דיסאוטופיה

על גבי כריכת הספר מופיעה תמציתו: "כיצד תגיע ישראל לשלום עם העם הפלשתיני ועם מדינות האזור? כיצד יראו חייה בעשורים שלאחר מכן?; סיפור עתידני זה מבקש להציע מענה לשתי השאלות הללו. רק אלימות קשה תוביל לשלום, ואחר כך יתקיימו בחייה של ישראל אורות וצללים, אוטופיה ודיסטופיה. השלום יביא לפריחה כלכלית גדולה, שתאפשר קיומה של מדינת רווחה נרחבת. השלום יביא גם להעשרה תרבותית. אבל הקיצוניות הדתית והטרור ימשכו. ישראל תהיה אחד המקומות הצפופים בעולם, והמטריאליזם והשחיתות יהיו רכיבים מרכזיים בחייה". מני מאוטנר הוא משפטן וזהו ספרו השמיני, אבל זהו רומן ולא על המשפט. זהו רומן פוליטי שניתן להגדירו כדיסאוטופיה, בשל השילוב בין אוטופיה לדיסטופיה שבו.

מדוע כתב המשפטן מאוטנר כפי שכתב? לכך ניזקק אבי שגיא (כותב המבוא: "הן אפשר בין ספרות לאוטופיה", שזוכה לכותרת משנה אף בספר) כלהלן: "מדוע בחר מאוטנר לכתוב בסוגת - האוטופיה המוחשית? אפשר להניח שהוא עשה זאת מפני שסוגה זו מאפשרת מבט אל הסדק המציע אפשרות קיום אחרת. מאוטנר מציב בפני קוראיו את האפשרות הזו, מחיה אותה בשזירה ספרותית עצמה, ועתה היא מתייצבת מול הקוראים כתביעה או למצער כאפשרות שהם נדרשים להרהר בה. יש במהלך זה ויתור מסוים על השיח הרפלקטיבי לטובת הדמיון והחוויה שהיצירה הספרותית מעוררת. ברם, ויתור זה שכרו בצדו: הוא מאפשר לנו לדמות באופן חי ומוחשי את האפשרות האחרת - "הן אפשר" (עמ' 19).

שגיא מתייחס לאפשרות החיים המשותפים "שבין פלשתינים ליהודים", ומהרהר האם זו "אמורה להיות מיוסדת על אוניברסליזם שולל פרטיקולריות, או שמא הפרטיקולריות היהודית עצמה תעבור מעתק מביסוסה על אתניות לביסוס על תרבות? תרבות, בניגוד לאתניות, אינה מיוסדת על מוצא"(עמ' 22 - 23). היהודי בישראל, כידוע, אינו בן תרבות משותפת לכלל היהודים, כי למעט הדת אין כזו בין היהודים באשר הם, והוא עדין שייך למוצא אתני מדומיין משותף. לעומת זאת כשיש תרבות משותפת, כמו למשל גם במזרח אירופה, יש יכולת היטמעות של בני מיעוטים בה, ולכן בעוד מדינות אלו הן דמוקרטיות אתניות בתהליך של דמוקרטיזציה, ישראל לעומתן היא אתנוקרטיה, שאינה מאפשרת הטעמות מתוך אבחנה בין המעמד האזרחי (הצטרפות לאזרחות איננה בגדר הצטרפות ללאום), לבין התרבות, שגם אינה לגיטימית כתרבות עברית ישראלית מובחנת, זאת בשל חוסר הלגיטימיות של לאום ישראלי הנפרד מזה היהודי.

למרות זאת שגיא כותב ש"כבר עתה יש סימנים לירידת הרכיב האתני בתודעת רבים מיהודי העולם, וישראל. זאת במיוחד במקום שהדת וטקס הגיור שכוננה איבדו את כוחם או עברו מטמורפוזה מצירוף לאתניות היהודית לצירוף לתרבות יהודית" (עמ' 23). במערב, היהודים משולבים כאזרחים וכבני הלאום במדינותיהן ובארצות הברית יכול להיות אזרח אמריקני כאפרו-אמריקני, כמו גם יהודי-אמריקני, שהמושג השני מכיל את הראשון. בישראל, שאינה מכירה בלאום אזרחי הכלל ישראלי, לא יכול להיות מצב שכזה. שגיא כותב אנכרוניסטית בטענו ש"המציאות בישראל מאפשרת שיבה אל המודל של מגילת רות" (שם), באשר אז לא הייתה לא מדינת לאום, כמו גם - מדינה דמוקרטית, שלה היו אזרחים.

הספר ניפתח בשנת 2060 עם צמד גיבורי המשנה: אושרי וליאת פרג'ון, המהווים בספר אינדיקטור לשגשוג ולשפל כלכלי בשל מאורעות התקופה. אושרי נולד בשנת 2000 ובשנת 2030 "משאית של 30 טון, נהוגה בידי פלשתיני... התנגשה בעוצמה באוטובוס עמוס חיילים. האוטובוס הושלך אל התהום. עשרים ושמונה חיילים נהרגו ושמונה נפצעו קשה" (עמ' 41). השימוש במשאית ובתאונה קטלנית מתכתב עם הטענה שהתנגשות קטלנית של משאית בפלשתינים הייתה בגדר הטריגר לאינתיפאדה הראשונה, כמו גם לאירועי הטרור הכרוכים באוטובוסים. אז, כמו עתה, התגובה הפלשתינית ניתנת להגדרה כאינתיפאדה קטלנית, החופנת מלחמת קהילות בין הפלשתינים למתנחלים ביהודה ובשומרון, אליה מצטרפים ערבים ישראלים לאחר קריאת "פנתרי פלשתין הצעירים" אליהם, ההופכת למלחמת קהילות בתוך ישראל, למרות ניסיונות פיוס, למשל מצד "מתנחלים למען השלום" (עמ' 44).

סלב תקשורתי

באותה תקופה עומד בראש הממשלה גונן פלד ממפלגת "ישראל איתנה", המוצגת כמפלגת ימין (מרכז) בספר. גל אנטי ישראלי שוטף את העולם. אירן מכריזה מלחמה על ישראל אך רק החיזבאללה פועל ויורה טילים לישראל, תסריט אימה הנמצא בירכתי המודע של מקבלי ההחלטות בישראל כיום בשנת 2019. כתגובה מבצעים מתנחלים טיהור אתני אלים ביהודה ובשומרון ולאור הלחץ על ישראל מוקמת בסוף אוקטובר 2030 ממשלת אחדות לאומית הכוללת את מפלגת השלטון "ישראל איתנה" עם "מפלגת המרכז". הממשלה מתמודדת עם מרד של מתנחלים בשטחים, כמו גם עם חרם בינלאומי על ישראל ו"המשק הישראלי נקלע לאינפלציה חודשית של עשרות אחוזים"(עמ'54), מה שמתכתב עם תקופת האינפלציה בעת ממשלת בגין השנייה.

האישה בצמד הבא (החשובה יותר מבן זוגה) היא מגי (מרגלית) אורן שנולדה בירוחם בשנת 1990 למשפחה שהגיעה לישוב ממרוקו. מגי הפכה לסלב תקשורתי בזכות דעותיה אותן ניתן להגדיר כ"בן גוריוניסטית ורוחניות" (הרי גם בן-גוריון צידד במונח "עם סגולה"), תוך צידוד בציונות כתנועה לאומית באשר "כל תנועה לאומית מבקשת ללכד יחדיו קבוצה של בני אדם בעלי קשר של אתניות, שפה זיכרון היסטורי ותרבות משותפים, בטריטוריה ההיסטורית של הקבוצה במטרה להשיג ריבונות מדינתית... אבל בציונות התקיימו משך המחצית הראשונה של המאה העשרים שני רכיבים נוספים: בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי, אחריות אישית, והימנעות מניצול האחר, ובמקביל, יצירת אדם המפתח את כישרונותיו האינטלקטואלים והרוחניים והמגלה אחריות כלפי הכלל והנכון לתרום ולהקריב לטובת הכלל", כשבנוסף היא מבקרת את אלמנט הטריטוריה מאז מלחמת ששת הימים, מה שמחייב "להסתפק בהישגים הטריטוריאליים של מלחמת העצמאות, ולו במחיר של ויתור על השלום עם הפלשתיני ועם מדינות באזור" (עמ' 57).

כאשת תקשורת פוליטית היא הופכת לראש ארגון בשם "הן אפשר" ובינואר 2031 השתתפה בעימות פוליטי בו גרסה שמדובר הן ב"פרפרזה על המשפט שטבע בנימין זאב הרצל בפתח הרומן האוטופי שלו אלטנוילנד - 'אם תרצו, אין זו אגדה", "אבל הביטוי אמור להדהד גם את שורות הפזמון של חיים חפר 'הן אפשר, מימי מלחמת העצמאות של 1948" (עמ' 59). יש לציין ש"אלטנוילד" בהחלט נוכחת בספר, הגם הפרשנות השונה מזו של הרצל לתפיסה הציונית.

כעת מתחילה להיתרגם האוטופיה הפוליטית של מי שתהיה ראש הממשלה מגי אורן, שהיא במידה רבה בגדר חזרה אנכרוניסטית בזמן אל אפשרויות אחרות שחפנה מלחמת העצמאות. ב-28.2.2031 התקיימו הבחירות לכנסת ומפלגת "הן אפשר" זכתה ב34 מנדטים ויחד עם "מפלגת המרכז" (כידוע בעבר הייתה מפלגה בשם זה), וגם שתי המפלגות: האשכנזית והספרדית "שהגיעו יחד לשישה עשר מנדטים" (כאילו דבר לא השתנה מהיום, י.ב.) כדי ליצור קואליציה של 68 מנדטים. באופוזיציה נשארה הן מפלגתו של גונן "מפלגת ישראל איתנה", אבל גם "המפלגה הערבית המאוחדת" בת 20 המנדטים, שכמו היום איננה לגיטימית להיות מפלגת קואליציונית.

"מזרח תיכון חדש", מבית מדרשו של פרס, רוקם עור וגידים כאשר בנובמבר 2031 כרתה ישראל אמנת שלום (נובמבר כמובן הנו חודש המתכתב עם חודש הגעת סאדאת לארץ, מה שנתן תנופה לתהליך השלום, י.ב.) "רב צדדית עם הרשות הפלשתינית, מצרים, ירדן, סעודיה, אבו דאבי, קטר ועומאן בערבותן של ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה, סין והודו. יומיים אחר כך הוקמה בשטחי יהודה ושומרון ועזה המדינה הפלשתינית: פלשתין, בתוך ימים הכירו בה 196 מדינות" (עמ' 76). דומה שמגודל המעמד של חתימת הסכם השלום שכח המחבר שישראל כבר כרתה שלום הן עם מצרים והן עם ירדן... התרקמות תהליך השלום מפורטת בהמשך בצורה חדשותית. מה שמעניין הוא חוסר יכולתו של מאוטנר להתמודד עם הקונפליקט בין דת ולאם בישראל.

מלחמת קהילות

מחד מבינה מגי אורן "שבגלל החפיפה בין דת ולאומיות ביהדות, המשך השילוב בין הדת והלאומיות בארץ הוא בלתי נמנע, אבל היא ביקשה לצמצם את כוחו של השילוב הזה, משום שהבינה שהוא עלול לחתור תחת החזון הפוליטי שלה", מה שהוביל אותה לחזק את האמנויות כתחליף חילוני לדת, ומכאן ליוזמה של "סידור חילוני, ובו טקסטים וטקסים לאירועי היומיום (נישואין, לידה, בגרות, מחלות, פטירה השבת, מועדים.." (עמ' 87). פנטסיה זו של מאוטנר מכתבת עם יוזמות קיימות של "יהודיות חילונית", ולמרות ההצלחה הגדולה שבספר, היא נקראת כיוזמה מגוכחת. מספיק לקרוא את כותרת ספרו של יוסף אגסי (מהדורה ראשונה יצאה בשנת 1984 ושלישית בפברואר 2019): בין דת ולאום לקראת זהות לאומית ישראלית, בכדי לעמוד על כך.

הטרור לא נעלם מעל הארץ ושבועיים לפני בחירות 2035 הותקפו למוות ישראלים בחו"ל והיו גם תקריות עם פלשתינים. "לרגע נדמה היה שישראל ופלשתין עומדות לגלוש למלחמת קהילות, אבל גל האלימות שכך" (עמ'101), אך גם חזר בהמשך בדמות טרור ערבי כמו גם מחתרת יהודית חדשה "תורתנו" (עמ'113). היו גם התפתחויות חיוביות, כמו למשל קריסת שילטון האייטוללות באירן בפברואר 2037 לטובת ממשלה דמוקרטית חילונית (עמ' 103).

אבל "לקראת הבחירות של 2039 ניהלו "ישראל איתנה" והמפלגות החרדיות מסע נרחב שבו הזהירו מפני ההיטמעות של המדינה במזרח התיכון. מילים כמו "התבוללות", "התייוונות", "נישואי תערובת" ו"שמד" נזרקו שוב ושוב" (עמ' 118), מה שהסביר את ירידת כוחה של מפלגת השלטון ויצירת תיקו פוליטי שהביא לממשלה רוטוציונית. התקופה מצטיירת מחד-גיסא, בגל של חזרה בתשובה ומאידך ב"קוסמופוליטיות מזרח תיכונית" שהצטמצמה למעשה למגורי צעירים וצעירות בערי המזרח התיכון, במקום הטיולים המסורתיים להודו ולדרום אמריקה לאחר הצבא.

ב-2043 נערכות שוב בחירות בצל טרור פלשתיני שהביא לניצחון "ישראל איתנה" בבחירות, אך הממשלה כללה גם את "הן אפשר" ו"בבחירות האלה השתתפה לראשונה מפלגת מק"י - מפלגה הקומוניסטית ישראלית, שהוקמה מחדש... המפלגה יצאה בשצף קצף נגד חלוקת ההכנסות המעוותת שהביא השלום. מעטים צברו הון עתק, ואילו רבים שיפרו אומנם את מצבם... אבל זכו במעט מפירות הפריחה הכלכלית. תעמולת המפלגה עלתה יפה, היא זכתה בשבעה מושבים בכנסת" (עמ' 132-131), הישג לא מרשים במיוחד ביחס לאוטופיה, שגם אינה מציירת אותה כמפלגה כלל ישראלית.

למרות שמדובר באוטופיה מחד-גיסא, או דיטופיה מאידך-גיסא, התחושה היא של דיווח עיתונאי על התרחשויות פוליטיות ואלקטוראליות, כך גם בהמשך בשנת 2051 עת מוקמת "ישראל שלנו" מתוך "ישראל איתנה" ופורשים משתי המפלגות החרדיות, כשבראשה ניצב "אברהם נחשוני, ראש ישיבה צעיר וכריזמטי מבית"ר עלית" (עמ' 137), ששמו מתכתב כמובן עם נחשון, שקפץ הראשון לים סוף - והיותו מישוב חרדי, מתקשרת לשינויי הדמוגרפיה הצפויים מבחינת משקל האוכלוסייה החרדית בארץ. לאחר קריאת הספר נותר הקורא מתמודד עם השאלה: האם סוג זה של כתיבה אכן עדיף על כתיבת מסה או מאמר?