פרטי האירוע
המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער בגין חוב שהמערער ערב לפירעונו. החוב גובש סופית לאחר שכונסי נכסים שמונו לחייב העיקרי שימשו את נכסיו וניכו את דמי השימוש מהחוב המקורי. בקשת המערער לקבלת רשות להתגונן, שהושתתה על מספר טענות, נדחתה ע"י בית המשפט. מכאן הערעור.
טענות המערער
המערער העלה מספר טענות אשר כולם נדחו ע"י בית משפט קמה. טענה מרכזית לענייננו היא, כי כתב הערבות מהווה חוזה אחיד, הכולל תנאים מגבילים ומקפחים, ואשר על כן - בשים לב למכלול נסיבות העניין - מן הדין להכריז על בטלותן.
החלטת בית משפט
השופט ד' לוין - לטענת המערער, הוגבלה זכותו החוזית להשתחרר מהערבות, כפי שמורה סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) וכפי שמורה, לטענתו, סעיף 17 לכתב הערבות - המאפשר לכל ערב להשתחרר מערבותו ע"י מתן הודעה מוקדמת בת 30 יום. האמור בסיפא של סעיף 24 לכתב הערבות, לפיו אחריותו של כל ערב לא תיפגע מחמת שהבנק שחרר ערב אחר מחבויותיו, יש בו כדי להגביל זכויות אלה, ובשל כך, לטענת המערער, יש להורות על בטלות הוראה זו.
הבנק קבע תניה זו בכתב הערבות כדי להבטיח לעצמו את האפשרות היעילה ככל האפשר לקבל כספו בחזרה. כבר נפסק ע"י בית משפט זה, כי במקום שכתב ערבות נחתם במסגרת עסקה כלכלית מובהקת - הרי נטיית בית המשפט להתערב תהיה קטנה. המקרה נושא דיוננו הוא כזה. נפסק גם, כי אין לפסול תנאי בחוזה אשר נועד להשגת מטרה לגיטימית, והמטרה אותה ביקש הבנק להשיג באמצעות תניה זו - לגיטימית היא.
הערעור נדחה ולמסקנה זו מגיעים גם הנשיא מ' שמגר והשופט ג' בך.
נכתב על ידי שגיא בנתאי
