מתקפת הצבא הטורקי והמיליציות הנאמנות לו כנגד הכורדים בצפון מזרח סוריה לא הותירה את אירן אדישה למתרחש במרחב שסוע קרבות זה. מראשית מלחמת האזרחים (במרס 2011) ניצבו אירן וטורקיה משני עברי המתרס כאשר טהרן (ורוסיה) משחקות תפקיד מכריע בהישרדות משטר אסד ואילו הנשיא
ארדואן קורא להפלתו ומאוחר יותר אף תומך בהתנגדות המזויינת למשטר.
הודעתו של הנשיא טראמפ בדבר פינוי חיילי ארה"ב מצפון סוריה התקבלה בברכה בטהרן שראתה בנוכחות חיילי ארה"ב בסוריה פגיעה בריבונותה של המדינה. עם זאת, הודעת אנקרה על כוונתה לפלוש לשטח שבשליטת הכוחות הכורדים בסוריה זכתה לגינוי מצד הנשיא רוחאני שתבע מעמיתו הטורקי לשקול מחדש את צעדיו בטענה שהפלישה אינה משרתת את יציבות האזור. במציאות הנוכחית נראה כי טהרן אינה ששה לסכן את יחסיה עם טורקיה, המהווה צינור לעקיפת הסנקציות האמריקניות וציר חיוני לאספקת גז מאירן למדינות אירופה.
במקביל לפלישה הטורקית פתחה אירן בתרגיל קרקעי רחב היקף בקרבת הגבול עם טורקיה, אותו בחרה לכנות "מטרה אחת כדור אחד". ללא ספק נועד התרגיל להעביר מסר כפול. מחד-גיסא, לאותת לצבא טורקיה על מוכנותה של אירן לכל תרחיש והתפתחות; מאידך-גיסא, להרתיע את אזרחי אירן ממוצא כורדי (השוכנים במחוז מערב אזרבייג'ן) לבל ילבו את הרוחות. לא בכדי שילב התרגיל יחידות חי"ר ושריון עם כוחות מיוחדים ללחימה בטרור. עם זאת, חרף ניסיונות טהרן לשמור על רגיעה בקרב המיעוט הכורדי האירני (שמספרו נאמד על כשמונה מיליון אזרחים), פרצו ברחבי המדינה הפגנות רחבות היקף כנגד נציגויות טורקיה באירן שנשאו מסר של אחדות אתנית תחת הכותרת: "רוג'אבה את לא לבד" (רוג'אבה- הכינוי של כורדיסטן הסורית).
כצפוי, קריאותיו של רוחאני לא נפלו על אוזן קשבת באנקרה וב-9 באוקטובר פתח הצבא הטורקי במתקפה רחבת היקף על מספר ערים בצפון סוריה (כובאני, מנביג', תל אבייד, ראס אל-עין, עין עיסא קאמשלי ועוד) שהובילה למספר רב של נפגעים ועקורים בקרב הכורדים. בהיעדר הגנה אמריקנית חתמו כוחות סוריה הדמוקרטית והממשל הסורי על הסכם (ב-13 באוקטובר) במסגרתו פרס צבא סוריה את כוחותיו לאורך הגבול הסורי-טורקי. יתר על כן, ב-17 באוקטובר התקיימה פגישה בין נשיא טורקיה לבין סגן נשיא ארצות הברית שבמהלכה סוכם על הפסקת אש של 120 שעות במטרה לאפשר לכוחות הסורים הדמוקרטיים לסגת למרחק 32 קילומטרים מהגבול הטורקי. חרף הפסקת האש הלחימה לא פסקה לחלוטין ועימותים נרשמים במוקדים שונים, גם בעת כתיבת שורות אלה.
תפיסת עולם סלפית
על-אף שהתקשורת האירנית לא יצאה מגדרה ודיווחה בתמציתיות על ההסכם שנחתם, ברור כי היא לא נותרה אדישה לנוכח המציאות המתפתחת בסוריה. בבסיס החזון של קובעי המדיניות בטהרן עומדת השאיפה להרחיב את מה שהם מכנים "העומק האסטרטגי" של אירן, קרי שטחים מחוץ לגבולותיה הנתונים לשליטתה. עם זאת, הפלישה הטורקית מציבה בפני אירן מספר דילמות.
מחד-גיסא, ברור שהפלישה הטורקית מהווה פגיעה בריבונות הטריטוריאלית של סוריה ובמעמד הנשיא אסד הנתפסת בקרב מקבלי ההחלטות בטהרן כקו שאין לחצותו. יתר על כן, לצד הצבא הטורקי פועלות מספר לא מבוטל של קבוצות ג'יהאדיסטיות (חרכת אחראר אש-שאם אל-איסלאמיה, ג'יש אל-איסלאם, סקור אל-שאם ועוד) המונעות מתפיסת עולם סלפית. מיליציות אלו (אשר מקור חלקן הוא אל-קאעידה) תופסות את האיסלאם השיעי ככפירה ומגדירות את מאמיניו ככאלו שיש לכלותם, ולפיכך מדירה פריסתן בצפון סוריה שינה מעיניהם של בכירים בממסד הביטחוני והמדיני האירני. מה גם שהשסע הסוני-שיעי צרוב היטב בתודעה הקולקטיבית האירנית שראתה בכניסת דאעש למרחב העירקי-סורי איום פוטנציאלי על האיסלאם השיעי ככלל ועל אירן בפרט. בדומה עלולה פריסת מיליציות סוניות המתנגדות לזרם השיעי להגביל את מרחב התמרון האירני בצפון סוריה.
גורם נוסף בסל השיקולים האירני הוא הממד האתני. שאיפותיו האתנו-לאומיות של המיעוט הכורדי מציבות אתגרים בלתי מבוטלים לארבע המדינות הכוללות בשטחן אוכלוסייה כורדית גדולה. כתוצאה מכך, התקדים של מרחב אוטונומי כורדי בסוריה אינו מקובל על הממסד האירני שזוכר היטב את ההתקוממות שהובילה להקמת "הרפובליקה של מהאבאד" (ינואר 1946). יתר על כן, מימוש רעיון "כורדיסטן הגדולה", כמו גם רגשי ההזדהות בקרב הכורדים (חרף הפיצולים והנאמנויות השבטיות), ידועים היטב בטהרן שאינה יכולה להרשות לעצמה תסיסה העלולה לגרור מהומות על-רקע אתני. לראיה, ההנהגה האיסלאמית רואה בהפגנות ההזדהות שפרצו ברחבי אירן במחאה על התוקפנות הטורקית סנונית העלולה לבשר רעות.
מאידך-גיסא, עשויה המתקפה הטורקית לקדם את מערך האינטרסים האירני במספר מישורים. בעקבות ההתבססות הטורקית בצפון-מזרח סוריה עשוי המשך ההתבססות האירנית במרחב זה להיתפס כקו פעולה לגיטימי. שכן, למרות התיאום הטקטי בין אירן, רוסיה וטורקיה, רצונה של האחרונה להרחיב את "רצועת הביטחון" בצפון סוריה עשוי לסייע לטהרן להרחיב את המסדרון הקרקעי עליו היא עמלה זה שנים - מגבולה הצפון-מערבי של אירן, דרך עירק לאגן הים התיכון.
תקוות רבות
למרבה האירוניה, העובדה שאירן נתפסת בעולם הערבי כמשענת מגן לאסד מהווה אמתלה חוקית לשיגור כוחות והרחבת פעילותה כנגד חדירת גורמים זרים למרחב הסורי. לפיכך עשוי הסכם ההגנה שנחתם בין הכורדים לבין משטר אסד ופריסת כוחות הצבא הסורי בכורדיסטן הסורית לאפשר למשמרות המהפכה (והמיליציות הכפופות להם) להגביר את נוכחותם בצפון סוריה. ניתן לומר במידת וודאות גבוהה כי הנוכחות האירנית בצפון-מזרח סוריה תקבל את אישורו של אסד ותוסווה במדי הצבא הסורי - כפי שאירע בעבר.
ההנהגה בטהרן אף תולה תקוות רבות באפשרות שהקהילייה הבינלאומית תפנה את תשומת לבה לתוקפנות הטורקית ובדרך זו תיצור תשתית נוחה להרחבת "העומק האסטרטגי" האירני הרחק מהעין הציבורית, כפי שאירע בעקבות ההתגייסות הבינלאומית למאבק בדאעש. ואכן, אירן מטיבה לנצל הזדמנויות שנקרות בדרכה כתוצאה מקריסת מנגנוני השלטון במדינות האזור. כך קרה לאחר כניסת בעלות הברית לעירק (2003) והוואקום השלטוני שנוצר במדינה לאחר הדחת
סדאם חוסיין, וכך ארע במהלך מלחמות האזרחים בסוריה ובתימן. סביר לפיכך להניח שאירן תעשה שימוש נרחב בכניסה הטורקית לצפון סוריה על-מנת להרחיב את אחיזתה במרחב, במטרה לאיים על גבולה של ישראל.
ניתן לסכם ולומר כי ההצהרות בגנות הפלישה הטורקית לכורדיסטן הסורית מהוות מס שפתיים מצידה של טהרן וכי המשטר האיסלאמי עשוי להפיק תועלת מהמצב החדש שנוצר עקב הנסיגה האמריקנית מסוריה. אומנם המתקפה הטורקית יצרה אתגרים להנהגה האירנית המשקיעה מאמצים נכרים בייצוב משטר אסד, אך בבחינת התועלת הכוללת מול החסרונות דומה כי המצב החדש עשוי לסייע לאירן בקידום האינטרסים שלה בסוריה. מבחינת ישראל המדובר במשחק סכום אפס היות שקידום האינטרס האירני מהווה בהכרח אתגר המחייב מוכנות תמידית.
