו.
"נוכח הסכמה זו, לא ראינו להכריע בטענות העותר הנוגעות לתוקפם של חלקים אלה", כתבו השופטים והוסיפו, כי "לא נמצאה לנו עילה להורות על בטלותו של החלק האמור בדוח".
