במרבית הסיפורים על תלאות יהודי אירופה במאות השנים האחרונות, עוברים כחוט השני תיאורים של המציאות האפורה והבלתי-יציבה של חייהם, כזרים בלתי-רצויים, במדינות בהן חיו. מציאות זו מתאפיינת בשלטון מלוכני או דיקטטורי מסוג אחר, מצב כלכלי קשה בו השלטון רודה באזרחיו ומחזיק בידיו את השליטה על כל מקורות העוצמה הכלכלית בהעדר זכויות למעמדות הנחותים ולזרים. צמרת השלטון עוסקת ביחסים הפנימיים בין מרכיביה השונים, בניהול מלחמות שיגדילו את עושרה ויאדירו את שמה ובמאבק בעוצמה משתנה בין השלטון האזרחי למוסדות הכנסייה, שתדיר עליו תיגר.
מחזורי העצמאות המדינית והעוצמה הלאומית מכתיבים את מצבם של אזרחים ותושבים כאחד. היהודים הם תמיד "הזרים" המשמשים שעיר לעזאזל במיוחד בתקופות המאופיינות בקושי שלטוני או כלכלי-חברתי. כאשר מורע מצב המדינה, הרעת מצבם היחסי של היהודים לעומת שאר אזרחיה, מקדים את זה של שאר האזרחים וגם גרוע יותר. הכנסייה הקתולית הייתה תמיד גורם עויין ליהודים וככל שמשקל השפעתה התרבותית במדינה היה חזק יותר, סבלו היהודים רדיפות עזות יותר.
פולין אינה שונה מבחינה זו ממדינות אחרות באירופה ובמזרחה בפרט. אף-על-פי שיהודים חיים בה כבר למעלה מ-900 שנים בהן עברה המדינה שינויים פוליטיים רבים וידעה ממשלים חילוניים נאורים יותר פחות, משקל הכנסייה היה בה גדול תמיד והעטה צל קודר על היחס ליהודים "כרוצחי ישו". כאשר שר החוץ כץ התבטא לא מכבר בעניין הרוח האנטי יהודית השוררת בפולין, ברוח אמירתו של רה"מ לשעבר שמיר, לא היו בכך חידוש או הפתעה ליהודים יוצאי פולין או צאצאיהם ולמי שמכיר את כתבי עידן ההשכלה של המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הממשלה הפולנית מאידך-גיסא, הגיבה בחריפות, שכן מדיניותה בשנים האחרונות עוסקת בשיכתוב ההיסטוריה של יחסי פולין ועָמה עם העם היהודי.
מי שמבקר במוזאון לתולדות היהודים בפולין, בוורשה, מוצא סימנים ברורים לסיפורי ההיסטוריה היהודית בתקופת ההשכלה, כפי שהם מבוטאים בדברי סופרים ומשוררים יהודיים כמאפו, כצנלסון, שלום אש, גורדון ופרישמן. לא נפקד בו מקומה של גרמניה הנאצית ששלטה בפולין במשך קרוב ל-5 שנים בזמן מלחמת העולם השנייה. מה שחסר בהצגה זו הן הפרופורציות הנכונות בין הגרסאות - הפולנית מול היהודית. במרבית המקומות היו היהודים כאשר נרדפו על-ידי שכניהם, מעין "שסתום פורק לחץ" חברתי. לאחר שוך הסערה, ניתן היה להחזירם, בשן ועין, למציאות שקדמה לסערה ולהמשיך בקיום משותף כביכול, זה ליד זה, עד למשבר הבא
1.
היסטוריית ההדברות היהודית-פולנית אחרי מלחמת העולם ה-2, מלמדת שגרעין הרוע הפולני כלפי יהודים, גדול ועמוק מזה שהם מוכנים להודות בו. ביטוי חמור נתן לכך נשיא פולין הנוכחי כאשר קבע (27.9.19) שדברי השר כץ מחוללים תקריות אנטישמיות בפולין; זו כמעט קריאה לפולנים לחולל אותן בעידוד ממשלתי. (ביסודו של דבר זה גם המצב במדינות אירופיות נוספות, ומאותן סיבות בסיסיות ממש).
הפתרון הסופי
בעניין אחד צודקת הטענה הפולנית: השואה היא יציר כפיה של גרמניה הנאצית ושל האידיאולוגיה הנאציונאל-סוציאליסטית
שהעבירה את "טיפולה" ביהודים בכלל וביהודי פולין בפרט ממציאות של התעללות ורצח עד למציאות של שואה - זו "זכות" בלעדית של גרמניה. המשטר הנאצי נבדל מכל אירוע אחר של רדיפת יהודים בבססו את מהלכיו ואת משנתו הרצחנית על
אידיאולוגיית עליונות הגזע. זו הקנתה לתורה הנאצית את האבסולוטיזם המחריד שלה, שכונה על ידם "הפתרון הסופי".
פולין והעם הפולני ידעו את האמת משום שחיו באותו מקום ובאותו זמן וראו והבינו בזמן אמיתי את משמעות התוכנית הגרמנית. לפיכך, גם כשהיו כבושים על-ידי גרמניה כמדינות אחרות באירופה, היו גדולים וחזקים מרבות מהן ואלמלא היו רבים מהם מורעלים בשנאת יהודים תמידית ועוצמתית, יכלו לעשות לא מעט להצלת יותר יהודים. האמת חייבת להאמר: היו אלפים שאכן עשו זאת, אולם היו מיליונים שלא עשו דבר ומאות אלפים שסייעו בידי הגרמנים, או נקטו יוזמות משלהם לחיסול יהודים חסרי ישע לחלוטין
2. ההיסטוריה מלמדת שכמעט בכל מדינה כבושה באירופה שהיו בה התנגדות ציבורית והתנגדות של הממשלה המקומית והכנסייה לרצח יהודים, הואט קצב החיסול ויותר יהודים נותרו בחיים.
התנהלות הממשלה הפולנית הנוכחית כלפי תביעות פיצוי על נזקי רכוש יהודי שנפגע או נבזז במלחמה על-ידי פולנים או הוחרם באופן רשמי ובלתי-רשמי על-ידי גורמים פולניים ממלכתיים או מקומיים, מעידים שהתופעה איננה מקרית. תופעות של החרמת רכוש או הפקעתו ללא תמורה התרחשו גם בזמן השלטון הסובייטי על פולין. זו לא הייתה תקופה קלה אבל בשום אופן לא דמתה לעידן הנאצי. דווחים לא מעטים מייחסים רצח יהודים על-ידי פולנים לתאוות בצע נטו, ומדיניות הממשלה הנוכחית מספקת לכך חיזוקים: - מוטב כנראה לריב עם ישראל והיהודים מלעשות צדק עם נספי השואה או צאצאיהם.
הפגנות אי-שביעות הרצון של ממשלת פולין הנוכחית אינן צריכות לשנות את עמדת ישראל והעם היהודי כלפי העובדות הקשות העולות מיחסי שני העמים לפני השואה, במהלכה ולאחריה. אין גם טעם בהתנצחויות סרק. טיפול בסוגיה שינקה את השולחן אחת ולתמיד, אינו קשור בכניעה של צד אחד לעמדתו או גחמתו של האחר. הוא יוכל להתרחש רק באמצעות הִדברות והסכמות שיש בהן מן הצדק, משום שהן מבוססות על עובדות בדוקות.
מומלץ לנקוט גישה מעשית בת שני שלבים: שלב א' - הקמת צוות מומחים (אקדמי) משותף שיבדוק את האירועים ההיסטוריים ממקורות מהימנים ויספק תיאור מפורט ואומדן מוסמך למקרים בהם בוצעו פשעים נגד האנושות מצד בני העם הפולני כלפי היהודים בשלוש תקופות: מתחילת המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה מכיבוש פולין על-ידי גרמניה ועד שחרורה על-ידי רוסיה הסובייטית ובתקופת השלטון הסובייטי. שלב ב' - הקמת צוותי עבודה דו-צדדיים, שיגדירו את הדרכים להמשך הטיפול בממצאים: עידכון עולם המושגים, חינוך, הסדרים כלכליים ודרכי מעקב. במהלכים אלה, עקב התקדים של פולין מול אירופה, על ישראל לנקוט יוזמה ולשלב ידיים עם נציגות רחבה של העם היהודי כולו.
רק טיפול-שורש פתוח יוכל להוריד נושא עמוק ורגיש זה מסדר היום, מבלי שהמורסה המבעבעת תפרוץ פעם אחר פעם ותמנע שיקום היחסים./B>
