הימים הפוליטיים הסוערים של נבחרי הציבור שלנו חושפים את הבטן הרכה שלנו, במילים אחרות את שנאת האחר. די שתציצו אל כותרות הציוצים והפוסטים המופצות מדי דקה ותרימו גבה אולי שתיים. נתניה מבוהל מעצמו, מהמצב אליו הוביל את מפלגתו ואת הגוש הימני. מצד אחד חבט בהם בדרך אל הקלפי ומן הצד האחר החתים ומאשרר כל הזמן את חתימת הנאמנות של מפלגות הגוש בו, בדיוק כפי שהוא עושה בביתו הליכוד. אני מכנה את הצעדים שלו, בהלה, כי הוא אינו מרפה ואינו סומך על מילות הבטחה כאלה ואחרות.
נתניהו בצדק מפגין חוסר שקט, שכן הוא חש כפוליטיקאי משופשף, שהתרגילים המתוחכמים שלו להשהיה ושחיקה של יריבים, כבר לא פועלת. פרט לאוהדים שרצים אתו באש ובמים יש דממה. שרי ליכוד ממעטים לדבר וממעטים לצאת להגנתו וכך גם חברי הכנסת הוותיקים שאינם חוששים ממנו. הוא גם לא מצליח להבין איך "היריבים" בכחול לבן אינם משתחווים לפניו.
וכעת נעבור אל מטרת המאמר, אל הציונים ואל הלא ציונים. אחד מהנימוקים שמעלים אנשי הימין, שהם לא מוכנים לראות
ממשלה שבה שותפה / תומכת הרשימה המשותפת של ערביי ישראל, הרשימה השלישית בגודלה בכנסת ישראל. הטיעון המעניין, שמדובר ברשימה אנטי ציונית. טיעון שיש בו עומק רב, ערביי ישראל, גרו כאן, לפני שהתנועה הציונית קמה. יש לא מעט ישובים ערביים שהיו פזורים, מקצתם שרדו במלחמת השחרור ומקצתם נמחקו במהלך המלחמה. לאחר המלחמה בתהליך ארוך למדי הישובים ותושביהם קיבלו מעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. הממשלה שחררה את תושבי ישראל הערבים מחובת הגיוס. אני בכוונה לא נכנס לעומק, כדי להיצמד לטיעון המרכזי. תושבי ישראל הערבים המוסלמים והנוצריים הם אזרחי מדינת ישראל בדין. בישראל לשמחתי אין חוק שקובע שאזרח הוא מי שנאמן לשלטון. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית שקיבלה על עצמה התחייבות חוקית ומוסרית לדאוג לזכויות מלאות של התושבים הלא יהודיים ללא ערעור. האמת שהמבחן הגדול של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא דגל הזכויות הניתנות לאחרים. היהודים שנרדפו ונרדפים בעולם בשל דתם, צריכים להראות לעולם שיש דרך אחרת, להגיע להסכמות. הערבים תושבי ישראל רוצים לשמור על זהותם הלאומית וזה בסדר גמור. אל לנו לנסות לגייר אותם ולהפוך אותם לציונים. הכפייה, היא לא הדרך ובוודאי שאינה רצויה במקומותינו. המציאות הכתיבה את המצב שיש בין אזרחי ישראל תושביה כאלה שלאומיותם שונה מלאומיות הרוב.
אך כשמדברים על ציונות ולאומיות, בואו נביט במראה, על עצמנו, על הרוב היהודי בישראל, האם כולם ציונים? התשובה הפשטנית היא, שיהודי שגר כאן הוא ציוני בפועל. תשובה בעייתית כשבוחנים את הסוגיה בצורה מתכללת ובוחנים אותה על פני כל הגלובוס. האם יהודי שחי בארצות הברית ומגדיר עצמו ציוני ותורם כסף למדינת ישראל הוא ציוני?
שאלה נוספת וקשורה לזכויות וחובות, האם צעיר או צעירה יהודיים שמסרבים לשרת בצבא הם אנטי יהודיים? סרבני גיוס בישראל היו והינם היהודים החרדיים, שרצו מאז ומתמיד ללמוד תורה "תורתם היא אומנותם". בשורש הדברים הם לא רצו לשרת בצבא, כי הם לא האמינו ולא מאמינים במטרותיו. הם לא יודו בכך, אך החרדים שביננו חולמים על מדינה המושתתת על חוקי ההלכה ולא על ערכי הציונות. הם מכתיבים סדר יום יהודי, חרדי, שמרני בכל קואליציה שהם שותפים בה. לא אחת הם אף פועלים במקביל ובסוג של שיתוף פעולה, לא רשמי עם חברי הכנסת הערביים בסוגיות משותפות כמו למשל קצבאות הילדים. בכל מקרה, הסיפור הציוני רחוק מסדר היום שלהם וזו גם הסיבה שהם לא מוכנים להתחייב על ליבת לימודים שילדי ישראל החילוניים והדתיים לאומיים מחויבים לה. עבורה הליבה הם לימודי הקודש. החרדים השותפים לעבודת הכנסת אינם ציוניים, מכתיבים סדר יום הלכתי
כמובן שסוגיית הצבא היא בעייתית, לא רק עבור לומדי התורה, אלא גם אצל אלה המתנגדים לכיבוש מהצד השמאלי של המפה. מדובר במיעוט, בקבוצה שמבקשת לשנות את סדר היום הביטחוני. הכוונה להסדר מדיני עם שכנינו, הסדר שישפיע ללא ספק גם על היחסים בין יהודים לערבים בישראל.
וכשמבינים מי ציוני ומי לא נשקע עוד קצת בסוגיה של הציונות הדתית, שם מבקשים לשמור בכל מקרה את כל חלקי ארץ ישראל מים תיכון ועד הירדן. משמעות העניין היא שבמצב כזה יקפוץ מספר הלא יהודים יותר מפי שניים ומדינת היהודים תהפוך להיות מדינת היהודים שמחצית מתושביה לא יהודים. כששואלים את השאלה הזאת התשובה תמיד יהיה בסדר "בעזרת השם". אך כפי שאמרנו, שאם החזון של הציונות הוא הקמת מדינה לעם היהודי כי אז סיפוח חלקי יהודה ושומרון למדינת ישראל, תהפוך אותה למדינה פוסט ציונית. מדינה שתאלץ לבחור בין שליטה על עם אחר ללא מלוא הזכויות או לחלופין יצירת מודל חדש של מדינה דו לאומית. שני מודלים שמעולם לא הובאו בחשבון בתולדות התנועה הציונית וזה בעצם המסר שמביאות מפלגות הימין בישראל.
ולמה זה חשוב לניתוח את המצבים הללו? זה חשוב כי בימים שבהם יש פלונטר פוליטי, טוענים בצד הימני של המפה שמפלגות השמאל יקימו ממשלה עם תמיכה מבחוץ של מפלגות לא ציוניות כמו הרשימה המאוחדת של ערביי ישראל. טיעונים שמשמיעים ראשי מפלגות ימין שהן פוסט ציוניות, מפלגות שנשענות על תמיכת מפלגות החרדים הלא ציוניות. טיעונים שבאים מבית מדרשו של
בנימין נתניהו המנהיג של הליכוד, מפלגה ציונית שנשענת כבר זמן רב על מפלגות הימין והחרדים.
כמו שהגדרתי זאת בפתח דבר, יש כאן סוגיה הקשורה לבטן הרכה שלנו שקשורה קשר עמוק בשנאת האחר הרווחת במקומותינו. זה לא עניין של בחירות, ציוני או לא ציוני, כי כפי שראינו זה לא הסיפור. הסיפור שלנו חוסר היכולת לגשר על הפערים בין שני עמים שנגזר עליהם לחיות בצורה כזו או אחרת ביחד. כמובן אפשר לחיות על החרב לעולמי עד אבל לעומת זאת אפשר גם למצוא את הדרכים לחיים משותפים מלאים. אז אולי במקום להסית מגזר במגזר נתחיל לדבר לעניין גם ואולי בעיקר כאשר אנחנו בעיצומה של תחרות בדרך להרכבת ממשלה.
